שורשי הסכסוך הישראלי ערבי דווקא לא נעוצים בירושלים. במשך שנים חיו בעיר יהודים לצד מוסלמים, נוצרים וארמנים במופת של שכנות טובה. ליהודים הייתה זכות תפילה בכותל במשך שנים תחת שלטון הטורקים והמנדט הבריטי. אמנם השטח היה מצומצם (הרחבה שלפני הכותל פונתה רק לאחר מלחמת ששת־הימים) והיו גם הגבלות - נאסר על היהודים להציב כסאות מתקפלים ברחבה לשם מנוחה, בעיקר ביום הכיפורים עת הצום נוטל את רוח החיים מהאדם - אולם התפילה הותרה. במלחמת העצמאות נכבשה העיר העתיקה על ידי הלגיון הירדני ובמשך 19 שנה נמנעה כניסת אזרחים ישראליים לעיר המזרחית, חוץ ממובלעת הר־הצופים, אליה הייתה תנועה בשיירות.
במלחמת ששת־הימים, נכבשה העיר העתיקה מחדש (ואחריה כל הגדה המערבית) וישראלים יכלו לשוב ולבקר בעיר העתיקה, אולם נקבע כי מסגדי הר הבית יישארו על כנם והאחריות למתחם תישאר בידי ההקדש המוסלמי - ה"וואקף". בשנת 1969 ניסה מתנדב אוסטרלי בשם ווהן לשרוף את מסגד "אל־אקצה" - מסגד הקצה בעל כיפת הכסף. בתגובה קמה "ליגת המדינות האסלאמיות" שקראה להגן על המקומות הקדושים למוסלמים הנמצאים בידי ישראל.
גם חברי "המחתרת היהודית" תכננו בין השאר להטמין מטעני חבלה במסגדי הר־הבית ולהעלותם, כמו אליהו ומוחמד, "בסערה השמיימה". זכורים גם אירועי סוכות 1990 בהם הושלכו אבנים ובקבוקי תבערה שהוכנו מבעוד מועד, על מתפללים יהודים בכותל. האירועים נסתיימו במותם של יותר מעשרה פלשתינאים מירי המשטרה (שבפרוש עמדה בסכנת חיים) ובפציעתם של עשרות.
אין צורך, בודאי, להסביר לקוראים את הזיקה היהודית לירושלים. התנ"ך מזכיר את "הר המוריה" כבר בספר בראשית - לשם לקח אברהם את יצחק כדי להעלותו לעולה. מאז ירדה חשיבותו של ההר, עד אשר כבש דוד את ההר מהיבוסים והקים בו את משכנו הסופי של המקדש. ירושלים הייתה בירת ממלכת יהודה עד חורבן הלאומיות העברית בשנת 70 לספירה. מאז, הונצחה ירושלים בתפילה, בשירים ובמסורת. גם לחילונים רבים יש מעצור נפשי קשה כאשר הם נדרשים לאפשרות של ויתור על ירושלים. אחרים, כמו מכון המקדש ותנועת "נאמני הר־הבית" נוקטים בצעדים מעשיים ונערכים לקראת הקמת בית־מקדש שלישי על הר הבית, במקום המתחם המוסלמי הקיים.
באיסלאם, כהמשך ישיר ליהדות ולנצרות, ישנה גם זיקה לירושלים, ובעיקר להר הבית. במרכז מסגד כיפת הסלע - כיפת הזהב - נמצאת "אבן השתייה" - אבן שעל פי האגדה הייתה התשתית לבריאת העולם. על־פי הקוראן, בלילה האחרון לחייו רכב מוחמד על סוס מעופף פלאי, "אל־בורק", ממדבר ערב אל ירושלים, וממנה המריא אל השמים. עובדה זו הקנתה לעיר את המעמד של "העיר השלישית בקדושתה באיסלאם".
מאז כיבוש ירושלים והגדה המערבית, נקטו ממשלות ישראל בקו ששלל את החזרת ירושלים לשלטון אחר - ירדני או פליסטינאי. ירושלים המאוחדת סופחה רשמית בחוק למדינת ישראל. כדי להקשות על פיצול העיר, נבנו שכונות בשטחים שנכבשו במלחמה - גילה, מעלה אדומים, ולאחרונה הר־חומה שהייתה במרכז סערה ציבורית במהלך המשא ומתן.
כיום, בזמן המשא ומתן עם הפליסטינאים בקמפ־דיוויד, נראה שאף צד לא מוכן לוותר, כל אחד ממניעיו שלו. במקרים מעין אלו, אם שני הצדדים באמת מעונינים בפתרון, בדרך כלל הפתרון הוא פשרה - כל צד מוותר על חלק מדרישותיו כדי להגיע למצב שכל צד יכול לקבל כ"רע במיעוטו".
אני חושב שהפתרון כבר "הומצא" בשנת 1994 על־ידי יצחק רבין המנוח והמלך חוסיין המנוח. בהסכם השלום עם ירדן, בסעיף 9 שכותרתו "מקומות בעלי משמעות היסטורית ודתית" נכתב בתת סעיף 2:
"בהקשר זה, בהתאם להצהרת וושינגטון, ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שיערך המו"מ על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה."
השעה היא כעת. בעת כתיבת המאמר נמשך המשבר בשיחות קמפ דיויד, כשעל־פי הפרסומים, אבן הנגף העיקרית העומדת בפני הנושאים והנותנים היא בעיית ירושלים. הבה נשתף את ממלכת ירדן במאמץ ונכריז על ירושלים המזרחית כשטח אקס- טריטוריאלי תחת אחריות ירדנית. פתרון שכזה יבטיח גישה חופשית לבני כל הדתות לעיר המזרחית (למי ששכח, יש גם כנסיות רבות וחשובות בעיר העתיקה ובסביבותיה, ובראשן כנסיית הקבר) ותמנע את החיכוך הרב בין מאות אלפי מתפללים מוסלמים - בעיקר בתקופת הרמדאן - לכוחות הביטחון הישראליים. העברת האחריות לירדנים תמנע את כל אותן תמונות שמביכות את ממשלת ישראל פעם אחר פעם של שוטרים וחיילים הנאלצים לירות גז מדמיע, כדורי גומי, ולעיתים אף לפתוח באש חיה לכיוון מפגינים מוסלמיים.
בקרב האוכלוסייה הישראלית יש לממלכת ירדן, ולמלך עבדאללה העומד בראשה, מעמד מכובד מאד. אין ולא הייתה אף פעם אופוזיציה ממשית ליחסים עם ירדן, שנתפסת כמדינה לא־פונדמנטליסטית שבראשה עומד מלך נאור שלו אינטרס משותף עם ישראל - למנוע הגמוניה פלסטינאית בשטחים שממערב וממזרח לנהר הירדן. אני משוכנע שרבים מאזרחי ישראל היהודים יהיו מוכנים לקבל פתרון זה כפשרה שניתן לחיות איתה.
אשר לפלסטינאים, העברת השלטון על מזרח העיר (או רק על העיר העתיקה) לידי ממלכת ירדן תיטול את העוקץ מהדרישה לשלטון מוסלמי בהר הבית. לפי דיווחי העיתונות נראה שמנהיגי מדינות ערביות מוסלמיות מסויימות, בעיקר ערב־הסעודית, טרחו "להזכיר" לערפאת שאין לו מנדט לוותר סופית על השליטה המוסלמית בהר הבית. שלטון ירדני יפתור את הלחץ הזה, ואף יחזק את מעמדה של ממלכת ירדן כ"שומרת המקומות הקדושים". יתר על כן, אולי תתאפשר סוף־סוף שבירת הסטטוס־קוו לפיו אסור ליהודים להתפלל בהר הבית. שלטון ירדני יכול לקבל החלטות ששלטון ישראלי עדיף שלא יקבל, עקב התגובה הצפויה. הבירה הפליסטינאית תוכל אכן לקום באבו־דיס - אותה "אל־קודס" שעליה כבר דנו לא מעט ובא לציון ולפלשתין גואל.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש