בתחילת שנות התשעים הפיק המחזיר בתשובה הנודע הרב אמנון יצחק קלטת וידאו שכותרתה הייתה 'הרצל והציונות'. בקלטת שפך יצחק אש וגופרית על התנועה הציונית ועל מייסדה. הוא טען שמדובר בתנועה אנטי־יהודית, תנועה שבאה לקעקע את כל קודשי ישראל ושמטרתה הסופית היא להביא להיעלמותו של העם היהודי. בערך באותה תקופה החלו גם להתפרסם מאמריהם של ההיסטוריונים הפוסט־ציונים: הללו טענו שהציונות היא תנועה גזענית, משיחית וקולוניאליסטית; תנועה שכל מטרתה היא כיבוש הארץ בכוח ונישולם של תושביה המקוריים. בשבילי, באותם הימים נער מחוגי תלמידי הרב קוק, שתי הדעות הללו היו בלתי־סבירות: אחרי הכול, כולם הרי יודעים שהציונות היא תנועה דתית במהותה, תנועה שמטרתה העליונה היא תחייה רוחנית, תנועה השואפת להביא לגאולת ישראל ובעקבותיה גם לגאולת האנושות כולה. לא?
נראה, אם כן, שהדברים טעונים בירור: האם הציונות היא תנועה של התבוללות קולקטיבית או תנועה משיחית? האם מטרתה להביא לתחייתו של העם היהודי או שמא היא שואפת להביא להיעלמותו? עיון חטוף בכתביהם של אבות הציונות יראה לנו שבמובן מסוים כל התשובות נכונות, ובמובן אחר אף תשובה אינה נכונה. בתולדותיו של הרעיון הציוני ניתן להבחין בשני זרמי מעמקים שהתקיימו בו במקביל; שני זרמים שכל אחד מהם חתר למטרה אחרת, כל אחד ביקש להתמודד עם בעיות אחרות וכל אחד חלם על סוג אחר של מדינה. ניתן אף לראות את המאבק בין שני הזרמים הללו כעומד בבסיסם של רבים מהקונפליקטים שפילגו את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל במאה השנים האחרונות. במובן מסוים, ניתן אף לומר ששני הזרמים הללו ממשיכים להתקיים עד היום.
פתרון מודרני לבעיה ישנה
מקובל לומר שהציונות כתנועה מדינית באה לעולם בשנת 1896, עם פרסום ספרו הנודע של הרצל 'מדינת היהודים'. כבר בכותרת המשנה של החיבור מגדיר הרצל באופן חד־משמעי את מהותו של המפעל: 'ניסיון לפתרון מודרני של בעיית היהודים'. ייחודה של הציונות, אליבא דהרצל, הנו בכך שהיא, בניגוד אולי למפעלים פילנתרופיים אחרים, מציעה פתרון אחד שלם לבעיית היהודים, וכן בעובדה שהפתרון שהיא מציגה הוא מודרני, מעשי וניתן ליישום.
מהי, אם כך, בעיית היהודים, וכיצד מתכוון הרצל לפתור אותה? מתוכנו של החיבור עולה כי הבעיה היא בראש ובראשונה בעיית האנטישמיות. הרצל מספר באריכות על השנאה העזה שרוחשים ליהודים, והוא מתאר כיצד בכל ארץ וארץ לובשת השנאה הזו גוון אחר, בהתאם לנסיבות. כך למשל ברוסיה עורכים ההמונים פרעות כנגד היהודים, בגרמניה מכים אותם, באוסטריה דוחקים אותם מן המשרות הבכירות ובצרפת מתנהלת נגדם הסתה פרועה. גם במדינות שבהן באופן חוקי קיים שוויון זכויות, הרי שהוא נותר רק על הנייר. בפועל, איש לא מתייחס ליהודים כאל אזרחים שווים.
בנימין זאב הרצל
מקס נורדאו, יד ימינו של הרצל בתנועה הציונית, בנאומו בפתיחת הקונגרס הראשון הציג את בעיית היהודים מהיבט אחר שלה. לשיטתו, הבעיה שבה אנו עוסקים מורכבת משתי בעיות נפרדות: הבעיה האחת היא הבעיה הפיסית – העוני, הרדיפות, ההשפלות והפוגרומים. הבעיה השנייה היא הבעיה המוסרית – הפיכתו של היהודי, בגלל יחסה של הסביבה אליו ועקב תנאי החיים הייחודיים שלו, ליצור נעדר כבוד עצמי, חסר ביטחון ומתרפס.
ומהו אותו 'פיתרון מודרני' שמציעה התנועה הציונית לשתי הבעיות הללו? בחיבור 'מדינת היהודים' מציג הרצל תוכנית כללית בדבר הגירה המונית של היהודים לחבל ארץ כלשהו – פלשתינה או ארגנטינה - והקמתה של מדינה עצמאית שם. מעבר להערות כלליות, הוא אינו מפרט מה יהיה טיבה של אותה מדינה. אולם בספרו הבא, 'אלטנוילנד', הוא כבר פורס תמונה רחבה של המדינה העתידית על חיי הכלכלה, החברה והתרבות שלה.
לאורך הספר מתאר הרצל את דמותה של מדינה שתהיה מערבית באופן מובהק, אך עם זאת גם בעלת אופי בינלאומי וקוסמופוליטי. כך למשל הוא מתאר את חיפה: "סינים, פרסים וערבים התהלכו בתוך ההמון הטרוד. אך הלבוש האירופי משל בכיפה, כשם שהעיר בכללותה עשתה רושם אירופי מובהק."
הרצל משרטט בפני קוראיו מדינה המשלבת בתוכה את פלאי הטכנולוגיה המודרנית עם מיטב ערכי הנאורות וההשכלה. בו בזמן היא מהווה מוקד כלכלי רב־חשיבות ומרכז של נתיבי סחר בינלאומיים. בערי הנמל החדישות שלה ניתן למצוא סוחרים ומהגרים בני כל הדתות וכל הלאומים. ברחובותיה ניצבים זה לצד זה כנסיות, מסגדים, בתי כנסת ומקדשים הינדיים. שוב ושוב מדגיש הרצל שבארץ הזו בני כל העמים וכל הדתות זוכים לשוויון מלא, וכי כל האמונות זוכות בה לכבוד. על פי הספר, אזרחי המדינה בני המעמד העליון מתגוררים באחוזות ענק, מעסיקים צוות נכבד של משרתים ומנהלים בתי חרושת עצומים ומשגשגים. יחד עם זאת הם גם משכילים, ליברליים וסובלניים. הם נוהגים בכבוד בבני דתות אחרות ומתייחסים בהגינות כלפי העובדים המועסקים על ידם.
ארץ חדשה חדשה
ראינו, אם כן, מה יש בה, באותה מדינה עתידית. אולם לא פחות חשוב מכך הוא מה אין בה. ראשית, באופן בולט, אין במדינה העתידית של הרצל כמעט שום סממנים יהודיים: המדינה הזאת שואבת את השראתה בכל התחומים אך ורק מן המערב. כך למשל לגבי חוקת המדינה, אומר הרצל כי "החוקים צריכים להיות מודרניים, וגם כאן יש לבחור וליישם את הטוב ביותר הנהוג בכל מקום". כך לגבי שפתה של המדינה מציע הרצל כי היהודים ימשיכו גם בעתיד לדבר בלשונות האירופיות של ארצות מוצאם. כך גם בנוגע לחיי הרוח שבמדינה: 'האקדמיה היהודית' של אלטנוילנד היא העתק של האקדמיה הצרפתית, התיאטראות ובתי האופרה באלטנוילנד מציגים את אותם מחזות שמוצגים בווינה ובפאריס ואזרחי המדינה – או לפחות בני המעמדות הגבוהים ביניהם – נוהגים לבלות את זמנם בדיוק באותו אופן שבו עושים זאת עשירי אירופה. למעשה, אין במדינה הזו שום דבר שאיננו מערבי באופן מובהק. אורח החיים, הלבוש, התרבות – הכול הנו שילוב של כל המיטב שיש לאירופה להציע. גם הדת היהודית, באותם מקומות שבהם היא עדיין משחקת תפקיד, הופכת כאן למין דת ליברלית 'אירופית': אחד מגיבורי הספר היהודים אף מזכיר בגאווה את "התכונות שעשו את אומתנו לאומה גדולה: ליברליות, סובלנות ואהבת הזולת".
כמו כן, בשום מקום בספר לא נאמר שמן ההכרח שלעד יישמר במדינה הרוב היהודי. במדינה העתידית של הרצל מתגוררים מלבד היהודים גם קתולים, פרוטסטנטים, מוסלמים, הינדים ועוד. כל מי שרוצה רשאי להגר אליה. בכדי להיות אזרח המדינה אין צורך להיות דווקא יהודי: כל שאדם נדרש לעשות זה לשרת במשך שנתיים במין 'שירות לאומי' (באלטנוילנד, כיאה למדינה סובלנית ושוחרת שלום, כמובן שאין צבא). בנוגע למתן אזרחות, כמו גם ביתר התחומים, אין בה שום אפליה מכל סוג שהוא. באופן טבעי, בצורה כזו עד מהרה היהודים כבר לא יהוו את רוב האוכלוסייה במדינה. אולם סביר להניח שהרצל לא היה רואה בכך סיבה לדאגה: שכן, מאחר והיהודים יהיו ותיקי המתיישבים – וכן מאחר שהם יהיו האנשים העשירים, המשכילים והמכובדים ביותר בחברה – ניתן לשער שהם ימשיכו גם לאחר מכן להוות את רוב רובו של המעמד השליט. כמו כן, כיוון שבחברה החדשה לא יהיו כל משקעים מן העבר וכיוון שכל קיומה יושתת על עקרונות הסובלנות והליברליזם, הרי שלא צפויים להתעורר בה שום יריבויות או חיכוכים בין בני הדתות השונות. כך או כך, אפילו אם יחדלו מלהיות רוב, עדיין אין כל חשש שמא היהודים יהפכו גם שם למיעוט נרדף.
אם כן, הציונות, כפי שראו אותה הרצל, נורדאו, וממשיכי דרכם, הנה תנועה שמטרתה להתמודד עם מצוקתם של היהודים – הן המצוקה הפיסית, הן המצוקה החברתית והן המצוקה הרוחנית. בכדי לפתור את המצוקה הזו התנועה הציונית מבקשת לייסד מדינה חדשה, כזו שמלכתחילה תושתת על עקרונות הסובלנות והשוויון. לא מדובר כאן במדינה אוטופית ואידיאלית וגם לא אמורה להיווצר בה איזושהי תרבות חדשה ומהפכנית. מדובר כאן בסך הכול במהדורה חדשה, ואולי מעט משופרת, של הדגם המדיני המערבי. זו אמורה להיות מדינה שתיווסד על ידי יהודים, מדינה שתהיה משוחררת מכל רדיפות דת ודעות קדומות, ושבה היהודים יהוו את השכבה העליונה של החברה. באופן זה גם ייעלמו עד מהרה כל היסודות הדוחים לכאורה של האופי היהודי ושל הדת היהודית. במובן זה, הציונות היא תנועה שמטרתה להביא לנורמליזציה של הקיום היהודי ומתוך כך גם לנורמליזציה – ואפשר לומר גם לאירופיזציה – של העם היהודי ושל היהדות עצמה.
חזון תקומתה של האומה הניגרית
אולם בתנועה הציונית היו גם דעות אחרות. כאשר התפרסם הספר 'אלטנוילנד', פרסם עליו אחד־העם מאמר ביקורת ארסי במיוחד. במאמר זה טען כי חזונו של הרצל מורכב אך ורק מחיקוי של מוטיבים תרבותיים אירופים ואמריקניים, ללא שום חידוש ומקוריות. במקום שבו ראה הרצל חברה מושלמת ומדינה אידיאלית, ראה אחד העם רק "חיקוי של קופים, בלי שום תכונה לאומית עצמית". הוא אף המשיך וטען שהחזון שאותו משרטט הרצל הנו אוניברסאלי וקוסמופוליטי במידה כזו, שהיה יכול בדיוק באותה מידה גם לשמש כחזון תקומתה של האומה הניגרית.
אחד העם ביקר בחריפות הן את החיקוי של הדגם האירופי וההתבטלות בפני המערב והן את היעדרם המוחלט של מאפיינים יהודיים. אולם יותר מזה: לשיטתו, הציונות בנוסח הרצל לא רק שהיא רדודה, מסוכנת ובלתי מעשית, אלא שהיא אף מתעלמת מן הבעיה העיקרית שאיתה נועדה הציונות להתמודד; שכן הציונות, אליבא דאחד העם, לא נועדה לפתור את 'בעיית היהודים'. היא נועדה בראש ובראשונה לפתור את בעיית היהדות.
בדומה להוגים יהודים רבים בני דורו, אחד־העם האמין שהיהדות אכן נמצאת בבעיה. כמו רבים אחרים הוא סבר שהיהדות הישנה, היהדות של הגלות ושל בית המדרש, הגיעה לסוף דרכה. כבר לא נותרו בה עוד כוחות של חיים ושל התחדשות. מנגד, האלטרנטיבה המתבוללת שהציעה תנועת ההשכלה כבר לא נחשבה בעיניו עוד בגדר יהדות. הפתרון, הוא האמין, צריך להיות יצירתה של תרבות חדשה. תרבות שתהיה מצד אחד יהודית לחלוטין – ומצד שני חדשה ומקורית לחלוטין. תרבות יהודית שתהיה פטורה מן הבעיות מהן סובלת היהדות הישנה, כמו גם מאותם הבעיות והחוליים שמהן סובלות תרבויות המערב. אחד העם האמין שרק אם יקום מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, רק אם יתפתח שם יישוב גדול של אנשים שיהיו מעורים בעומקה של התרבות היהודית, ויחד עם זאת יהיו גם חופשיים ברוחם ויעסקו בכל תחומי החיים, רק אז עשויה להתרחש תחייתה של היהדות. במקרה כזה, בשלב מאוחר יותר עשויה אכן לקום שם מדינה: "לא רק מדינת היהודים – כי אם גם מדינה יהודית באמת".
אחד־העם
כאמור, שאיפותיו של אחד העם התמקדו בעיקר בתחום התרבותי. אולם עד מהרה הגיעו בעקבותיו גם אחרים, כאלו שהיו להם שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר. רבים מבין החלוצים שעלו לארץ בתקופת העלייה השנייה והשלישית ראו בציונות הזדמנות למהפכה בכל תחומי החיים. הם האמינו שבארץ ישראל עשויים להיווצר חברה מסוג שונה ואדם מסוג שונה. בדומה לאחד העם, גם הם לא שאפו לחקות את אירופה: להיפך, בעבורם אירופה סימלה את כל מה שהוא חולה ומנוון בתרבות האנושית. הם רצו ליצור דבר מה חדש.
הדמות שמסמלת יותר מכל את קו המחשבה הזה היא דמותו של אהרון דוד גורדון. גורדון ביקר קשות את התרבות המערבית ואת החברה המודרנית. הוא ראה בה חברה המונית, מנוכרת ומכאנית; תרבות חסרת חיים שהתרחקה מן הטבע ושאיבדה את דרכה. בארץ ישראל, לעומת זאת, הוא חלם ליצור חברה חדשה: חברה של אינדיבידואליסטים, של אנשים החיים בהרמוניה עם הטבע וזה עם זה; חברה של אנשים מלאי עומק אך עם זאת גם מלאי חיוניות; אנשים שלא מנסים לכבוש את העולם ואף לא להתבונן בו מרחוק, אלא כאלה המסוגלים לחוות אותו.
אדם חדש בצורת יהודי
גורדון גם היה מעורה בתרבות ישראל ובדת היהודית. החברה החדשה שעליה חלם הייתה אמורה להיות קודם כל חברה יהודית, השואבת את השראתה מן המסורת היהודית. חברה שתהווה פרק נוסף – ואולי אף את פרק השיא - בסיפור קורותיה של הדת היהודית. או כמו שהוא הגדיר זאת: "כי לא יהודי חדש בצורת אדם אירופי אנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנו מבקשים."
באותן השנים שבהן הסתובב גורדון במושבות הגליל ופיתח את משנתו, חי בארץ גם הוגה ציוני נוסף - אדם שראה אף הוא את הציונות כהזדמנות למהפכה אוניברסאלית: על פי הרב קוק, לתנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל ישנה משמעות קוסמית. את התהליך של שיבת ציון תפס הרב קוק כתהליך שנועד להביא גאולה לעולם כולו, כראשיתו של החיבור המחודש בין הקודש לבין עולם החולין וכראשית הופעתה המחודשת של השכינה בתוך המציאות הגשמית. הוא ציפה שמארץ ישראל תצא הבשורה לעולם כולו; שתיווצר בה הוויה אנושית מסוג חדש, כזו המאחדת בין הקדושה הנשגבה ביותר לבין חיי היום־יום. הוא האמין שעד מהרה גם עתידה להתחולל מהפכה עמוקה בדת היהודית ושבארץ עתידה להיווצר תורה חדשה – 'תורת ארץ ישראל': תורה שלא תהיה מנוכרת לחיים כפי שהייתה תורת הגלות, אלא להיפך, תהיה מחוברת לאדם ולנשמתו.
הרב קוק
על אף המחלוקות הפוליטיות, הדתיות והאידיאולוגיות, הרי שהמכנה המשותף לכל ההוגים הללו טמון בכך שכולם סירבו לראות במודל המערבי דגם לחיקוי. לשיטתם, המדינה הציונית איננה אמורה לחקות את מדינות אירופה. להיפך, היא נועדה להציב להן אלטרנטיבה. התרבות שצריכה להתפתח בארץ צריכה להיות עמוקה יותר מתרבויות המערב, מקורית יותר מהן ויהודית יותר. המדינה היהודית שתקום כאן אמורה להיות מדינה טובה יותר ומוסרית יותר. עליה להתנהל על פי ערכים אחרים ולהיות מושתתת על עקרונות אחרים. הם סברו שכל מה שהיה פגום, חולה ומנוון בעולם הישן צריך כעת לבוא על תיקונו בחברה החדשה.
עיקרון נוסף שהיה משותף לכל הזרמים הללו הנו התפיסה שעצם קיומו הפיסי של גוף מדיני יהודי עצמאי הוא לעולם רק אמצעי, שכל תכליתו היא לאפשר את הגשמתה של המטרה העיקרית: את תחייתה הרוחנית של היהדות ואת חידוש פניה. הם ראו בציונות בראש ובראשונה מהפכה רוחנית. מהפכה שנועדה ליצור תורה חדשה, ערכים חדשים ואדם חדש. ועל אף שכל אחד מהם חלם על אדם מסוג אחר, הם כולם היו שותפים בדעה שהאדם הזה צריך להיות טיפוס שונה לחלוטין מן הדגם המוכר של האדם המערבי.
נראה אם כן שעוד מראשיתה נקרעה התנועה הציונית בין שתי שאיפות סותרות: מצד אחד השאיפה להשתלב בעולם המערבי ומצד שני השאיפה להוות לו אלטרנטיבה; מצד אחד הרצון להקים בארץ ישראל מדינה מערבית מתוקנת ומצד שני הרצון להקים כאן מין 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'; מצד אחד השאיפה להביא לנורמליזציה של העם היהודי – ומצד שני השאיפה להפוך את העם היהודי למין אוונגארד עולמי, כזה שיוכל להוביל מהפכה רוחנית כלל אנושית.
שיבה אל היהדות
כמובן, אין זה אומר שאנשי הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל היו אדישים ליהדות. הרצל ונורדאו ודאי היו מתקוממים מול הניסיון להציג את תוכניתם כמין 'התבוללות קולקטיבית'. הרצל עצמו אף אמר בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון כי הציונות הנה בראש וראשונה "שיבה אל היהדות". אולם כדי להבין את המחלוקת לעומקה יש להבין כיצד תפס כל אחד מן הצדדים את המונח 'יהדות'.
על פי אבחנתו הידועה של ישעיהו ברלין, בבסיס תפיסת העולם של תנועת הנאורות האירופית עמדה ההנחה שכל האמיתות בהכרח צריכות להתיישב זו עם זו. לא ייתכן שיהיו בנמצא אמיתות סותרות. לא תתכן כל התנגשות אמיתית בין רעיונות או בין ערכים. לא ייתכן שיהיו שני מושגים שונים של טוב ורע ששניהם גם יחד יהיו נכונים. אם אנו תופסים דעה מסוימת כאמיתית, ממילא כל דעה מנוגדת לה תהיה בהכרח שקרית או מוטעית. אם אנו תופסים ערך מסוים כערך ראוי, ממילא כל ערך שסותר אותו יהיה ערך כוזב. וכל הערכים האמיתיים צריכים, כמובן, להימצא בהתאמה.
על פי תפיסה זו, מובן מאליו שיכולה להיות רק מערכת אחת ויחידה של אמיתות. תתכן רק מערכת אמיתית אחת של ערכים. כל התרבויות השונות, במידה שהן אכן היו תרבויות נעלות, היו בהכרח שותפות באותם ערכי יסוד אנושיים. ההבדלים התרבותיים השונים עשויים אם כך להיות רק הבדלים חיצוניים – הבדלים של שפה, של לבוש, של סגנון חיים או של סמלים. מבחינת המהות, מבחינת מושגי הטוב והרע, קיימת רק תרבות אחת, אוניברסאלית, כזאת שמשותפת לבני כל העמים בכל התקופות. כל תרבות שלא היתה שותפה לאותם ערכים אוניברסאליים, כל תרבות שהחזיקה במערכת שונה של ערכים או שהתנהלה בהתאם לעקרונות אחרים - הייתה בהכרח תרבות מפגרת או מושחתת.
אם נמשיך בקו מחשבה זה, נוכל לקבוע שהרצל ונורדאו היו בניה הנאמנים של תנועת הנאורות. הם האמינו שהערכים – "ליברליות, סובלנות ואהבת הזולת" – הם ערכים טובים וראויים. הם לא הטילו ספק לרגע בעולם הערכים של הבורגנות האירופית של המאה ה19. ממילא מובן לשיטתם, שאם היהדות היא אכן תרבות בעלת ערך, אזי אלו הם גם העקרונות שאמורים להימצא בבסיסה. נורדאו אף כתב, בתגובה לביקורתו של אחד העם על היעדרה של כל תרבות יהודית מקורית באלטנוילנד, כי "אין בנמצא לא תרבות אירופית ולא תרבות ישראלית. קיימת רק תרבות אנושית." לפי התפיסה הזו, אם בכל זאת יש בה ביהדות משהו ראוי לשימור מעבר לאותם ערכים ליברליים, הרי שזה רק אוסף של ספרים, מעט פולקלור, כמה מנהגים חביבים ומערכת עשירה של סמלים עתיקי יומין.
קיימת רק תרבות אנושית
בהתאם לצורת המחשבה הזאת, לו יצויר שמישהו היה מנסה לטעון שהיהדות עומדת בניגוד לתרבות המערבית, לו מישהו היה מבקש לטעון שהיהדות דוגלת בערכים אחרים ובעקרונות שונים, הרי שפירוש הדבר היה, לפחות בעיניהם של הרצל ונורדאו, שהוא מבקש לומר שהיהדות היא דת ברברית וחסרת ערך. וזה כמובן דבר שיהודים גאים שכמותם לעולם לא היו מוכנים להעלות על הדעת.
בניגוד אליהם אנשים כמו אחד־העם, גורדון או הרב קוק סברו שעדיין יש ליהדות ולמסורת היהודית מה להציע לעולם, גם מעבר לפולקלור, לטקסטים עתיקים או לגרסאות חדשות לאותם ערכים ליברליים מוכרים. יכול להיות שהם האמינו שתתכן יותר ממערכת אחת ראויה של ערכים, ויכול להיות שהם פשוט לא היו שותפים לאותה תחושת הערצה שחש הרצל כלפי המסורת הליברלית. כך או כך, הם לא היו מוכנים להסכים לרעיון שלדת היהודית יש ערך רק במידה שהיא מייצגת את העקרונות של "ליברליות, סובלנות ואהבת הזולת". לדעתם של ההוגים האלו, אותם עקרונות מערביים וליברליים לא היו בהכרח פסגתה של הרוח האנושית. התרבות המערבית ומערכת הערכים הליברלית כלל וכלל לא היו נקיות מפגמים בעיניהם - והם האמינו שבנסיבות מסוימות, היהדות תוכל להציג אלטרנטיבה טובה יותר.
לא מדובר כאן בסתם שוביניזם לאומני ולא בנאיביות רגשנית. כל האנשים שהזכרנו היו מודעים היטב למצב הקשה שבו הייתה שרויה היהדות בזמנם. הם ידעו שהדת היהודית של זמנם נמצאת בדעיכה, שהיא שקועה בקיבעון מחשבתי ושהיא הולכת ומאבדת את הרלבנטיות שלה. כפי שאפשר ללמוד מן הכתבים שלהם, לא היו להם שום אשליות בנוגע למצבה האקטואלי.
יותר מזה, האנשים הללו גם ידעו היטב שהתרבות היהודית - לפחות כפי שהתקיימה במשך אלפי השנים האחרונות - היא בראש וראשונה תרבות של גולה. תרבות שנוצרה בתקופות קדומות, מתוך נסיבות החיים הספציפיים של היהודים בגולה. הם ידעו היטב שהתרבות הזו איננה ערוכה כלל להתמודד עם הקשיים שבכינונה של מדינה עצמאית ועם בעיותיו של העולם המודרני. ואף על פי כן, הם חשבו שעל היהדות להיאבק על ייחודה, והאמינו בלהט שהתרבות היהודית הייחודית היא זו שצריכה לעמוד בתשתיתה של מדינת ישראל העתידית. במלים אחרות, כל ההוגים הללו האמינו בסוג כזה או אחר של מהפכה דתית.
מדינה נורמלית או מדינה אלטרנטיבית
מבין ההוגים שהזכרנו כאן, אף אחד לא היה אורתודוקס במובן הפשוט של המילה. אף אחד מביניהם לא חשב שהיחס אל המסורת היהודית צריך להסתכם אך ורק בשימורו של הקיים ובהעברת הלפיד לידיו של הדור הבא. הם הרי ידעו היטב שהיהדות והדת היהודית, במצבן הנוכחי, לעולם לא יוכלו לשמש כבסיס לכינונה של מדינה מודרנית. מסיבה זו, בכתביהם של כל האנשים הללו הרעיון של מדינה יהודית תמיד הולך יד ביד עם התפיסה הגורסת שביהדות עצמה צריכה להתחולל מהפכה. כל ההוגים שראו בציונות מהפכה רוחנית ציפו שגם המסורת היהודית תשנה את פניה. הם קיוו שבארץ ישראל תתפתח הלכה חדשה, שתיווצר תרבות יהודית חדשה, שיופיעו נביאים חדשים, או שתתגלה 'תורת ארץ ישראל'. הם האמינו, כל אחד בדרכו, שהמפגש בין המסורת היהודית הקדומה לבין תנאי החיים במדינת ישראל המתחדשת עשוי לחולל רנסאנס יהודי עמוק ורחב היקף, כזה שבסופו תוכל התרבות היהודית להציב אלטרנטיבה ראויה לעולם הערכים ולעולם המחשבה המערבי.
אפשר אם כן לסכם ולומר שמאחורי הסיפור הציוני הסתתרו בעצם שני סיפורים שונים; בבסיסה של מדינת היהודים ניצבו שני מיתוסים מכוננים; שני חזונות שכל אחד מהם תפס בצורה אחרת את היהדות, כל אחד ראה לנגד עיניו בעיה אחרת וכל אחד חלם על סוג שונה של מדינה. מצד אחד עמד החלום על מדינה מערבית ומצד שני על מדינה יהודית. אלה רצו מדינה 'נורמלית' ואלה רצו מדינה 'אלטרנטיבית'. אומנם, במשך השנים המחלוקת הזאת לבשה צורות שונות ומגוונות: לפעמים משמעות המושג 'מדינה נורמאלית' הייתה מדינה חזקה שאיננה מתכופפת בפני איש, לפעמים משמעותו הייתה מדינה שנמצאת בשלום עם שכנותיה, לפעמים משמעותו הייתה חברה קפיטליסטית שמתנהלת על פי עקרונות השוק החופשי וכן הלאה. גם החלום על 'מדינה אלטרנטיבית' לבש במשך השנים צורות שונות ומשונות: לפעמים היה לו גוון סוציאליסטי, לפעמים גוון דתי ולפעמים הומניסטי. אולם, במשך כל תולדותיה של מדינת ישראל שני המיתוסים המכוננים האלה המשיכו לפעפע אי־שם, מתחת לפני השטח. בסופו של דבר, ייתכן שזו גם היתה הטרגדיה של מדינת ישראל: חלק מהסיבה למצב העגום שבו נמצאת כיום מדינת היהודים נעוץ בעובדה ששני המיתוסים שעמדו בבסיסה, במקום להזין זה את זה, נטרלו איש את הגשמתו של רעהו.
|
קישורים
שופר ארגון להפצת היהודית (בראשות הרב אמנון יצחק)
ההיסטוריונים הפוסט־ציונים מאמרו של יוסי גורביץ באייל הקורא
מדינת היהודים הטקסט המלא בפרויקט בן־יהודה
חוזה מדינת היהודים מאמרו של אלי אשד באייל הקורא
אלטנוילד הטקסט המלא (בתרגום נחום סוקולד) בפרויקט בן־יהודה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש