11 בספטמבר 2006: חמש שנים בדיוק חלפו מאז. כמו תאריכים מפורסמים אחרים בהיסטוריה, גם ה-11 בספטמבר 2001 – או כפי שהוא נקרא בלשון העם, "ניין אילבן" (911) – צבר את מעמדו בזכות התרחשותו של אירוע מכונן, אירוע שבתודעת החברה והתרבות נצרב כקו פרשת מים: יש את העולם שלפני 911, ויש את העולם שאחריו.
בעיניי, 911 מייצג את המועד שבו מלחמותיו של האיסלאם בתרבויות אחרות התאחדו למלחמה אחת גדולה ומרכזית, מלחמת האיסלאם במערב. לפני 911 היו "סכסוכים מזוינים"; אחריו יש מלחמה כוללת, שאנו נמצאים רק בראשיתה. את "הסכסוכים" ניתן לראות, לדעתי, רק מהפרספקטיבה של המלחמה.
התחלתי לכתוב את המאמר הזה בתחילת חודש יולי. באמצע אותו חודש כבר היתה נתונה ישראל במלחמה עם לבנון. שבועות ספורים לפני יום השנה החמישי ל-911 קיבל העולם המחשה נוספת, כואבת, קשה ובלתי ניתנת להכחשה, למציאות הגלובלית של ראשית המאה העשרים־ואחת.
לא פשוט לסכם תקופה של חמש שנים, אשר דומה כי אף יום אחד לא עבר במהלכה ללא אירוע דרמטי. המשימה הפכה להיות קשה עוד יותר משהתברר כי המאמר נכתב בעיצומם של ימי מלחמה, ימים שבהם בכל רגע יכולים להתרחש אירועים הרי גורל. ולמרות זאת, אני סבור כי התרחשויות המלחמה רק מחזקות את טענותי. אנסה לסכם את חמש השנים שעברו באמצעות חלוקת הזירה הגלובלית לזירות משנה גיאוגרפיות, תוך בחינת יחסי הגומלין ביניהן לבין המערכה הכללית.
א. ארצות־הברית
דומה שקיימת הסכמה הן בקרב האמריקנים עצמם והן בקרב אחרים: אמריקה של אחרי 911 אינה אותה אמריקה שהיתה לפניו. בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, הותקפה ארצות־הברית בתוך יבשת אמריקה הצפונית, מתקפה שמטרותיה מכוונות ואופן ביצועה כה "קולנועי" ועוצר נשימה, שאין זה פלא עד כמה מתקשה אמריקה להתאושש מההלם.
אך ראשית כל, העובדות: מאז 911, לא אירע כל פיגוע טרור בתחומי ארצות־הברית. אמנם נחשפו כמה התארגנויות של אנשים, החשודים בתכנון מעשי טרור, אך אלה לא התממשו בפועל. למרות זאת, נושא הטרור והמלחמה בו היה לאחד מן הנושאים הבולטים שבראש סדר היום הציבורי של ארצות־הברית, הן בחוגי הממשל פנימה והן בדעת הקהל ובתקשורת. למתבונן מבחוץ נראית אמריקה כנתונה באובססיה בכל הקשור לטרור.
יש לכך, לדעתי, שתי סיבות: ראשית, פיגועי ה-911 היו קשים וקטלניים (כ-3,000 הרוגים), שההשפעה שלהם על התודעה הציבורית היא באופן טבעי ארוכת טווח בהרבה מההשפעה של רוב פיגועי הטרור. שנית, כשנה וחצי לאחר 911 נפתחה המלחמה בעיראק, אותה מגדיר הממשל האמריקני כחלק מהמלחמה בטרור, כך שהתמשכותה של המערכה העיראקית מסייעת לנושא הטרור להישאר גם הוא במקום גבוה בסדר היום (דיון בסוגיית הזירה העיראקית בהמשך).
מתנגדיו הפוליטיים של הממשל הרפובליקני, השולט כיום בכל זרועות הממשל בארצות־הברית, ימנו סיבה נוספת: לממשל יש אינטרס ברור ושקוף להחזיק את נושא הטרור באופן מלאכותי בראש סדר היום הציבורי, מהטעם המוכר שגרם לאורך כל ההיסטוריה לשליטים כושלים ומושחתים להפנות את תשומת לבו של הציבור לכיוונם של אויבים חיצוניים במטרה להסיח את דעתו מבעיות פנים.
גם אלה המחזיקים בתפיסה זו ייאלצו להודות שאפילו הממשל עצמו עלול להיפגע מ"הרייטינג" הגבוה של הטרור בארצות־הברית. בתחילת השנה, כשביקש הממשל לחתום על הסכם עם חברה מאיחוד נסיכויות המפרץ, לתפעול מסופי מטען בכמה מנמלי הים החשובים של אמריקה, הוא נאלץ לחזור בו מהעסקה לאור התקפה רבתי מצד הקונגרס, העיתונות ודעת הקהל, שלא הבינו כיצד זה נותנים לחבורה של טרוריסטים ערבים עם כאפיות לשלוט על שערי המטען והסחורות של אמריקה. העובדה שכמה מסופים חשובים אחרים נמצאים כבר כיום בשליטת חברות זרות, ובהן חברות בבעלות ממשלת סין (!), לא החלישה את ההיסטריה הציבורית.
יחד עם זאת, כשמביטים אחור אל ההיסטוריה האמריקנית, מגלים שגם בעבר ידעה אומה זו, שעל דגלה חרותים עקרונות נאצלים של חירות וזכויות אזרח, להגיב על מצבי משבר בצורה, איך נאמר, קצת קיצונית. מי שמזדעזע למראה מחנה המעצר גוונטנאמו שבקובה, ינסה להיזכר בהיסטריה האנטי־גרמנית ששטפה את ארצות־הברית בימי מלחמת העולם הראשונה, וברדיפת היפנים והאיטלקים בימי מלחמת העולם השנייה. רק בכדי לסבר את האוזן, כל החוף המערבי של ארצות־הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה היה נתון למעשה תחת ממשל צבאי, לפחות עבור אזרחים ממוצא יפני או איטלקי. אלה היו נתונים להגבלות, כולל הגבלות על תנועה ממקום למקום, שמזכירות יותר את מחסום א־רם מאשר את קליפורניה שטופת השמש. אזרחים אמריקנים מוסלמים אכן נמצאים היום במצב לא פשוט, ואולי אף לא נעים, אך הדברים עדיין רחוקים ממה שהיה נהוג בתקופת רוזוולט.
ג'ורג' וו. בוש (מתוך אתר הממשל האמריקאי)
כך או אחרת, חמש השנים האחרונות ייכתבו בהיסטוריה של ארצות־הברית כתקופה שבה המונח "מלחמה בטרור" ("War on Terror") הפך לחלק מהלכסיקון היומיומי, ואולי אף יותר מכך: הוא הפך לחלק מהתודעה הנפשית של אמריקה, כמו מונחים אחרים מההיסטוריה של ארץ זו שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי שלה: "התנועה לזכויות האזרח" ("Civil Rights Movement"), או "השפל הגדול" ("The Great Depression").
יחד עם זאת, אין לטעות: הפוליטיקאים ממשיכים לדבר במונחים של "מלחמה נגד הטרור", אך יותר ויותר מבינים בארצות־הברית שהמלחמה הזאת לא מתנהלת כנגד ארגונים מוגדרים הניתנים להבחנה, אלא למול העולם המוסלמי כולו, שהולך ונשטף בגל הרדיקאלי והאלים, גל שאל־קעידה הוא אך בבחינת האוונגארד שלו.
ב. עיראק
כבר באוגוסט 2003, פחות מחצי שנה לאחר תחילתה של המלחמה בעיראק, הבעתי את דעתי שהיציאה למלחמה היתה שגיאה קשה מצד ארצות־הברית. הבוץ שבו נתון כיום הצבא האמריקני בארץ זו נושא בחובו השלכות חמורות עבור המערב בהיבטים רבים. בכלל, הסכסוך של ארצות־הברית עם סדאם חוסיין, שהתחיל עם פלישת עיראק לכווית בשנת 1990, היה סכסוך גיאו־פוליטי מהסוג הישן; מאבק בין מעצמת על למדינת עולם שלישי, שבראשה עומד עריץ אכזר הסובל משיגעון גדלות, ומייצר סביבו אי־יציבות פוליטית וביטחונית. סכסוכים מעין אלה היו קיימים, וממשיכים להתקיים, בין ארצות־הברית לבין מדינות נוספות, חלקן בדרום אמריקה, חלקן באסיה.
לעומת זאת, המציאות הנוכחית בעיראק היא אופרה אחרת לחלוטין. עיראק הפכה למעין "חור שחור", המנקז אליו את היצרים, האידאולוגיות והגורמים הרצחניים ביותר באיסלאם של תחילת המאה ה-21. מרבית האלימות המתרחשת כיום בעיראק מתבצעת על רקע פנים־איסלאמי, או במלים אחרות, אלימות בין שיעים לסונים. יש לכך שני היבטים חשובים: ראשית, חלק מהאלימות של הסונים נגד השיעים מקורו בראיית הסונים את השיעים כמשתפי פעולה עם המערב ועם אמריקה. השיעים, כידוע, הם הקבוצה העדתית הגדולה ביותר בעיראק. אך למרות זאת, הם מעולם לא היו בעמדת שלטון במדינה זו, ובשנים בהן שלט סדאם חוסיין, בן העדה הסונית, הם דוכאו אף ביתר שאת. מטבע הדברים, הם ראו בהפלת שלטונו של סדאם על־ידי ארצות־הברית הזדמנות פז להיפטר אחת ולתמיד מעול שלטונם של הסונים ולממש את הזכויות הנובעות מגודלם היחסי באוכלוסייה.
חשוב להדגיש: השיעים לא "אוהבים" את האמריקנים יותר מהסונים. סביר להניח שהם רואים בהם את "השטן הגדול", בדיוק כאחיהם השיעים שמעבר לגבול, באירן. אך הנסיבות ההיסטוריות הביאו אותם, ולא קשה להבין מדוע, לכרות ברית עם השטן הגדול הזה, במטרה להשיג את השלטון בארצם. הסונים, מצדם, החליטו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: האלימות שלהם נגד השיעים מבטאת את שני המקורות של סלידתם מהשיעים. האחד, ששורשיו עתיקים, הוא המקור הדתי־תיאולוגי, כלומר ראייתם את השיעים כ"כופרים" עקב אמונתם הדתית; המקור השני הוא, כאמור, האשמה ב"שיתוף פעולה" עם האויב המערבי־נוצרי־אמריקני. מכאן, הדרך ל"מלחמת קודש" או "מצווה" בשיעים קצרה, והתוצאה: מדי יום נרצחים עשרות אנשים בפעולות טרור של סונים נגד שיעים ולהיפך. ברחובות עריה של עיראק מתרחש, על בסיס יומיומי, מרחץ דמים פשוטו כמשמעו. ורובו ככולו של מוסלמים נגד מוסלמים.
מה שמביא אותי להיבט המרכזי השני של האלימות הבין־עדתית בעיראק: שתיקת המוסלמים אל מול הטבח שנעשה במוסלמים. בואו נחשוב על זה לרגע: זוכרים את ברוך גולדשטיין? אותו יהודי שנכנס למערת המכפלה בחברון בפברואר 1994 וטבח בעשרות מוסלמים בתפילתם? ודאי שזוכרים. זוכרים גם שמבחינת ארגוני הטרור הפלסטינים שימש מעשה הטבח של גולדשטיין כעילה המוצהרת לפתיחת מסע פיגועי ההתאבדות ביהודים, שהחל באפריל 1994 בעפולה ונמשך עד עצם היום הזה. מבחינת העולם המוסלמי, פיגוע מסוג זה, שבו נכנס מחבל לתוך מסגד וטובח במתפללים מוסלמים, הוא הגרוע והמשוקץ שבפיגועים, ואין מסתפקים בגינויו. והנה, ראו זה פלא: בעיראק מתבצעים מדי יום ביומו בין שלושה לארבעה פיגועי "גולדשטיין", והעולם המוסלמי מפהק וממשיך הלאה, כאילו לא קרה דבר.
תארו לעצמכם כיצד היה מגיב מיודענו חסן נסראללה אילו חייל ישראלי היה נכנס למסגד שיעי בלבנון ורוצח כמה עשרות מתפללים. אין צורך להכביר מילים. אך כאשר המפגע הוא מוסלמי סוני בוחר נסראללה בזכות השתיקה, גם כאשר הדבר קורה בתדירות מבהילה. אלפי שיעים נטבחו בעיראק בשנים האחרונות, וחסן נסראללה, המנהיג הערבי־שיעי החשוב ביותר באזור, ממלא פיו מים.
חסאן נסראללה
אין זאת אלא כי שתיקתו של העולם המוסלמי אל מול מרחץ הדמים הסוני־שיעי בעיראק מעידה כאלף עדים על היותה של החברה המוסלמית נתונה במשבר עמוק וקשה. מבחינת האיסלאם בימינו, האויב הינו תמיד אויב חיצוני, שאינו מוסלמי. כאשר מתחוללת מלחמה בין עדות ופלגים בתוך האיסלאם, זהו ככל הנראה "עניין פנימי" ואין כל סיבה להתרגש. לעומת זאת, כאשר קריקטוריסט דני מחליט לאייר את הנביא מוחמד באור לא מחמיא, זוהי סיבה טובה מאד לצאת לרחובות, לחולל מהומות ולאיים בעשיית שפטים בסקנדינבים ובעוזריהם.
האלימות בעיראק, שרבים מנסים לציירה כעימות מקומי בין "שבטים" נצים, היא בעצם סוג של "מקרה מבחן" הממחיש בצבעים קודרים הן את היקפי הרצחנות אליהם יכולים להגיע חלקים באיסלאם, והן את המוסר הכפול המאפיין את העולם המוסלמי בהבחנתו בין "ידיד" ל"אויב".
קשה להצביע על קשר ישיר ומבצעי כלשהו המתקיים בין האלימות הפנים־עיראקית לבין פיגועי טרור במערב, אך ברור כי בטווח הארוך, עיראק של היום משמשת כאקדמיה העולמית המרכזית לטרור וללוחמה זעירה, אקדמיה אשר בוגריה ימלאו בשנים הבאות את שורות לוחמי הג'יהאד גם בקהיר ובדמשק, וגם בלונדון ובטורונטו.
ג. אירופה
הזירה האירופאית היא, לדעתי, הזירה החשובה ביותר במלחמת האיסלאם והמערב. אירופה היא נקודת המפגש הגיאוגרפית והתרבותית בין שתי הציוויליזציות הללו. יבשת זו, המהווה את ערש התרבות המערבית, היא גם ביתם של העמים האימפריאליסטים והקולוניאליסטים, שכיבושיהם לאורך מאות בשנים יצרו לאדם המערבי (ובעיקר הנוצרי), תדמית של כובש, מדכא, מתנחל וגוזל, בעיניהם של עמי אפריקה, אסיה ודרום אמריקה. מבחינה גיאוגרפית, אירופה היא השכנה המיידית של המזרח התיכון המוסלמי, אך חשובה מכך היא העובדה שכעשרים מיליון בני אדם מתושבי אירופה עצמה הם מוסלמים, מהגרים ובני מהגרים שהגיעו לאירופה בעשרות השנים האחרונות. מהגרים מוסלמים נוספים ממשיכים להתדפק על שעריה של אירופה מדי יום ביומו.
בחמש השנים שחלפו מאז 911 התרחשו באירופה רק שני פיגועי טרור משמעותיים (לא כולל טורקיה): הפיגוע ברכבת במדריד בשנת 2004, והפיגועים בלונדון ב-2005. היקף זה של אלימות אינו מספיק, במונחים של הטרור בין ימינו, לשנות את מהלך ההיסטוריה, אך חשיבותם של פיגועים אלה חורגת בהרבה מסך ההרוגים שנמנו בהם. דווקא הפיגועים בלונדון, שגבו "רק" כחמישים אבדות, לעומת כמאתיים בספרד, ממחישים בצורה אכזרית את המציאות הניצבת כיום בפני האירופאים: ב-7 ביולי 2005 בוצעו בעת ובעונה אחת ארבעה פיגועי התאבדות בארבע נקודות שונות במערכת התחבורה הציבורית של לונדון. ארבעת המחבלים המתאבדים היו בריטים מוסלמים, גברים צעירים; שלושה מתוכם נולדו בבריטניה. כאשר שבועיים לאחר מכן אירעו ארבעה ניסיונות פיגוע נוספים בלונדון, היה פרופיל המחבלים דומה.
בבריטניה חיים כיום כמיליון וחצי מוסלמים. די בחלק מזערי מתוכם שיבחרו לפנות בדרך הג'יהאד, בכדי שבריטניה תיאלץ להתמודד עם מציאות מסויטת. העניין הוא, שאם קבוצה של בחורים צעירים, נורמטיביים לכאורה, שאינם בעלי רקע אישי קשה או יוצא דופן מכל בחינה שהיא, בוחרים להיות מחבלים מתאבדים בסגנון העזתי והבגדדי, הקושי לאתר אנשים כאלה בחברה המקדשת ערכים של חופש תנועה, מחשבה, ביטוי ואמונה, הוא כמעט בלתי נתפס. הרי לא ניתן להטיל על בירמינגהם וליברפול עוצר כפי שמטילים על מחנה הפליטים בלאטה.
לפני מספר שבועות אירע בלונדון מקרה שהמחיש את הבעיה בה נתונים השלטונות הבריטיים. באחד מימי שישי פשטו כארבע מאות שוטרים ואנשי כוחות מיוחדים על רחוב שקט במזרח העיר, ופרצו לאחד הבתים. הם עצרו את שני האנשים שגרו באותו בית, שניהם גברים מוסלמים צעירים. אחד מהעצורים נורה ונפצע במהלך האירוע. בדיווחים הראשוניים טענה המשטרה, כי במעקב שנערך אחרי השניים עלה החשד, כי במבנה המדובר פעל תא טרוריסטי שעסק בהכנת מטען חבלה כימי. כמה ימים לאחר מכן נאלצה המשטרה לשחרר את השניים ממעצר, שכן בחיפושים ובחקירות לא נמצאה כל ראיה התומכת בטענות לגבי הכנת מטען החבלה.
ג'ורג' וו. בוש וטוני בלייר (מתוך אתר הממשל האמריקאי)
כמו בבריטניה, כך גם במדינות אירופאיות נוספות: גם כאשר שלטונות הביטחון מודעים היטב לסכנה, ומקדישים משאבים רבים לאיסוף מודיעין וסיכול טרור, הכלים העומדים לרשותם הם אותם הכלים המשטרתיים הרגילים לטיפול בפשיעה היומיומית. הבעיה קשה אף יותר, אם לוקחים בחשבון שהציבור הרחב אינו שותף למידע ולמאמצים של ארגוני הביטחון. מבחינה סטטיסטית, גם אחרי הפיגועים בלונדון ובמדריד, אירופה נותרה מקום בטוח ושלו, מקום בו האוכלוסייה יכולה להמשיך ולחיות באשליה של עולם נטול גבולות, נטול מלחמות ומעשי איבה, מקום בו האדם יכול להתרכז בפיתוחו העצמי והכלכלי, ולא לחשוש יומם וליל לביטחונו ולביטחון משפחתו.
האשליה הזו הולכת ומתפוגגת, גם אם בקצב איטי. סביר כי פיגועים יהיו גם בעתיד, אך בנוסף להם התרחשו באירופה, בחמש השנים האחרונות, אירועים נוספים שמיקדו את תשומת הלב בקונפליקט ההולך וגובר בין החברה האירופאית־הנוצרית־הלבנה למיליוני המהגרים המוסלמים החיים בתוכה: רצח הבמאי ההולנדי תיאו ון־גוך על־ידי הולנדי־מוסלמי שביקש לנקום בו על סרט אנטי־איסלאמי כביכול, אותו ביים ון־גוך; מחזות האלימות בפרברי פריז בסוף 2005, במהלכם התפרעו צעירים ממוצא מוסלמי וגרמו נזק עצום לרכוש; או המחאה המוסלמית הרחבה, בדיבורים ובמעשים, נגד הקריקטורות שפורסמו בעיתון דני, המציגות את הנביא מוחמד. אירועים אלה אילצו את האירופאים להתמודד עם שאלות כבדות משקל הנוגעות להתנגשות בין ערכים כגון חופש ביטוי לבין חברה מוסלמית שמושגי הסובלנות שלה שונים לחלוטין. אך אין זו התמודדות תיאורטית או אקדמאית. החברה המוסלמית חיה בתוך החברה האירופאית, והיא אינה הולכת לשום מקום.
אירופה, ולא אמריקה, תהיה שדה הקרב המרכזי בין האיסלאם לבין המערב בשנים הבאות. גם אם רחובותיהן של פרנקפורט ואמסטרדם לא ייראו כרחובותיה של בגדד, אירופה לא תוכל להימלט מהגל המתדפק על חופיה ושעריה מפנים ומחוץ.
ומה לגבי ישראל? על כך בחלקו השני של המאמר.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש