 |
|
ברק עמד היום במצב מביך מול מליאת הכנסת, שהביעה אי-אמון הצהרתי בו. השחקנית המרכזית בסיפור הזה היא שינוי, אך האשמה לכך שנקלע למצב הזה מראש נעוצה בראש הממשלה עצמו.
|
|
| פוליטיקה • דובי קננגיסר • יום ב', 10/7/2000, 22:45 |
|
 |
|
| (צילום: ממשלת ארה"ב) |
|
במהלך היום היו נשואות עיניהם של חברי הכנסת ושל התקשורת אל שתי יריבות: שינוי ויהדות התורה. יהדות התורה מחוייבת לברק בשל חוק טל; שינוי לא יכלה לתמוך בו, בגלל אותו החוק בדיוק. אבל שינוי מחוייבת, מכח חבריה, בוחריה ומצעה, לתמוך בתהליך השלום. כפי שהגדירה זאת ח"כ יהודית נאות - שינוי הייתה צריכה למצוא דרך לתמוך בשלום, בלי לתמוך בברק.
כך קרה ששתי המפלגות המנוגדות זו לזו, מסיבות הפוכות זו לזו, הצביעו באותו האופן - שתיהן נמנעו.
מבחינת ברק, מדובר במצב אידאלי - אילו היה מושך את חוק טל, כפי שדרשה שינוי בתמורה להצבעה כנגד הצעת אי־האמון, היה מאבד מיד את תמיכת יהדות התורה. אילו שינוי הייתה מאיימת להצביע עם החוק - ברק היה עומד בסכנה אמיתית לנפילת ממשלתו. הבחירה של שינוי הייתה הבחירה האחראית ביותר, כלפי הממשלה, כלפי בוחרי שינוי וכלפי המדינה ככלל.
שינוי עומדת כיום בצומת מעניינת מבחינתה - אם הכנסת תלך לבחירות חדשות, יש לשינוי סיכוי לא קטן להגדיל משמעותית את כמות המנדטים שלה, הן ממאוכזבי מרצ והן ממאוכזבי ישראל אחת. אך אם היא תהיה זו שתגרום לנפילת הממשלה, תומכים רבים ידירו את רגליהם ממנה. מספיק נאלצו תומכיה לחרוק שיניים כשמודי זנדברג, לשעבר סגנו של רפול במפלגת צומת, הצביע כנגד הקואליציה גם כששאר חברי הסיעה הצביעו איתה. ספק גם אם חברי שינוי עצמם מעוניינים בנפילת הממשלה. אם יתעשת ברק ויפסיק לחזר אחר המפלגות הדתיות והחרדיות, הרי ששינוי יכולה להיות שותפה בכירה בקואליציה.
נכון לעכשיו, אהוד ברק שולח הזמנות דווקא לרסיסי מפלגות - עם אחד, מפלגתו של עמיר פרץ, שעשתה שמות ברפורמת המס שהציגו בן־בסט ושר האוצר אברהם שוחט, ורשימת דרישותיה תעלה הרבה יותר משבייגה יוכל להרשות לעצמו לוותר עליו; ו"הבחירה הדמוקרטית" של רומן ברונפמן, שנפרדה מ"ישראל בעליה" ימים ספורים לאחר הבחירות - האירוניה שנוזלת מהשם שבחר מנהיג הפלג לסיעה שנכנסה לכנסת למרות שאיש לא בחר בה, צריכה להלום באפו של כל שוחר דמוקרטיה. שינוי ומרצ, שתי מפלגות גדולות יותר, רציניות יותר, אמינות ונאמנות יותר - לא זכו לחיזוריו של ברק. ראש הממשלה שומר מספיק מקום בשביל ש"ס, למקרה שתתרצה ותסכים לקבל עוד כמה הטבות בחינם מהמקרר של משפחת ברק.
יש מה ללמוד מביבי
המצב הזה, של קואליציה מתפוררת ואופוזיציה שהולמת בהצעות אי־אמון, אינו בלתי מוכר במחוזותינו. במצב זהה עמד לפני זמן לא רב ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו. לברק יש הרבה מה ללמוד ממנו. בעוד שברק ושליחיו התרוצצו בין הסיעות השונות בנסיון שווא להשיג עוד כמה קולות בעד, כדי שלא להפסיד לאופוזיציה, הרי שביבי ידע היטב מה חשוב ומה לא.
טומי לפיד, כשנשאל לגבי בחירת סיעתו להמנע בהצבעה, חייך ואמר כי הם ידעו לספור את הקולות בעד ונגד, והצבעתם הייתה מחושבת - מספיק פוגעת כדי לגרום לקואליציה להפסיד, מספיק רכה כדי שלא לגרום להפסד הזה להיות משמעותי. עקב חוק הבחירות החדש, האופוזיציה הייתה זקוקה ל-61 קולות כדי להפיל את הממשלה וללכת לבחירות. לפיד, כמו כל שאר חברי הכנסת, ידעו שלמספר הזה האופוזיציה לא תגיע. ההפסד, אם כן, הוא הצהרתי.
מה שברק פספס הוא שההצהרתיות היא הרבה יותר חזקה כאשר כולם יודעים עד כמה רצה ברק לנצח בהצבעה הזו - ההתרוצצות הבלתי נלאית, אל מול ההפסד הצורב, הציגה את כשלונו של ברק לאור הזרקורים הבוהקים ביותר. ההתבכיינות של אופיר פינס על סירובה של סיעת הליכוד להתקזז אל מול שלמה בן־עמי ששוהה בחו"ל מדגישה זאת עוד יותר.
כשנתניהו עמד בפני אותו המצב בדיוק, הוא בחר לתת לילדים לשחק. מה שברק צורח מתחת כל עץ רענן - שהוא נבחר מכח העם ולא מכח הכנסת - ביבי ידע לנצל בשקט. הקואליציה קיבלה הוראה שלא להופיע כלל להצבעה. התוצאה? האופוזיציה מוצגת כאילו היא משחקת עם עצמה, והקואליציה אינה מובכת. ברק היה יכול להוציא עצמו מהמשחק באותו האופן, ולהראות כאדם שקול, בטוח, שאינו מרגיש מאויים ממשחקי כח חסרי חשיבות שכאלה. אך הוא בחר להטיל את כל משקלו כדי לנצח בכנסת. מסתבר שהוא משקל נוצה.
ולמרות הכל - בהצלחה, אדוני ראש הממשלה
ראש הממשלה מתעקש לספר לכולם שהעם בחר בו בגלל האג'נדה המדינית שלו. כולם יודעים שאין זה נכון. אם נערוך מחקר מדוייק, נגלה שכמות הזמן שהוקדש לנושא המדיני בתעמולת הבחירות של ברק היה כאין וכאפס לעומת הזמן שהושקע בקעקוע מעמדו השחוח גם כך של נתניהו, ובהעלאת האג'נדה הכלכלית־חברתית של ברק. "תוכנית ברק" עסקה בכלכלה. כולם זוכרים לו את הזקנה במסדרון. אף אחד לא זוכר את ההבטחות שלו בנושאים המדיניים (פרט ליציאה מלבנון, שהפכה למעין קונצנזוס הרבה לפני שברק העלה את הנושא).
כשברק אומר ש-56 אחוזים מהעם תומכים בהסכם שהוא מנסה להשיג, הוא יודע שהוא טועה ומטעה. הוא יודע שרבים ממצביעי הימין הצביעו ברק, פשוט מכיוון שהוא היה לא־ביבי. האלטרנטיבה היחידה. את דעותיו המדיניות של העם אפשר לראות בכנסת - ועל כך אין צורך להמשיך לפרט.
ברק יצא היום לקמפ־דיוויד, והשאיר אחריו מדינה מבולבלת, שלא באמת יודעת מה היא רוצה, ואיך זה אמור להראות. למרות כל הסלידה שלי ממעשיו של ברק בשבועות האחרונים, למרות שהייתי מעדיף ראש ממשלה אחר, אינני יכול שלא לאחל לראש הממשלה הצלחה בפסגה, שיחזור עם הסכם טוב לכולנו, ושהעם יוכיח את תמיכתו בשלום במשאל העם. קצת אופטימיות, למה לא?
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש