 |
מוזיקת רוק, ככל יצירה אמנותית, היא אמנם תוצר אישי של האמן הבודד, אך בהגדרתה הרחבה, היא נוצרת בהקשר פוליטי, על־אישי, ומקפלת בתוכה התייחסויות – ישירות או עקיפות – למציאות בה היא פועלת. דוגמאות מאלבומיהם של שטרית, פורטיס וסחרוף 2005-2006.
|
|
| מוזיקה • נתנאל רייכר • יום ד', 28/2/2007, 20:12 |
|
 |
|
| פורטיסחרוף בפסטיבל אורנג' מוזיקה, נמל חיפה, 29 ביוני 2005 (צילום: באדיבות אמיר אלישע אהרוני, תחת רשיון CC Attribution 2.5) |
|
ניתן לתאר את הרוק כתופעה תרבותית, כמוזיקה ומלים שצמחו מלכתחילה כדי לבטא התנגדות, מחאה ובעיטה נגד ממסדים ומסורות, שגם אם אינם מוגדרים, הרי שהם מייצגים "הם", או "כלל" קולקטיבי ש"אנחנו" - כפרטים - מתמרדים נגדו; מהלך כזה, בו האישי מעורב עם העקרוני, הוא מהלך פוליטי. עם זאת, לא כל יוצרי הרוק הם יוצרים פוליטיים המודעים לעצמם. לעתים, שיר רוק נולד כמחאה מיידית של מוזיקאים צעירים נגד אלמנטים מסוימים בחברה בה הם חיים, מחאה שלובשת צורה של יצירה מוזיקלית רק מפני שכלי זה הוא הזמין ביותר לביטוי מהיר; שירי רוק רבים נעדרים כל סאב־טקסט פוליטי, וקסמם נובע מעצם ההתרסה או העוצמה המוזיקלית והטקסטואלית של יוצריהם; במקרים נדירים יותר מופיע מוזיקאי רוק שהבשיל מבחינה פוליטית כבר בצעירותו (בוב דילן הוא הידוע ביותר). אך המוזיקאים המרתקים ביותר הם אלו העוברים תהליך התבגרות פוליטית, תהליך המשתקף ביצירותיהם המשתנות לאורך השנים, כאשר התוכן הפוליטי מופיע ליד – ולא על חשבון – האישי.
נדמה שהמציאות הפוליטית הישראלית, בפרט בשנים האחרונות, מותירה לישראלים שתי ברירות קיצוניות: אסקפיזם או מאבק, התעלמות אדישה או יציאה לרחוב. יש מלחמה על הבית, וכל אחד צריך לבחור אם לקחת בה חלק. ה"מלחמה על הבית" היא מונח הדומה למונח הפלסטיני "צומוד" (עמידה איתנה, המבטאת את הנחישות לדבוק בקרקע ולהיאבק בכיבוש), אך בניגוד לאיחוד השורות בקרב רוב הפלסטינים סביב מושג זה והרעיון אותו הוא מבטא, הציבור הישראלי מפוצל בין הבית היהודי של הימין והבית הדמוקרטי של השמאל. לדעת רבים, תחושת הבהילות וצדקת הדרך של הימין הדתי והמתנחלים הביסה את הסקפטיות המוטמעת בשמאל הישראלי במלחמה על הבית, וה"צומוד" הישראלי נוכס וצומצם למשמעות טריטוריאלית־דתית בלבד.
אסקפיזם או צומוד
במפתיע, מאבק תודעתי ופוליטי זה כמעט שלא זכה לביטוי בקרב יוצרי הליבה של מוזיקת הרוק הישראלית. ואין הכוונה לשירים המזדהים עם הפלסטינים (כמו חלק משיריו של אהוד בנאי) או ביקורת פוליטית נוקבת (שלום חנוך, משינה המאוחרים). היעדר זה מטריד, משום שהוא חושף את התעלמותם של היוצרים מהקונפליקט המרכזי של החברה היהודית בישראל, המקרין גם על יחסיה עם הערבים הישראלים וכמובן עם הפלסטינים.
-
בשנתיים האחרונות יצאו שני אלבומים שממלאים חלל זה:
ב-2005 הוציא מיכה שטרית את "שלהי קיץ".
ב-2006 הוציאו רמי פורטיס וברי סחרוף את "על המשמרת".
לא אציע כאן ניתוח דיסקוגרפי של יצירותיהם, אך כל מי שמכיר חלק מאלבומיהם הקודמים של היוצרים, יבחין בשירי האהבה והבדידות של שטרית; המוזיקה האורבנית של סחרוף; והמציאות המסויטת־מבודחת של פורטיס. שתי יצירות רוק חדשות אלו מציגות מוזיקאים שהגיעו לבגרות פוליטית שנדיר לראותה ברוק הישראלי. שני האלבומים מציגים מבט חד, בהיר ואקטואלי על המציאות הישראלית, תוך שהם מתפקדים כאלבומי קונספט הבנויים סביב תימה מרכזית, והיא: קריאת קרב למלחמה על הבית, קריאה לצומוד; קריאה לאחוז בכלי הנשק המטאפוריים של המאזינים כדי להעמיק את אחיזתם בפיסת הקרקע ובפיסת המציאות, על רקע כל מי שמנסים לערער ולשתק אחיזה זו; קריאה חילונית, הומניסטית, שמאלית־דמוקרטית.
ברי סחרוף (ימין) ומיכה שטרית בפסטיבל תמר (צילום: באדיבות ערן סנדלר)
ככל אלבום רוק הבנוי סביב נושא מרכזי, יש חשיבות לסדר ההופעה של השירים, ולא רק לעצם בחירתם. בחינת שלוש הרצועות הראשונות בכל אחד משני האלבומים מעלה כי כבר בשירי המבוא, מציגים האלבומים את קריאת הקרב למלחמה; אך כל אלבום מציע כלי נשק שונים לחלוטין במלחמה זו.
הצומוד הטריטוריאלי של שטרית
מיכה שטרית סיפר פעם שהוא מנסה לחקור את הפולק הישראלי. שלושת השירים הראשונים ב"שלהי קיץ" ("שיר ההד", "חם חם", "בחיפה מול הים") מהווים – מלבד ההעזה היצירתית (חידוש של שיר פולק ישראלי, הלחנת שיר של משורר ערבי ישראלי) – טקסט פוליטי הקורא ל"צומוד" חילוני במרחב הישראלי של גבולות 1967.
"שיר ההד" נכתב עוד בשנות ה-50, והוא מתאר מסע שעורך גיבור השיר בישראל הקטנה של לפני 1967, בחיפוש אחר אחיזה בחבלי הארץ שהינם חלק מהתודעה ההיסטורית של עם ישראל, אך לא חלק מיישותו המדינית. השיר מבטא את הכמיהה למחוזותיה ההיסטוריים של ארץ ישראל – הגולן, ירושלים, הרי יהודה, סיני – תוך שימוש בשמם המקראי של מקומות אלו, ובכך מנכס אותם אל התודעה הישראלית של שנות ה-50. ההקשר בו מציב שטרית את הטקסט, בפתח אלבומו, מעניק לו מובן הפוך: קריאה לחזרה למימדיה המקוריים של מדינת ישראל, לפני שהכמיהה תורגמה לפסים מעשיים. עצם הבחירה בשיר זה, המתייחס לכל השטחים שכבשה ישראל במלחמותיה בשמותיהם ההיסטוריים, מעלה שאלה על מידת הרלוונטיות של השמות החדשים.
מיכה שטרית, שלהי קיץ, עטיפת הדיסק
"חם חם" הוא שיר אהבה אירוני לארץ. גם כאן, יש הלך הנודד בשבילי הארץ; אך בדידותו וקשייו נובעים מהמציאות החברתית־כלכלית, ואת הנחמה הוא מנסה למצוא במרחב הפיזי הישראלי, על ידי השתלבות טבעית במרחב זה: "שייך לנוף לצידי הדרך", "ואתה אחד מאבני הדרך".
בשיר "בחיפה מול הים" מתאר סלמאן מצאלחה, כותב השיר, את זהותו הסבוכה של משורר ערבי־ישראלי, הנקרע בין שייכותו למרחב הגיאוגרפי המוכר, לבין חוסר יכולתו להשתייך לאחת משתי הקבוצות המאכלסות מרחב זה: "יהודים שלא שמעתי את קולם, ערבים שלא ידעתי את פשרם".
שלושת השירים מתמצתים את הקריאה של שטרית להיאחז במרחב, להיטמע בנוף – ואולי כך לנסות ולהתפייס – גם אם לא בהצלחה - עם כל הפסיפס האנושי המאכלס מרחב זה. המוזיקה העדינה, המתונה תואמת היטב לקריאה זו.
רצף שירים זה תואם באמביוולנטיות שלו את יצירתו של מאיר אריאל – יוצר הפולק הישראלי החשוב ביותר – ובפרט את "שיר כאב" המבריק. בדומה ל"שיר כאב", גם כאן נע היוצר מאשליית השליטה במרחבים החדשים, אל היציאה לנוף המוכר, ומשם אל ערעור הבטחון והשייכות; המשורר ב"בחיפה מול הים" הוא הערבי עם הנרגילה שיושב בסוף כל משפט בעברית.
הצומוד הפוליטי־תודעתי של פורטיסחרוף
אם האלבום של שטרית מרחיב את הלב, הרי ש"על המשמרת" גורם להתקף לב. לא פחות. קריאת הטקסטים, ללא המוזיקה, עשויה להיות חוויה מטרידה, שלא לומר מבהילה; וההופעות האנרגטיות של פורטיסחרוף לא יכולות להסוות זאת.
האלבום כולו, ושלושת השירים הראשונים בפרט ("חדשות מהירח", "על המשמרת", "תחת אש") יוצרים תחושה של מחנק וקלאוסטרופוביה, באמצעות טקסטים חדורי אימה ומוזיקה אלימה ודחוסה. פורטיסחרוף נחווים כמי שעומדים בחזית המאבק, ומגלים לחרדתם שנותרו לבדם, כשחייליהם נעלו אותם בחוץ ובחרו להתחבא מתחת לשמיכה. בניגוד ל"צומוד" האישי־טריטוריאלי של שטרית, פורטיסחרוף זועקים נואשות ל"צומוד" תודעתי, פוליטי, שמאלי במובהק; הם קוראים להילחם על דמותה ועתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית והומניסטית, ומבקשים מאיתנו לפקוח עיניים ולנקוט עמדה.
"חדשות מהירח" טעון בלחן שבור ובאוקסימורונים המתארים את ניסיונו הכושל של היוצר לברוח החוצה או להתחבא בבית, וזאת במציאות לא יציבה: "חוסר ודאות בשבילי זה עוגן". בעולם אפל ומבהיל, האסקפיזם התודעתי של גיבור השיר מתבטא ברצונו להתנתק מהמציאות ולשמוע חדשות מהירח – כלומר לא לשמוע חדשות בכלל. המשפט המבהיל "הדלת נעלמה מאחורי החושך" מעביר את תחושת היעדר המוצא.
"על המשמרת" לא מציע נחמה, אלא רק יציאה מהאפלה בחדר אל האפלה בחוץ ("על המשמרת מתחת לשמיכות"). תחושה חריפה של "חשופים בצריח" מועברת בשם השיר, וכן בשאלה הנוקבת המופנית אל המדינה – את מי את אוהבת? שאלה שיותר משהיא נותרת ללא מענה, היא אינה זקוקה למענה: פורטיסחרוף אוהבים אותה, ויודעים שאהבה זו היא חד צדדית.
הקלאוסטרופוביה והכמיהה מתמזגות ב"תחת אש", עם הפתיחה המאזכרת את שיר החנוכה החביב, והטקסט המיטלטל בין אדישות ("בלהבות לא מתרגש") לחולשה ("כורע ברך, מבקש"). "תחת אש" מנקז אליו את החרדה מהמציאות הפוליטית המובילה לתחושת היעדר מוצא ("פותחים חלון ולא רואים שמיים"), ומסכם את התימה של האלבום כולו.
פורטיסחרוף, על המשמרת, עטיפת הדיסק
האזנה רצופה לשלושת השירים מציירת דיוקן של יוצרים מותשים ומבולבלים ("קוקו קוקו", "חרש נצעק") המתבוננים במציאות הישראלית האלימה והקשה, ומתלבטים בין בריחה לבין מאבק: "נתקע בשופרות", "ארץ אוכלת יושביה בלילות" ו"סדום ועמורה IL" מעגנים את השירים בהווה, "זורק את המפתח", "אין כוח אז לוקחים תרופות" ו"באנו ת'חושך לגרש" מתארים את המאמץ לא לוותר.
הקטע האינסטרומנטלי בלב האלבום נקרא, לא במקרה, "ישעיהו ליבוביץ"'. שלושת השירים הפותחים מתרגמים לשפת הרוק את משנתו של ליבוביץ': פסימיים וקודרים, נחרצים ונבואיים – אך קוראים לקרב, למלחמה על הבית; כמו ליבוביץ', שלא ראה סתירה בין אמונתו הדתית־אישית להשקפת עולמו הדמוקרטית, פורטיסחרוף מצליחים לחבר בין הרצון לברוח למרחב האישי, לבין הכורח להזהיר את כולנו ממה שאיננו רואים עדיין.
המאזין המגויס
גם שטרית וגם פורטיסחרוף לא משאירים למאזינים ברירה, אלא דוחפים אותם לפעולה. לכאורה, הבחירה של שטרית מתונה יותר: הוא מזמין את אלו מאיתנו שרגישים לסאב־טקסט של דבריו, לנכס לעצמנו את המרחב הישראלי – גם הפיזי וגם המטפאורי – לאחר שהזנחנו אותו במשך שנים. לכאורה, אנו מתבקשים לעשות מעשה אישי; לצאת החוצה לשמש החמה, להתבונן מסביב. אבל למעשה, האישי הופך כאן לפוליטי. מכיוון שבעצם יציאתנו זו, אנו נדרשים להבחין בפרטים שתמיד התעלמנו מהם, כמו ערבים; אנו נדרשים להתמודד עם הפער שבין היופי שסביבנו לבין הרעה שאנו מחוללים; אנו נדרשים להבין שאנחנו חלק מהמציאות, ואיננו חיצוניים לה. איננו יכולים להביט בה במבט מרחוק, כאילו הייתה מציאות "אותנטית" של אחרים. אנחנו חלק מהמרחב, ולאו דווקא החלק המרכזי. אנחנו חלק מאבני הדרך.
ההאזנה לפורטיסחרוף מעלה דימוי של כבאים שנאבקים בשריפת ענק ומבקשים סיוע. לכאורה, הקריאה שלהם הפוכה מזו של שטרית: רועשת, סואנת, בהולה. אך הקשבה נוספת מעלה את התובנה שכמו שטרית, גם פורטיס וסחרוף מבינים שרק אם ייצאו מהבית הם יוכלו להיטיב עם עצמם. הפתרון אינו אסקפיזם, אלא מאבק: להלחם באותו הרוע ששטרית מספר עליו, ובלי לצפות לתמורה. פורטיסחרוף רואים עצמם כחלק מהמציאות, ולכן כמי שחייבים לקחת חלק בעיצוב המציאות, כלומר במעשה הפוליטי. נכונות זו מודגשת ביתר שאת בחיפוש אחר הסמכות שתציע פתרון, ה"כלל" שהפרט חייב להיאבק בו - המדינה. הם שואלים את מי לשאול, מבקשים לדעת "את מי את אוהבת" ומבטיחים "לשטוף את האבק מעל פנייך".
אפשר להבין את אלבומיהם החדשים של שטרית ושל פורטיסחרוף כיצירות רוק מצוינות; אפשר גם לראותם כמניפסטים הומניסטיים־שמאליים מוסווים. ניתן לראותם כשני צדדים של אותו מטבע. אך הערך המוסף המשמעותי ביותר של שתי יצירות אלו הוא בחירתם של יוצריהן לקחת צעד קדימה מההקשר התרבותי־אמנותי בו פעלו עד כה, ולהתמודד בצורה חכמה ואמיצה עם מציאות מורכבת בה אין תשובות פשוטות. הקריאה לפעולה אקטיבית (ולא רק למחאה ובעיטה), הנדירה במוזיקת רוק, מרחיבה את גבולות יצירת הרוק, והופכת אותה מיצירה מוזיקלית הנוצרת בהקשר פוליטי, לטקסט פוליטי מכונן.
|
קישורים
שיר כאב מאמרו של נתנאל רייכר באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש