סטלין חשב שבאמצעות המוות ניתן לפתור בעיות, ולכן השתמש בו ככלי פוליטי פשוט ויעיל. בתקופת שלטונו נספו כ-20 מיליון איש, נעקרו 28 מיליון, מתוכם 18 מיליון אולצו לעבוד בפרך בגולאג, וכמיליון ילדים הוכנסו לבתי יתומים של הקג"ב. לא רק סטלין נשא באחריות לכך; הוא אכן היה המוח המתכנן של הטרור הגדול, אך אנשי חצרו פעלו במרץ, בנחישות ובאכזריות לא פחותים. זו היתה שיטה חברתית המושתתת על הקזת דם, שיטה שהצדיקה את הרצח בהווה בתקווה להשגת אושר בעתיד. רק הגיוני שהסתלקותו של הדיקטטור רוצח ההמונים תביא לתחושת הקלה או לגילויי שמחה בקרב נתיניו הרמוסים. אלא שלמרבה ההפתעה, ההיפך הוא הנכון. כארבעה מיליון איש זרמו אל הכיכר האדומה במוסקבה בתשעה במרץ 1953, בניסיון נואש לחלוק כבוד אחרון לרודן האכזר, הנערץ והאהוב עליהם. כאלף וחמש־מאות גברים ונשים נמחצו תוך כדי כך למוות.
בספרה "גולאג – סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטים" מביאה המחברת אן אפלבאום את עדותו של ואגיף סאמאדוגלו, משורר אזארביג'אני ידוע בארצו, שהיה בן 14 כאשר סטלין מת, ושהעיד כי "כמעט כל אחד הרגיש אבוד... כל אחד חש כילד שאיבד את הוריו בעיר גדולה... ככל שזה נשמע בלתי נתפס כיום, רבים מאזרחי ברית־המועצות העריצו את סטלין הערצה טוטלית, למרות העובדה שמיליונים איבדו את חייהם בגללו". האזרחית אולגה וסילייבנה היתה במקום עבודתה במטה הגולאג במוסקבה כאשר התבשרה על מות העריץ. היא זוכרת שבכתה בגלוי: "בכיתי, וכמעט כולם בכו, נשים וגברים, כולם בכו בפומבי".
משטרים טוטליטרים מסתמכים לא רק על טרור, דיכוי והפחדה, אלא גם, ולא פחות מכך, על יחס של הערצה ואהבה מצד הנשלטים. בלי הכרה בתופעה מהותית זו, לא נוכל להבין כיצד הצליחה ומצליחה להתקיים הדיקטטורה הטוטליטרית, תהא זו של סטלין, היטלר, מוסוליני, מאו טסה טונג, סדאם חוסיין או קים ז'ונג איל בצפון קוריאה בימים אלה ממש. תופעת ההסתמכות של הדיקטטור המודרני על הסכמת נתיניו ורצונם תוארה כבר על ידי היסטוריונים וחוקרי הטוטליטריזם. בביוגרפיה המקיפה של היטלר, שתורגמה לעברית לא מזמן, מסיק ההיסטוריון איאן קרשאו כי משטרו של היטלר, ברוב 12 שנותיו, לא היה רודנות צרת בסיס הכופה את רצונה על המון האוכלוסיה העוין. למעשה, ברוב מגזרי החברה הגרמנית שררה דרגה גבוהה מאד של הסכמה לאומית. יעקב טלמון, שחקר את שורשי המשטר הטוטליטרי , הלך רחוק יותר וקבע שהטוטליטריות המודרנית היא דיקטטורה הנישאת על גלי התלהבות עממית. אלא שלא רק בהתלהבות עממית מדובר. במערכת היחסים שבין ההמון לדיקטטור ישנו, כך נראה, רובד פסיכולוגי עמוק בעל ביטויים רגשיים וארוטיים בולטים. היטלר, שהבין דבר או שניים בפסיכולוגיה של ההמון, כותב ב"מאבקי": "הסיפוק שיש להמונים בשלטון משעבד... מה שהם רוצים זה ניצחונו של החזק יותר ואת ההשמדה או הכניעה המוחלטת של החלש... כמו אישה זו... שטוב לה יותר להיכנע לחזק מאשר לשלוט בחלש, כך אוהב גם ההמון את זה השולט בו יותר מזה המתחנן לפניו, והם נבנים הרבה יותר מתורה שאינה סובלת ספק מאשר מחופש הדעות. יש שהחופש מביכם והם מרגישים עצמם עזובים. הם אינם מרגישים כלל בכח המאיים עליהם..." את הדברים האלה, המסבירים את השתעבדות ההמון לשליט החזק, הגדיר הפסיכולוג הגרמני יהודי אריך פרום כ"מנוס מחופש" – שם ספרו הידוע.
היטלר וההמונים. משכפלים מפתחות
ב-1994 הופיע בגרמניה ספר בשם "מכתבי אהבה להיטלר", שתורגם בהמשך לאנגלית. הספר כולל שלושים ושישה מכתבי אהבה שכתבו נשים גרמניות להיטלר בתקופת שלטונו, מתוך כשמונת־אלפים מכתבים כאלה שנמצאו אחרי המלחמה מפוזרים בלשכת הקנצלר ההרוסה. המכתבים משקפים את ההשפעה הבלתי רגילה שהיתה להיטלר על רבים מנתיניו. "אהובי המתוק, בחיר ליבי, האחד והיחיד שלי, יקירי, אהובי האמיתי והנחשק", כך פותח אחד המכתבים, וממשיך: "הייתי יכולה לנשק אותך אלף פעם ועדיין לא לבוא על סיפוקי. אהבתי אליך היא אין סופית, כה עדינה, כה יוקדת וכה שלמה". המכתבים מופנים "לפיהרר האהוב שלי", "יקירי המתוק – אדולף" או פשוט "אדי היקר". הם מלאים השתפכויות רגשניות ולעיתים גם בהצעות כגון "האם זה יהיה אפשרי לבלות מספר שעות ביחד בחג המולד או בערב השנה החדשה?". "אני מכינה לך מפתחות לדלת הכניסה ולחדרי", כותבת אחת הנשים, "עלינו להיות מאד זהירים. בוא בשעה מוקדמת, צלצל בפעמון הכניסה ושאל אם אני בבית. אם הכל יתנהל כשורה, הוריי (הם יוכלו להיות חותנך וחותנתך) מסכימים שתבוא מתי שתרצה בכך, נוכל לבלות את הלילה ביחד בבית הוריי". המכתבים האלה הם ביטוי נוסף לתופעת "המנוול כגיבור אהוב", תופעה שבלעדיה לא ניתן להבין את קיום המשטר הנאצי, כמו גם את תאומו הסובייטי.
אדי היקר, סטלין אהובי
בספרו החדש ורחב היריעה "סטלין – חצר הצאר האדום" מצליח המחבר, סיימון סבאג מונטפיורי, לצייר תמונה חיה ומרתקת של חיי סטלין ושלטונו. הוא מדגיש במיוחד את האוליגרכיה, שפעלה כחצר מלכות רוסית עתירת תככים, מאבקים ומזימות של חברי הקבוצה השלטת, ביניהם מולוטוב, כגנוביץ ובריה, שנאבקו זה נגד זה כדי לזכות בחסדי שליטם. סטלין נהג כאיוואן האיום, הצאר הנערץ עליו, ורבים ממעשיו אינם חריגים, אלא אופייניים לצארים הרוסים, ובפרט לאיוואן האיום.
חולשתו של הספר היא בכך שאין בו עמידה על תופעת "המנוול כגיבור אהוב", כלומר, השילוב הבלתי רגיל באישיותו של סטלין כמו גם במשטרו: הסאדיזם והאכזריות הבלתי נתפסים, שהולידו פחד נורא מפני האיש, יחד עם הקסם האישי הכובש ויחס ההערצה והאהבה ממנו נהנה הרוצח הנורא בחייו וגם לאחר במותו. בין מאות עמודי הספר מצא המחבר לנכון להקדיש רק משפט אחד לעניין זה: "סמכותו של סטלין במפלגה לא נבעה מפחד, אלא דווקא מקסמו האישי" (עמ' 75); גם מכתבי המעריצות שקיבל, הדומים למכתבי האהבה שקיבל היטלר, זכו לשורות בודדות בלבד (עמ' 40).
"סטלין – חצר הצאר האדום", כריכת הספר
אבל אי אפשר להבין את סטלין ואת משטרו ללא הצד הזה של המטבע. הלווייתו של סטלין, למשל, שהיתה אירוע רב משמעות מבחינת גילויי ההערצה כלפיו, כלל אינה מוזכרת בספר. ההלווייה היא גם סצינת הסיום בסרט "החוג הפנימי" של אנדריי קונצ'לובסקי מ-1991, המבוסס על סיפור אמיתי. איוואן סאנשין הוא מקרין סרטים במשטרה החשאית. הוא ורעייתו הטרייה אנסטסיה הם כפריים שעברו לעיר הבירה וגרים בדירת מרתף עלובה המחולקת בין כמה משפחות. בליל נישואיו נלקח סאנשין בדחיפות לקרמלין כדי להקרין סרטים לסטלין, בגלל מותו הפתאומי של המקרין הקודם. באותו הלילה נאסר גם דייר אחר בבניין, יהודי בשם אהרון גובלמן, שמתוקף תפקידו בא במגע עם זרים. אשתו, סוניה גובלמן, נעצרת זמן קצר לאחר מכן, ובתם הקטנה קטיה נלקחת לבית יתומים של הקג"ב, אחד מרבים שהפעילה המשטרה החשאית כדי לגדל בהם ילדים וילדות כמו קטיה.
החוג הפנימי ואויבי העם
סאנשין נהיה מקרין הסרטים הפרטי של סטלין. בין 1939 ל-1953 הוא נמצא במעגל הפנימי של הסובבים את "שמש העמים" במסדרונות הקרמלין. צייתנותו למשטר היא ללא גבול, וכך גם הערצתו ואהבתו לסטלין, עד כדי כך שכאשר שואלת אותו אשתו: "את מי אתה אוהב יותר, אותי או את סטלין?" הוא עונה "בוודאי שאת סטלין". גם כאשר מתברר לו שאשתו נאלצה לספק את תאוותיו של בריה, ראש המשטרה החשאית, מסרב סאנשין להודות בשחיתותו של המשטר. להלווייתו ההמונית של סטלין מגיעה גם קטיה גובלמן, שהתחנכה והתבגרה בבית יתומים של הקג"ב. היא כמעט נדרסת למוות בין ההמונים הרומסים ונרמסים בהלוויית אדונם. את הוריה, שסטלין חיסל, היא מגדירה "אויבי העם" וסטלין הוא מושא הערצתה ואהבתה.
בספרו "הקולנוע כהיסטוריה", עמד ההיסטוריון שלמה זנד על תופעת "המנוול כגיבור אהוב". זנד מסביר כי בסרט זה מובא אחד הניסיונות המעניינים ביותר להבין את הדו־קיום, שאינו מובן מאליו, שבין סגידה גדולה ואימה עמוקה. הבנת שכנות מוזרה זו בין שני רגשות הנראים סותרים זה את זה היא תנאי הכרחי לפיענוח הבסיס המנטלי של תרבות היום־יום תחת הסטליניזם. אין להבין את הסטליניזם רק על בסיס הטרור; האהבה העמוקה של אותם צאצאי איכרים היתה אהבה כנה, שממנה שאב המשטר את כוחו.
|
קישורים
"הקולנוע כהיסטוריה" - על הספר, מאתר מעריב NRG
"המפלצת מדברת" - סקירתו של שמעון גלבץ את "האוטוביוגרפיה של סטלין", מאתר האייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש