אחרי "קץ ההיסטוריה" וקריסתו הכלכלית של הגוש הקומוניסטי ב-1989, התקבלה כמעט ללא עוררין ההכרה שמלחמת האידיאולוגיות הוכרעה בניצחון מוחץ של התפיסה הליבראלית. גם אחרי כעשור, עד שנת 2000, מנהיגים סוציאל־דמוקרטים שלטו באירופה (למשל, בלייר באנגליה, שרדר בגרמניה) ובארה"ב (קלינטון) ניסו להציג אלטרנטיבה שתספק את הביצועים הכלכליים של הקפיטליזם יחד עם השאיפות החברתיות של הסוציאליזם, אך לא נמצאה נוסחת הקסם. אפילו אנתוני גידנס, ממפלסיה הראשונים של "הדרך השלישית" נאלץ לקבל – לא בלי שאט נפש – את העובדה ש"אין חלופה לקפיטליזם" בתחילת האלף השלישי.
יחד עם זאת, גם בין אלו שקיבלו את הקפיטליזם, מעולם לא פסקו הניסיונות לתקן ולשפר את השיטה כדי לצמצם את הפערים החברתיים שהיא יוצרת ואת העוולות החברתיות שהיא גורמת. אחד הנדבכים המרכזיים והבלתי נמנעים של הליברליזם והכלכלה הקפיטליסטית הוא מוסד הקניין הפרטי. אבל בתוך הקניין הפרטי קיים חלק בעייתי שגם אבות הליברליזם התקשו להצדיק. קניין פרטי של אדמה היה תמיד החוליה החדשה בהצדקת הקניין, ומטרה קבועה לביקורת מבית ומחוץ.
כמה תכונות ייחודיות לקניין האדמה הן שמשכו את עיקר הביקורת: (א) קל יחסית להסכים שפרי עמלו של אדם חופשי ראוי שיהיה קניינו, אבל האדמה איננה פרי עמלו של איש. היא נבראה לפני בני האדם. איך, אם כן, היא הופכת לקניינו של פלוני? (ב) האדמה היא משאב מוגבל. כשהיא הופכת לקניינו אדם אחד ממילא היא נגרעת מרשותו של האחר. איך ניתן להצדיק אפליה כזו בחלוקת המשאבים שהטבע אמור היה להעניק לכולם? (ג) האדם הולך ובא והאדמה לעולם עומדת. האם לא יהיה מוצדק יותר לחלקה מחדש בכל דור ודור? (ד) האדמה היא אמצעי הייצור העתיק והבסיסי ביותר. חלוקה בלתי שוויונית שלה מפרה את השוויון – אפילו שוויון ההזדמנויות - בין בני האדם, וגורמת להיווצרות מעמדות ופערים חברתיים ולהתרחבותם.
איך ומתי נוצרה החלוקה הזו של קניין האדמה? איך נהגו בקניין האדמה בימי קדם – במשך 2500 השנים בהן התפתחה הציביליזציה המערבית? ההיסטוריה כשלעצמה איננה מצדיקה את הנוהג אבל עשויה לעזור לנו להבין את מקורותיו.
העת העתיקה
האופן שבו הוקצו והוחזקו הקרקעות בעת העתיקה משתנה ממקום למקום ומעת לעת. עם זאת רווחת הסכמה בין החוקרים שביוון העתיקה הקרקעות לא היו קניין עובר לסוחר. הן לא הוחזקו בבעלות פרטית אלא כנכס משפחתי. הבעלות הוחזקה על ידי ראש המשפחה למשך כל חייו והקנתה לו זכות להשתמש בקרקע בעודו בחיים. כפי הנראה, מסיבות דתיות ומסורתיות, קרקע השייכת למשפחה הייתה חייבת להישאר בבעלות המשפחה לנצח. אם לא היה יורש זכר, היה על בעל הנחלה לאמץ כזה. כך היה נהוג גם בין העברים הקדמונים – "ולא־תסב נחלה לבני ישראל, ממטה אל־מטה; כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" (במדבר ל"ו, ז'). ידוע גם שלמרות שהבעלות לא הייתה ניתנת להעברה, ניתן היה למשכן את הקרקע כערבות חוב. בניגוד לנוהגי המשכנתא בימינו, גם אם בעל האדמה לא עמד בהתחייבויותיו, הקרקע נשארה בבעלות המשפחה לדורותיה, אבל גם החוב הוטל על בני המשפחה – בעלי הנחלה - לדורותיהם. תפישה זו של חוב הייתה חלק מתפישה רחבה יותר של אחריות וענישה לדורות – "אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה". אין אפשרות לנשל את החייבים מאדמתם אבל אפשר להחרים – בגביית חוב – את מרבית פירותיה. בעלי האדמות החייבים לא יכלו לצבור את עודפי הייצור שלהם ולשפר את מעמדם, וכך נוצר מעמד של בעלי אדמות עניים שהפכו לעבדים בפועל.
במאה השישית לפנה"ס, במסגרת רפורמה חוקתית שהנהיג המחוקק הנודע סולון (Solon), בוטלו החוקים המאפשרים משכון אדמות ושיעבוד של בעליהן. הרפורמה ההומנית הזו החזיקה מעמד כ-150 שנה – תור הזהב של אתונה. אבל משהשנים הטובות הסתיימו, עם המלחמה הפלופונזית מול ספרטה, מצבה הכלכלי של אתונה התדרדר. והמימון הגבוה הדרוש לשיקום חלקות השלחין (שחייבו קרקע מושבחת ומערכות תיעול והשקיה) החזיר את משכון האדמות לזירה הכלכלית. יש בין החוקרים הסוברים שבנקודה זו נשברה המסורת העתיקה של נחלה משפחתית לנצח. מכאן ואילך, ניתן היה להעביר קניין קרקעי אל בעלי חוב – או במילים אחרות לסחור באדמות.
סולון, המוזיאון הלאומי נפל
ברפובליקה הרומית, שבאותה תקופה החלה להתבסס באיטליה, כבר היה המקרקעין קניין עובר לסוחר, וגם בה הדבר גרם לריכוז מרבית האדמות בידי האצולה (Patrician) ולמתחים פוליטיים – או, אם נרצה, מלחמת מעמדות על אמצעי ייצור – מול ההמונים (Plebian). האדמות שסופחו מכיבושיה של הרפובליקה המתרחבת נחשבו לאדמות הציבור (Ager Publicus) וחולקו גם לאזרחים מהמעמד הנמוך, אבל בחלוף הזמן הלכו ונרכשו על ידי בעלי ההון. כדי להתמודד עם התופעה נקבע - במסגרת הרפורמה החוקתית של שנת 367 לפנה"ס (Lex Licinia Sextia) – כי לא יותר לאדם יחיד, מכל מעמד שהוא, להחזיק בבעלותו יותר מ-500 אוגר (כ-1,450 דונם) מאדמות הציבור. אלא שכדרכם של מים הזורמים למקום הנמוך ביותר, קניין סחיר, מטבעו, מוצא את דרכו אל בעלי הכיסים העמוקים ביותר, ולפי עדותו של ההיסטוריון היווני פלוטארכוס (Plutarch), האצולה המשיכה לרכוש אדמות תחת שמות בדויים ולנשל את ההמונים, עד כי כמעט לא נשארו איכרים בני־חורין באיטליה. העשירים השתמשו באיכרים, יחד עם עבדים זרים שהובאו מהכיבושים החדשים, כדי לעבד את אדמותיהם (Plutarch, 1997, ch. 53).
כמו סולון באתונה של המאה השישית לפנה"ס, קם גם לרומאים גואל בדמותו של טיבריוס גרקכוס במאה השנייה לפנה"ס. הוא נבחר לטריבון בבית התחתון והחל לקדם רפורמה שמטרתה לאכוף את החוק הקיים כבר משנת 367 לפנה"ס, ולהחזיר את האדמות שנרכשו מההמונים שלא כחוק, אל בעליהם החוקיים. זו הייתה מהפכה מרחיקת לכת מדי שעוררה את התנגדותם הנמרצת של האצולה וחברי הסנאט (דרך קשרי "הון שלטון"), ושבגינה מצא טיבריוס את מותו. פלוטארכוס, ההיסטוריון, מביא ציטוט מפי טיבריוס המלמד מה הוא חשב על האצולה ועל מה שהיום אנו מכנים "הפערים החברתיים":
“The savage beasts," said he, "in Italy, have their particular dens, they have their places of repose and refuge; but the men who bear arms, and expose their lives for the safety of their country, enjoy in the meantime nothing more in it but the air and light; and having no houses or settlements of their own, are constrained to wander from place to place with their wives and children.”
מכל מקום, בצד ההתנגדות שעורר העוול החברתי שפלוטארכוס מתאר, אפשר גם להבין את המניע הכלכלי. האצילים החזיקו בשטחים גדולים יותר והשתמשו בעבדים ככוח עבודה. שני אלו העניקו להם "יתרון גודל" ויתרון יעילות שהיו חיוניים לחקלאות המסחרית שהתפתחה באותם ימים. מול היתרונות הללו לא יכלו האיכרים הקטנים להתחרות ולכן (מטעמים כלכליים) הם נאלצו למכור את אדמותיהם לאצילים. כך – ככדור שלג - הצטברו יותר ויותר אדמות בידי פחות ופחות אנשים ונוצרו האחוזות הגדולות (Latifundia) ברחבי האימפריה הרומית, כשבראש בעלי האדמות עומד הקיסר ואחריו המושלים שהציב על הפרובינציות.
ימי הביניים
כזה היה הסדר החברתי באירופה גם כששקעה האימפריה הרומית וגם כאשר, עם הזמן, התחלפו הקיסרים הרומים במלכים פרנקים או גרמנים, והאצילים הרומאים באצילים המקורבים למלכים החדשים. המלך היווה מרכז כוח והיה בעל אדמות הממלכה. הוא האציל מסמכותו ומכוחו לאצילים מקומיים, והגן על ביטחונם של הנתינים. אבל עם התפוררותה של הממלכה הקרולינגית של מערב אירופה, בסוף המאה התשיעית, החלה להיחלש הסמכות המלכותית המרכזית, ובעלי האדמות - בפרט הקטנים שבהם – חיפשו מרכזי כוח אחרים שיספקו להם הגנה. את מבוקשם הם מצאו אצל האצילים המקומיים שניהלו את הטריטוריות שלהם כממלכות פרטיות קטנות: השליטו משפט וצדק, גבו מיסים, גייסו צבא ולפעמים גם הנפיקו כסף. תושבי הטריטוריה היו לנתיני האציל.
בעלי אדמות חופשיים, בפריפריות, שלא יכלו לקבל עוד את הגנת הממלכה המתפוררת, ולא היו מסוגלים להגן על נחלתם בעצמם, מסרו את אדמותיהם לאציל המקומי וקיבלו תמורתן את חסותו הביטחונית והכלכלית. רבים מהם (שכונו וסאלים) התגוררו בחצרו של האציל והיו סמוכים על שולחנו תמורת שירותים ועבודות שביצעו. אחרים קיבלו רשות לעבד חלקות אדמה ולכלכל ממנה את משפחתם, תוך שהם מפרישים חלק מיבולם לאחוזה וכן מחויבים במתן שירותים צבאיים ואחרים לאציל.
הסדרים מסוג זה הלכו והתמסדו עם הזמן. החזקה על האדמה שקיבל הווסאל מאדונו יחד עם התנאים והמחויבויות ההדדיות הנלווים נקראו "פיאודום" והפכו לנכס שאיננו סחיר. אבל ברוב המקרים מותר היה לווסאל להורישו לבנו הבכור. אם היורשת הייתה אישה, היה עליה להינשא לאחד הבנים הלא־בכורים שלא ירשו מווסאלים אחרים. בנים שלא ירשו פיאודום לא יכלו לקוות לנחלה – אלא באמצעות נישואין ליורשת - והפכו לאבירים (מעמד חברתי מיוחד) ותושבי ערים. וסאלים גדולים יכלו לחלק את הפיאודום שלהם לתת־וסאלים ויצרו לעיתים פירמידה של מחויבויות שבראשה האציל – בעל האחוזה האמיתי.
בתחתית הפירמידה החברתית נמצאו האיכרים שהיו חופשיים – עובדים שכירים או כאלו ששכרו חלקות אדמה לעיבוד עצמאי – והפכו לצמיתים. גם הם היו זקוקים לביטחון אשר, בהיעדר סמכות אחרת, סופק רק על ידי האציל המקומי. תמורת שירותים ומיסים (בדרך כלל בסחורות) קיבלו הצמיתים רשות לעבד רצועה מאדמת האחוזה לעצמם ולמשפחתם בביטחון יחסי. אבל הם היו צמודים לאדמה ולא יכלו לעזבה ללא רשות מאדון האחוזה.
מצודת לונדון
תנאי חייהם של הצמיתים השתנו ממקום למקום ומזמן לזמן. במקומות רבים הם החזיקו במעט רכוש פרטי ובאחרים הותר להם אפילו להחזיק או לשכור אדמה פרטית מחוץ לאחוזה אליה השתייכו. לעיתים הותר להם גם למכור את זכות הצמיתות שלהם, אבל היה עליהם לשלם חלק מהמחיר לאדון האחוזה. מאידך, האציל יכול היה למכור את אדמתו או חלק ממנה יחד עם הצמיתים שעליה ומחויבויותיו של הצמית הועברו לאדון אחר. במקומות אחדים נעשה מסחר אפילו בצמיתים לבדם – ללא האדמה – כאילו היו בהמות.
יחד עם זאת, לא כל האיכרים (שהיוו כ-90% מאוכלוסיית אירופה בימי הביניים, עד המאה ה-18) היו צמיתים. חלקם מעולם לא הצמיתו את עצמם לאדון ואחרים נטשו את אחוזת אדוניהם והתיישבו במקומות נדחים כדי לזכות ביותר חופש. בתקופות שגשוג וצמיחה היו צמיתים שקנו את חירותם בכסף ולעיתים נשארו במקומם והמשיכו לעבד את אותה האדמה, אלא שהפעם כחוכרים חופשיים המשלמים שכירות לאדון עבור השימוש באדמה. היו כאלו שאף קנו את חלקתם והפכו לבעלי נחלות קטנות. לעיתים כפר שלם קנה את אדמותיו ואת חירותו תמורת תשלום בכסף או תמורת ביצוע עבודות השבחה של שטחי גידול חדשים.
אדמות הכפר חולקו בין האיכרים – גם כשהיו צמיתים וגם אם וכאשר השתחררו והפכו לאיכרים עצמאים – בשיטת ה"שדה הפתוח". בשיטה זו כל שטחי העיבוד והמרעה שמסביב לכפר היו משותפים לכל תושבי הכפר. שטחי העיבוד חולקו לשלושה שדות גדולים שביניהם הוחלפו הגידולים בכל שנה. השדות האלו חולקו לתלמים ארוכים אשר בתחילת כל שנה, באסיפה כללית או בהגרלה, הוקצו לאיכרי הכפר – תלם אחד למשפחה - לעיבוד במשך השנה. חלק מפעולות העיבוד, שהיו יקרות יותר, נעשו במשותף על ידי הקהילה. פעולות אחרות, כמו קציר, בוצעו על ידי כל איכר ובני ביתו. בנוסף לשדות המעובדים היו לכפר אדמות ציבוריות עליהן יכלו האיכרים לרעות את בעלי החיים – צאן ובקר – של כולם יחד. יש לזכור שכל האדמות הללו, כולל "אדמות הציבור" וה"שדות הפתוחים" היו למעשה בבעלות פרטית, בין אם של אדון האחוזה שקיבל מאיכרי הכפר רנטה, או בבעלות כפרים עצמאים שרכשו את חלקותיהם מהאדונים (במונחים מודרניים: "בבעלות פרטית של תאגיד", כמו מושב שיתופי בישראל).
במאה ה-15, אחרי ההתאוששות מהמגפה השחורה ובעקבות תנופת גידול באוכלוסיה, התרחבות הספנות והמסחר הבינלאומי והשתלטות על קולוניות חדשות, החל מעבר מחקלאות לצריכה מקומית לחקלאות מסחרית. בעלי אחוזות שרצו להיכנס לענפי הכלכלה החדשים היו צריכים לגייס הון וחלקם עשו זאת על ידי שחרור צמיתים תמורת כופר. אחרים מבעלי האחוזות גידרו את אדמותיהם, פינו מהם את האיכרים השוכרים והפכו את האחוזות לחוות מסחריות גדולות הנשענות על כוח עבודה שכיר של פועלים חקלאיים שאינם קשורים לאדמה.
הנרי השמיני, ציור של האנס הולביין
תמריץ נוסף לתהליך זה ניתן במאה ה-16, במהלך הרפורמציה של אנגליה. במסגרת ההתנתקות של הנרי השמיני מהכנסייה הקתולית, פירקה הממלכה את המנזרים ואחוזות הכנסייה, והחרימה את אדמותיהם (שהיוו כשליש מאדמות הממלכה). חלק גדול מאדמות אלו נמכרו לאצילים ובעלי האדמות הגדולים והגדילו עוד יותר את אחוזותיהם, כמו גם את הצטברות האדמות בידיים מעטות.
המהפכה התעשייתית והחקלאית
תהליך ריכוז האדמות נמשך ביתר שאת בתקופת המהפכה התעשייתית, מהמחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. והוא נבע, ככל הנראה, מהגידול המהיר באוכלוסיית אירופה אשר חייב התייעלות בייצור מזון. ההיסטוריון ארנולד טוינבי מציג הערכות כי אוכלוסיית אנגליה גדלה ב-52% במחצית השנייה של המאה ה-18, וחוקרים אחרים סוברים שאילולי השינויים הטכנולוגיים והארגוניים שהמהפכה התעשייתית הביאה לייעול הייצור באירופה, היה הגידול המואץ באוכלוסייה מסתיים באסון דמוגרפי מסדר הגודל של המגפה השחורה במאה ה-14. אבל למרות התעשייה והמסחר שהתפתחו מאוד באותה תקופה, התוצרת העיקרית לכלכלת האוכלוסייה הייתה עדיין תוצרת חקלאית. ניצול יעיל יותר של האדמות היה אפוא כורח המציאות.
טוינבי מעריך כי ב-1760 בין 50% ל-60% מאדמות אנגליה היו מעובדות והשאר אדמות בור, והשבחה של חלק מאדמה זו תרם להתייעלות. אלא שלא ניתן או לא משתלם להשביח כל פיסת אדמה. לכן, ההבדל המשמעותי ביותר בין החקלאות של ימי הביניים וזו של ימינו נעוץ באופן חלוקת הקרקעות והבעלות על הקרקע. השיטה הישנה – השדה הפתוח באדמת הציבור – של בעלות משותפת של השדה ועיבוד אינדיבידואלי של תלם לאיכר, לא סיפקה עוד את צרכי האוכלוסייה, או במונחים "כלכליים" יותר, לא עמדה בדרישות השוק וגרמה לעליה חדה במחירי המזון. שיטות עיבוד חדשות יכלו לנצל גם את הרווחים שבין התלמים, ולהפיק יותר תנובה מפחות ידיים עובדות כאשר השדה כולו עובד במרוכז.
העובדות הללו האיצו את תהליך הגידור באופן חסר תקדים. טוינבי מציין כי בשנים 1710 - 1760 גודרו כ-555,000 אקר (1.8 מיליון דונם), בעוד שבתקופה שבין 1760 ו-1843 גודרו כשבעה מיליון אקר (כ-23 מליון דונם) . ראוי גם לזכור שכמעט כל גידורי השדות נעשו בהסכמת תושבי הכפרים ובחסות החוק. בין השנים 1760 ו-1815 הונפקו כ-3,600 צווי פרלמנט שבגינם גודרו כרבע מהאדמות המעובדות של אנגליה. לא רק "השדות הפתוחים" אלא גם שטחי המרעה הציבוריים גודרו והוכנסו לסבב של גידולים ומרעה עם השדות המעובדים. שיטת ה"שדה הפתוח" חדלה להתקיים.
השיפור בתנובת האחוזות בשיטת הארגון החדשה היה בולט לעין, גם אם דרש תקופת הסתגלות. האזורים שבהם גודרו השדות מוקדם יותר, כמו המחוזות שהוחרמו מהכנסייה בזמן הרפורמציה במאה ה-16, היו מפותחים ויעילים יותר. למעשה, טוען טוינבי, מחוזות שבהן היו השדות גדורים עוד מהעת העתיקה, כמו למשל מחוז אסקס, היו היעילים ביותר, והניבו יותר מכל המחוזות האחרים. המתאם בין גידור שטחים ותנובה גבוהה הוכח ללא עוררין.
ארנולד טוינבי
אבל השיפורים הכלכליים הללו באו עם תג מחיר חברתי גבוהה. הקונסולידציה שהחלה עם הגידור המסיבי ניתקה את האיכר מאדמתו והפכה את האדמה לקניין סחיר. יחד עם העיבוד המשוכלל שנשען על יתרון הגודל ועל זמינות של הון רב, לא השאירה הקונסולידציה כל סיכוי תחרותי לאיכר הקטן והעצמאי. למעשה, תהליך ההתייעלות – בעיקר באנגליה – העביר מן העולם לא רק את שיטת "השדה הפתוח" אלא גם חיסל מעמד חברתי שלם של איכרים עצמאיים, שעד סוף המאה ה-16 היווה כשישית מאוכלוסיית אנגליה, ויש אומרים שמתוכו באו חייליה השקטים של המהפכה המהוללת ב-1688. בתוך כמאה שנים מאז שהביאו את הניצחון במהפכה (שחיסלה את האבסולוטיזם האנגלי), נושלו האיכרים הקטנים מאדמתם, הפכו לפועלים או איכרים שכירים, ונעלמו, כמעמד משמעותי, מהנוף החברתי.
האם המחיר החברתי הזה היה מחויב המציאות? טוינבי גורס שלא. ולראיה הוא מצביע על צרפת וגרמניה שבהן חלו שיפורים כלכליים (אם כי לאט יותר מאשר בבריטניה) אבל חלוקת האדמות הייתה שונה לגמרי, ובשעה שבבריטניה האיכרים הקטנים נעלמו כליל, בצרפת וגרמניה מספרם עלה ומצבם השתפר. חקירה מעמיקה במקורו של המחיר החברתי הזה מניבה, לדעת טוינבי, תוצאות מבהילות. מסתבר שהעוול החברתי אינו נובע מחלוקת האדמות עצמה אלא מהשיטה הפוליטית והמוסדות החברתיים הנהוגים באנגליה – ואלו הם השיטה והמוסדות שהפכו את האנגלים לאנשים חופשיים. מאידך, חלוקת האדמות המקובלת בצרפת וגרמניה, אשר לכל הדעות מעודדת יציבות חברתית, היא תוצאה של שיטת ממשל (בימים ההם: ממלכות אבסולוטיות) המחריבה כל חירות פוליטית והופכת את האנשים לנתיני המלכות.
בבריטניה של אחרי המהפכה, אצולת האדמות (Landed Gentry) תפסה את עיקר הכוח הפוליטי. היו אלו בעלי אדמות אשר החזיקו בשטחים גדולים דיים כדי לא לעבד את אדמותיהם במו ידיהם, אבל נמוכים בדרגתם מהאצולה המולדת (Peerage). כיוון שאחרי המהפכה, משרות במנהל הציבורי ובפרלמנט הושגו בבחירות, ולאו דווקא למקורבי המלכות, היו בעלי האדמות מועמדים טבעיים. הם חיו על רנטה והיו משוחררים מעול הפרנסה, והתפנו להיבחר ולעסוק בענייני הציבור. כתוצאה מכך, כוח פוליטי ומעמד חברתי הלכו ונקשרו לבעלות על אדמה, ויוקרתה של האדמה עלתה מעבר לערכה כאמצעי ייצור. בצרפת וגרמניה באותה תקופה, לעומת זאת, הכוח הפוליטי נשאר בידי המלכות והאצולה – ולאדמה לא היה ערך פוליטי. כתוצאה מכך, האיכרים העצמאיים במדינות אלו נשארו על כנם.
תופעה נוספת שהאיצה את היעלמותם של האיכרים הקטנים, נבעה מהצמיחה הכלכלית של המאה ה-18 והצטברות עושר רב בידי סוחרים גדולים. בניגוד לבעלי האדמות, הסוחרים – גם העשירים שבהם – לא זכו למעמד חברתי מכובד. כדי להפוך לג'נטלמן, היה על הסוחרים העשירים לרכוש לעצמם נחלות, וכך בניהם או נכדיהם יוכלו להיחשב לאדונים מכובדים החיים על רנטה ועוסקים בענייני חברה ופוליטיקה. שורשיהם המשפחתיים של מכובדים לא מעטים, בשלהי המאה ה-19, יוצאים מסוחרי בדים שעשו הונם מאה שנים קודם לכן, והיו בעצמם צאצאיהם של איכרים או אולי אפילו צמיתים. הם קנו אדמות והפכו את נכדיהם וניניהם לג'נטלמנים אמיתיים. טוינבי מצביע על הניעות המעמדית הזו, בניגוד למקובעות המעמדית של גרמניה וצרפת בהן גם כשהאצולה ירדה מנכסיה היא לא איבדה את כוחה הפוליטי, וגם כשהתעשיינים החדשים התעשרו, השפעתם הפוליטית נותרה כשהייתה.
לחץ כלכלי נוסף על האיכרים העצמאיים בבריטניה בא מכיוון התעשייה המתפתחת אשר דחקה את הייצור הביתי, במיוחד אריגה ותפירה, בו נעזרו לפרנסתם איכרים רבים. כשהעיירות והכפרים הקטנים החלו להתפורר בגלל הקונסולידציה והעיור המואץ שהביאה התעשייה, איבדו האיכרים גם את שוקיהם המקומיים, לפני שהיו ערוכים לשווק ולהוביל לערים הגדולות את תוצרתם. בחלוף השנים, כשמעמד האיכרים החל להצטמצם בעצמו, נעשו הנותרים מבודדים ותנאי חייהם קשים עוד יותר. למרות הרצון העז להחזיק באדמתם, לא נותרה בידם ברירה אלא למכור אותה למתעשרים החדשים.
נוכל לסכם אפוא ולומר ששילוב רב עוצמה של לחצים כלכליים ופוליטיים גרם לנישול האיכרים. אבל העובדה שאדמה הייתה מקור לכוח פוליטי הפכה את התהליך לכדור שלג, שכן בעלי האדמות הגדולים שהחזיקו בעמדות הפוליטיות היו אלו שקידמו חקיקה שתאפשר להם לגדר אדמות נוספות ולהגדיל את אחוזותיהם, מה שהגביר עוד את כוחם הפוליטי וחוזר חלילה. עד כי ב-1884 העריכו חוקרים כי מחצית מאדמות הממלכה המאוחדת מוחזקים בידיהם של 2,512 אנשים.
סיכום
כאשר מביטים על ההיסטוריה של קניין האדמה ב-2500 השנים של הציוויליזציה המערבית, ניתן לזהות עקביות מסוימת. האדמות מצטברות תמיד בידי מעטים בני האצולה בעלת הממון שהיא גם בעלת הכוח הפוליטי, בעוד שההמונים בסופו של דבר מנושלים מאדמתם. אפילו אצל היוונים הקדמונים, שמסיבות דתיות־מסורתיות הקפידו לאפשר לאיכרים לשמור על הקשר לנחלת אבותיהם, השתלטו האליטות על האדמות בחבילה אחת עם "בעליהן" שעיבדו אותן. האליטות הרומאיות, שנזקקו עוד פחות לאיכרים המקומיים, משום שייבאו עבדים מבחוץ, השתלטו על האדמות ללא בעליהן. בימי הביניים המשיכו האליטות לשלוט במרבית האדמות, הפעם בכוח הזרוע, ולהשתלט על אדמות, הפעם יחד עם מעבדיהן (כצמיתים), בתמורה להסדרי ביטחון. ואף בתקופה המאוחרת של המאות ה-18 - 19, הצטברו האדמות בידי אצולת הממון אשר במוקדם או במאוחר הופכת גם לאליטה הפוליטית.
כשמתמקדים בתקופה מוגבלת, בת מספר דורות, קל להצביע על האליטה העושקת. אבל בפרספקטיבה רחבה של 2500 שנים, אפשר להבחין שאצולת הממון, שבידיה מצטברות האדמות, מתחלפת או מתחדשת, אם כתוצאה ממלחמות והפיכות במשטרים אבסולוטיים, או בשל שינויים כלכליים וחברתיים אשר מביאים שינויים מבניים, במשטרים דמוקרטיים. אלא שבאלו האחרונים, קשה לומר אם האליטה היא הסיבה לשינויים המבניים או תוצאתם.
בחברות הדמוקרטיות שסקרנו כאן, האליטות הפוליטיות, שבחסות החוק נישלו את האיכרים מאדמותיהם, לא היו על טהרת האצולה הוותיקה. ברומא, אשר בתחילתה היו המשרות הפוליטיות בלעדיות לאצולה המולדת (Patricians), דרשו ההמונים (Plebeians) ייצוג הולם. כתוצאה, נוצרה אוליגרכית ממון, שהכילה אצילים יחד עם פשוטי העם, ובלבד שיוכלו לממן מכיסם את פעילותם הציבורית, או העסקית . גם הטריבון טיבריוס גרכוס שהוזכר למעלה, לא היה בן אצילים, אלא בן עשירים. באנגליה, כ-2000 שנים לאחר מכן, כתוצאה מהמהפכה המהוללת, נפתחו שורותיה של האליטה השלטת – עד אז האצולה ובית המלוכה – בפני נבחריהם של פשוטי העם. ואלו, כמו קודמיהם הרומאים, בחרו מביניהם דווקא את העשירים, שכלפיהם נטען אחר כך, לא בלי מידה של צדק, שהם נישלו את ההמונים הנבערים והעניים מאדמותיהם.
בחברות שאינן חופשיות – כמו בימי הביניים – אפשר להבין שהבעלות על אדמות, או לפחות השליטה בהן, התרכזה בידי האוליגרכיה השלטת. אבל מה גורם לאנשים חופשיים כמו הרומאים או האנגלים לבחור לעצמם אליטות שירכזו בידיהן את השליטה הזו? יתכן שתופעה זו חוזרת על עצמה באופן בלתי נמנע, כחוקי הטבע, כפי שהציע הסוציולוג רוברט מיכלס ב"חוק הברזל של האוליגרכיה". ב-2500 השנים שבהן התפתחה הציוויליזציה המערבית, למד האדם לחיות עם חוקי הטבע ואף לנצלם לצרכיו במקום להילחם בהם. אולי ראוי להתייחס כך גם לחוק הברזל של קניין האדמה.
|
קישורים
קץ ההיסטוריה מאמרו של אלי אשד באתר אימגו
אנטוני גידנס מאמר ב"מפנה"
מבוא לימי הביניים המוקדמים הרצאותיו של פרופ' מיכאל טוך
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש