הכלי העיקרי הנתון בידיהם של חברי הכנסת עבורם הצבענו הוא חקיקת חוקים. ההחלטות הרות הגורל תופסות חלק קטן מאוד מסדר היום של הח"כים ומקריאת העיתונים וצפייה בטלוויזיה, קשה לדעת אם המחוקקים שלנו בכלל עוסקים בחקיקה. כן, העיתונים ישמחו לספר לנו על הצעות חוק מטופשות, הצעות חוק מעצבנות, והצעות חוק שהן פשוט מטומטמות, אבל אם אין להצעה כלשהי ערך סנסציוני מובהק, לא סביר להניח שתגיע לידיעת האזרח הפשוט.
המדור מבוסס על בלוג "משמר הכנסת" שעוסק בביקורת על החקיקה בכנסת ישראל וישמש כבמה לכל כותב המעוניין להביא לתשומת הלב הציבורית הצעות חוק המונחות על שולחן הכנסת, לאו דווקא אלו המטופשות או המעצבנות, אלא הצעות החוק הסטנדרטיות, הנפוצות, אלו שממש עשויות להשפיע על חיינו במדינה.
הצעת החוק רישום ציוד וגיוסו לצבא הגנה לישראל (תיקון מס' 4)
הצעות חוק מטעם הממשלה הן החשובות ביותר מבחינתנו, האזרחים. להן יש את הסיכוי הגבוה ביותר לעבור את כל שלבי החקיקה ולהצטרף לספר החוקים של ישראל. על כן בחרתי לפתוח את המדור עם הצעת החוק רישום ציוד וגיוסו לצבא הגנה לישראל (תיקון מס' 4). חוק רישום ציוד וגו' הוא אחד החוקים המותנים בקיומו של מצב חירום בישראל – אותו מצב חירום שקיים במדינה מאז היווסדה ומוארך בהחלטת הכנסת מדי שנה – שמקנים לממשלה מגוון סמכויות מרחיקות לכת במטרה להגן על המדינה בזמן אותו מצב חירום. באופן ספציפי, חוק רישום ציוד וגו' זה מקנה לשר הבטחון סמכות לקבוע כי ציוד מסויים שנמצא בבעלות פרטית – מרכב הנדסי ועד בעלי חיים – יגוייס בעת הצורך, ולכן חלות על בעליו מגוון הגבלות וחובות. כל מי שמכיר את מערכון "המכונית המגוייסת" הקלאסי של הגשש החיוור מכיר את עקרונות החוק והשלכותיו על האזרח הפשוט. החוק פוגע משמעותית בחופש הקניין, ומכיוון שמושג "מצב החירום" בישראל כבר מזמן התרוקן מתוכן, הרי שהוא מהווה פגיעה מתמשכת בזכויות האדם בישראל.
התיקון לחוק מכיל מספר רב של סעיפים. חלקם אינם אלא תיקונים טכניים – כמו הסעיף שמציע להחליף את המונח "חיל האפסנאות" בשם המעודכן "חיל הלוגיסטיקה הרפואה והמרכזים"; סעיפים אחרים מבקשים לתקן עוולות שנפלו בחוק, כמו הסעיף בחוק הקיים שקובע כי אזרח שציודו גויס יקבל פיצוי בעבור ההוצאות שהוציא לשם קבלת הציוד חזרה, אבל לא עבור ההוצאות שהוציא לשם מסירת הציוד; אבל התיקון המרכזי, והסיבה להצעת החוק הממשלתית, הוא סעיף 21 להצעת החוק, שנוסחו, בפשטות, "סעיף 46 לחוק העיקרי – בטל".
סעיף 46 לחוק הקיים קובע כי תוקפו של החוק יפוג כאשר תחליט הכנסת כי אין עוד מצב חירום בישראל.
ההגיון מאחורי החוק בנוסחו המקורי הוא כי במצב חירום, יתכן שבידי צה"ל לא יהיה מספיק ציוד כדי לתפקד כראוי, ולכן מוטב לפגוע בזכויות הפרט מאשר להפסיד במלחמה. בשעת מלחמה עשוי הצבא למצוא עצמו ללא ציוד דרוש לאחר שציוד קיים נפגע או שציוד מתכלה אזל במחסנים – ולפיכך מן הראוי לאסוף את הציוד הדרוש מן האזרחים כדי לתרום למאמץ המלחמתי. ביטול תלותו של החוק במצב החירום משמעו שהמדינה מצהירה כי הצבא אינו מסוגל, גם בעיתות שלום, להיות מצוייד במידה הדרושה לו, ואפילו בזמנים שאינם זמני חירום, כל ציוד אזרחי שדרוש לצבא יכול להיות מוכרז ככזה, ובעליו ידרש למוסרו לצבא כל אימת שהצבא יחליט כי כך ראוי, כולל, כפי שקובע סעיף 5 להצעת החוק, למטרות "בדיקה, הערכה, תיעוד או כל פעולה אחרת הנדרשת לשם הכנת הציוד לשימוש בידי הצבא".
התיקון הזה הופך אותנו, את כולנו, לאפסנאות של צה"ל, בין אם שנרצה ובין אם שלא. מעבר לכך – הצווים שמודיעים לנו כי הציוד שלנו מוחרם על ידי צה"ל למטרותיו יכולים, על פי התיקון המוצע, להשלח אלינו בדואר רגיל או בפקס – וחזקה כי הודעות אלו הגיעו אלינו, אלא אם נצליח אנו להוכיח אחרת. זאת ועוד – אמנם החוק המוצע מבקש לבטל את הדרישה לקבלת אישור להוצאה מן הארץ של כל ציוד רשום (כלומר, כל ציוד ששר הבטחון הכריז שעשוי להיות מגוייס) – אך בו בזמן הוא קובע כי שר הבטחון יכול להכריז בצו כי ציוד מסוג מסויים אסור להוצאה מן הארץ בכלל, משום שהוא "דרוש לצבא מטעמים של כוננות בטחונית". משמע – אם במקרה שר הבטחון הכריז שפריט זה או אחר שבידיכם דרוש לצבא מטעמים של כוננות בטחונית, ואתם לא טרחתם לוודא זאת בעצמכם לפני שנטלתם אותו איתכם לחו"ל, יתכן שתמצאו את עצמכם עוברים על החוק בלי שבכלל ידעתם, משום שאיש לא יטרח לעדכנכם באשר לצו הלז.
החוק עוד ממשיך וקובע חובות ואחריות המוטלות על האזרח או על גופים אזרחיים, וכל זאת על מנת להסמיך את צה"ל להחרים ציוד מהציבור, גם בימי שלום, במקום לרכוש ולתחזק את אותו הציוד בעצמו. כל העם צבא? בהחלט. וגם האוטו שלו.
על פי דברי ההסבר לחוק, מדובר בחוק אחד מתוך סדרת חוקים התלויים במצב החירום במדינה, שבכוונת הממשלה לנתק בינם לבין ההכרזה על מצב חירום. לא ברור מהדברים מה טעם יהיה בהכרזת מצב חירום אם וכאשר יושלם התהליך – שהרי זכויות הפרט בישראל תהיינה שרועות שדודות בשדה הקרב המשפטי בתום התהליך הזה, ואפילו הצדקת "שעת החירום" לא תהווה כסות לפשע שבוצע כנגדן. לכן, אם יום אחד תקראו בעיתון כי הכנסת הכריזה ברוב הוד והדר שאין עוד מצב חירום בישראל, קחו זאת בערבון מוגבל – יתכן שבספר החוקים הישראלי לא נותרה כל משמעות עוד להכרזה שכזו, ומצב החירום אולי הוסר פורמלית, אבל את האלמנט – הו, את האלמנט תקעו לנו עמוק.
אז מה אפשר לעשות? אפשר להקפיד להשאר מעודכנים במה שהח"כים שלנו עושים, ולספר להם מה אנחנו חושבים. אפשר לשלוח את דעותיכם לח"כים החביבים עליכם. ההצעה הנ"ל, למשל, תידון כנראה בועדת החוץ והבטחון לפני שתחזור לכנסת לקריאה שניה ושלישית – אם אתם רוצים לנסות ולהשפיע, אפשר לנסות ולשלוח דוא"ל לח"כים המכהנים בועדה ולהסביר להם מדוע אתם חושבים מה שאתם חושבים אודותיה.
מה עוד? אפשר לעקוב אחרי הצעות החוק המונחות על שולחן הכנסת, בין אם ישירות באתר הכנסת, ובין אם באמצעות מערכת הפצת המידע האוטומטית של אתר הכנסת, שתשלח ישירות אל תיבת הדוא"ל שלכם דברי חקיקה חדשים. קראו כמה הצעות חוק – אם לא אהבתם אותן, שילחו דוא"ל לח"כ שהציען וספרו לו למה. אם אתם מסכימים עם ההצעה, שילחו דוא"ל לח"כים החביבים עליכם ודרבנו אותם להצביע בעד ההצעה. ואם יש לכם מה להגיד על הצעה כלשהי, תמיד אפשר להעלות את דעותיכם על הכתב ולשלוח למערכת האייל לפרסום במדור זה, או אלי, לפרסום בבלוג "משמר הכנסת".
תפקידם של חברי הכנסת הוא לחוקק. תפקידנו כאזרחים הוא לוודא שהם מחוקקים את החוקים הנכונים.
|
קישורים
משמר הכנסת - הבלוג עליו מבוסס הטור
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש