בסין לובשים התינוקות חיתולים מיום הלידה ועד גיל חודש. אחר כך מחליפים את החיתול במכנסיים מיוחדים המאפשרים לתינוק לעשות את צרכיו ללא הצורך להפשיל מכנסיים – להלן: מכנסי חריץ. אם הבנתי נכון (לא מובן מאליו, כיוון שזה נאמר לי בסינית), לפעמים כן מלבישים לתינוק חיתול: בלילה, כשמבקרים חברים, כשמצפים לפעילות גסטרואנטרולוגית, או כשהתינוק חולה. אבל את שאר הזמן התינוק הסיני מבלה בישבן משוחרר עד שהוא מגיע לגיל שנתיים וחצי פחות או יותר.
השיטה מעוררת גיחוך ואפילו גועל אצל רוב המערביים המתארחים בסין, לא רק בגלל שזה מצחיק ומביך אותנו לדעת אם זה בן או בת גם בלי לשאול. אנחנו מזדעזעים מהישבנים המלוכלכים הניבטים אלינו מבין החרכים שבמכנסי התינוקות, ובתקופת החורף אנחנו ממש רועדים מאימה ומקור למראה התופעה. אנחנו נגעלים מהשלוליות הקטנות שאנו פוגשים בכל מיני מקומות לא דיסקרטיים, כמו המדרכה ברחוב, הכיכר בפארק או פינה כלשהי בסופרמרקט.
אנחנו המערביים מטים את אפינו מעלה בצניפה של עליונות אסתטית, אבל נותנים לתינוקות שלנו לשאת את בתי השימוש שלהם על גופם. אנחנו מבזבזים שנים רבות מחיינו בניקיון ישבנים מטונפים, בטיפול ומניעה של תפרחות עור למיניהן, ומוציאים סכומי עתק על כל ילד שאנו מגדלים, וכל זאת עוד לפני שהוא יודע לדרוש שנקנה לו מותגים. זאת, בעוד שההיגיון הסיני הפרימיטיבי חוסך מההורים את הנטל הכלכלי של חיתולים, מגבונים, קרמים ומשטחי החלפה. הוא אפילו עוקף בסיבוב את ההיגיון ה"אקולוגי" של החרדים לסביבה, החוגרים לתינוקותיהם חיתולי בד (אומנם בכך הם מקטינים את נפח הזבל שאינו מתכלה ואינו ניתן למחזור, ובדרך גם מגנים על עור תינוקם מכימיקלים לא מזוהים, אך הדטרגנטים וחומרי הכביסה בהם הם משתמשים בכביסות החיתולים האינסופיות שלהם מזיקים כמעט באותה מידה).
שרוק לי שריקה
השיטה הסינית מבוססת בעצם על צורת הלמידה הפרימיטיבית ביותר. היא מיושמת בהצלחה על יצורים בעלי שמינית ממנת המשכל של תינוק בן יומו – התניה קלאסית. כאשר שורקים לתינוק סיני כשהוא עושה את צרכיו, הוא לומד לקשר בין השריקה לפעולת ההפרשה. מרגע שהוא מפנים את הקשר, הוא עושה פיפי כשמחזיקים אותו בתנוחת כריעה ושורקים בקצביות.
השוו את זה להסברים, לניסיונות השכנוע, לאיומים ולשוחד בפרסים שאנו מתבוססים בהם בגמילת צאצאינו בני השנתיים־שלוש מחיתולים, וכל זאת דווקא בגיל בו המלה הנפוצה ביותר היא "לא", ובו עולמם הנפשי מתרכז בהפגנת אוטונומיה ושליטה.
גם בשאר אסיה, אפריקה ודרום־אמריקה חיים תינוקות ללא חיתולים, ומסתבר שבקרב צפון־אמריקאים ואירופים מסוימים קיימת כמיהה להצטרף אליהם. הם "שמים פס" על המסורת המבוססת של אזהרות רופאי ילדים ופסיכולוגים התפתחותיים מפני היווצרות קיבעונות אנאליים אצל תינוקות הנגמלים מוקדם מדי מחיתולים. הם גם יוצרים מהשיטה פילוסופיה שלמה הנקראת Elimination Communication, ומגבים אותה בשלל סימוכין פסיכולוגיים חלופיים, שעיקרם העמקת והרחבת התקשורת בין תינוקות והוריהם.
שכנתי הסינית, ששמרה פעם על בני לובש החיתולים, עמדה אובדת עצות מול חיתול רטוב, ואת החיתול הנקי הלבישה לו הפוך. היא סיפרה בצחוק מתגלגל איך ניסתה להחזיק אותו מעל האסלה ולשרוק לו, והוא ענה לה במבט מבוהל ומבולבל. לו שמעה את הרציונליזציה הפסיכולוגית שעשו האמריקאים לדרך בה גידלה את בנה בן השמונה, היתה ודאי צוחקת עוד יותר. לא סיפרתי לה שבהיחבא, עמוק בתוך ביתי והרחק מעיניהם הלגלגניות של בני עמה, אני עמלה למצוא את שביל הזהב בין השריקות והמגבונים. שכן לצערי, התניה באמצעות שריקה כבר קשה מאוד ליישום בגילו המופלג של שפן הניסיונות שלי. היעד המחקרי הוא להיפטר מן החיתולים לפני הופעתו של הצאצא הבא בתור, מאורע הצפוי להתרחש מעט לפני שהצאצא הנוכחי יחגוג את יום הולדתו השני.
הגעת לגיל שאפשר להתחיל (צילום: snowdeal)
החברה המערבית נחרדת משימוש בשיטות חינוך נוקשות ובאמצעי כפייה חינוכיים. שיטות הגמילה הנוקשות והביהביוריסטיות באופיין שהיו בשימוש במערב בשנות העשרים והשלושים, גרמו לדעת רבים לנזק פסיכולוגי לילדים כמו קיבעון אנאלי, עצירות כרונית או הרטבת לילה (תופעות לוואי ידועות של תהליך גמילה לא פונקציונלי). בתגובה לאלה, צמח בשנות הארבעים זרם הומניסטי יותר שקרא לתהליך גמילה המבוצע בשיתוף פעולה הדוק עם התינוק, בהתאם למידת המוכנות שלו להיפרד מחיתולים. ד"ר בארי ברייזלטון, רופא ילדים נודע, ניסח "מדד" לחישוב הזמן המתאים להתחיל את התהליך, המשלב בין פיתוח יכולת השליטה בסוגרים ובין המוכנות הקוגניטיבית והפסיכולוגית של העולל לקחת חלק פעיל בתהליך הגמילה.
לשיטת מלבישי החיתולים, הכישורים הפיזיים והקוגניטיביים הנדרשים מתפתחים אצל הפעוט רק בסביבות גיל 18 חודשים, ועדיין תלויים במידת התעניינותו ושיתוף הפעולה שלו עם התהליך. בגרסה הפופולרית של רשימת ההתנהגויות המעידות על כך שהתינוק בשל לגמילה, נמצאים בין השאר היכולת ללכת ולהתיישב, לקרוא להפרשות בשם ולהביע מפורשות חוסר נוחות מחיתול מלוכלך. לכאורה, בהנחה שתינוק אינו שולט עדיין בסוגריו עד גיל 18 חודשים לפחות, ושכפייה מוקדמת להרגלי ניקיון תגרום להיווצרות תסביכים שונים, אכן אין מנוס מהצדקת תרומתה של תעשיית החיתולים לשלמות הנפשית של תרבות המערב. אך בפרספקטיבה היסטורית, התמונה משתנה.
קשה להאמין, אך לפני זמן לא רב לא היו פמפרס, האגיס, או טיטולים בעולמנו המערבי. קשה להכביר במילים בתיאור ההבדל התהומי בין טיפול בתינוקות אז והיום, המתרכז בעיקר בתחום אחד: החתלה. החיתולים החד־פעמיים הראשונים יצאו לשוק כבר בשנות החמישים, אך הם לא התאימו לתינוקות שהחלו לזחול או ללכת. ומה עשו ההורים אז? גמלו את תינוקותיהם מחיתולי הבד כמה שיותר מוקדם, כדי לשחרר את עצמם מהשעבוד לסירחון ולכביסה. קשה להסיק שכיוון שנגמלו בגיל "צעיר מדי", סובלים כל בני אותו דור מתסביכים פסיכולוגיים ארוכי טווח. עד היום, בחלקים נרחבים של רוסיה למשל, מקובל שגמילה מחיתולים צריכה להתחיל בגיל תשעה חודשים לכל המאוחר. קשה לי להאמין שעקב כך משתוללת ברחבי רוסיה מגיפת הרטבת לילה או עצירות.
שאלה של שיתוף פעולה
פעם, היו לובשים במערב חיתולי בד, ומנסים להיפטר מהם כעבור שנה. השאלה היא מדוע יש להיצמד לחיתולים מלכתחילה. לשיטת הלא־מחתלים בעלי ההשכלה הפסיכולוגית, עד לגיל ארבעה־חמישה חודשים קיימת אצל תינוקות תקופה רגישה ללמידת הקשר בין הרצון להרטיב והיכולת לעשות זאת. הם לומדים להפעיל את השרירים הרלוונטיים בהישמע הצליל המותנה, לאותת על רצונם לדמות המטפלת, ואפילו לדחות לכמה רגעים את הצורך עד שיימצאו במקום נאות לעשיית הצרכים. תינוק שהולבש בחיתולים בחצי השנה הראשונה לחייו, הותנה בעצם להתעלם מתהליך עשיית הצרכים כולו. הוא מקשר את תחושת הרטיבות עם החיתול ולא עם פעולת ההפרשה, אותה הוא מבצע בצורה אוטומטית וחסרת שליטה. אין פלא שתהליך הגמילה במערב הוא מורכב ומתסכל כל כך: הילד נדרש לקעקע את הלמידה שעבר ולהחליפה בחדשה. גם אנחנו המבוגרים שונאים שעושים לנו את זה.
לאחר תקופה זו, המשאבים הקוגניטיביים והמוטוריים של התינוק מופנים לפיתוח יכולות כמו התהפכות, זחילה והליכה (כמובן, כל תינוק על פי קצב התפתחותו האישי), המפריעים ללמידת התהליך הגופני של פעולות ההפרשה. אך ניסיונם המצטבר של דורות של מלבישי חיתולי בד מראה שהדבר אפשרי כאשר ניגשים לעניין עם מערכת ציפיות מתאימה.
התקופה הרגישה הבאה ללמידת המודעות להפרשות חופפת פחות או יותר לתקופה בה ממליצה החברה המערבית בת זמננו להתחיל בהליך הגמילה מחיתולים – 18 עד 24 חודשים לכל הפחות. ההמלצה המערבית רק הולכת ומתאחרת עם השנים, ועם השיפור הטכנולוגי ביכולת הספיגה של החיתולים לילדים במשקל עשרה קילוגרם ומעלה. הגיל הממוצע לגמילה מחיתולים בעולם המערבי עומד כיום על 30 חודשים, אך שכיח למדי שהתהליך נמתח עד ל-36 ואפילו 48 חודשים.
מכנסי חריץ. לא עומדים בסטנדרטים של אופנה
(צילום: אפרת שרם־אורבך)
התינוקות הסינים אינם יותר חכמים או מפותחים גופנית מהתינוקות שלנו, ולמרות זאת הם שולטים במערכת ההפרשות שלהם הרבה לפני צאצאינו המרופדים. ייתכן שחלק מהסיבה לכך נעוץ בעבודה שהמושג "גמילה" כולל עבורנו הרבה יותר משליטה על הסוגרים. הקוד התרבותי שלנו מצמצם את פעולת ההפרשה לאזור מוסכם חברתית (בית השימוש), ומרחיב אותו כך שיכלול גם את היכולת לסגור את הדלת, להתלבש ולהתפשט לבד, להשתמש בנייר טואלט ולהוריד את המים. אנחנו דורשים מהם בעצם לשלוט במכנסיים ובחדר השירותים, ובעיקר - באמצעי התקשורת שלנו, המילוליים. הבעיה היא אולי יותר בנוקשות האסתטית ובעצלנות הקוגניטיבית שלנו, מאשר בחוסר בשלותם הפיזית של הילדים. הסינים הרבה פחות מקובעים אנאלית מזה.
אני מערערת על ההנחה שתהליך הגמילה יכול להיות תהליך של שיתוף פעולה רק מגיל שנה וחצי לכל הפחות: הוא תהליך של שיתוף פעולה מרגע שהוא מתחיל – אפילו שבועות ספורים לאחר הלידה. ואני משוכנעת שהחברה המערבית הידרדרה לשפל האקולוגי והכלכלי של החיתולים החד־פעמיים בעקבות גיוסם של רופאי ילדים כמו ד"ר ברי ברייזלטון לשירותי הייעוץ המקצועי של חברות כמו פמפרס, בניסיון שהחל לפני שלושים שנה לפתח חיתול חד־פעמי שישמש גם תינוקות שכבר החלו לעמוד וללכת, והתפתח לחיתול שיכול לספוג את הכנרת.
חור גדול במכנסיו
רוב אזרחי סין לא מודעים לקיומם של חיתולים חד־פעמיים, וגם כך לא יכולים לעמוד במחירם, אפילו כשמדובר בהחתלה של ילד אחד בלבד. אבל בני המעמד הבינוני המתרחב והמתבסס בערים הגדולות כמו בייג'ינג ושנגחאי עוברים בהדרגה לשיטה ה"מתקדמת" יותר שלנו, ובבתי היולדות שם מדריכים אמהות טריות להעדיף חיתולים על פני מכנסי חריץ.
אינני יכולה אלא להצר על כך. מכנסי החריץ, למרות שאינם עומדים בסטנדרטים אופנתיים ואסתטיים, והיותם הסיבה לכך שהרצפה הסינית רוחשת חיידקים, הם המצאה גאונית. הם מעלימים את רוב הבעיות מולם ניצבים תינוקות נגמלים, בכך שהם מעניקים לתינוק את השליטה. תינוק שלובש מכנסי חריץ יכול להביא את עצמו לסיר וללא טקס מיוחד לרוקן את מעיו. הוא לא צריך לבקש, לאותת, להיאבק בכפתורים, רוכסנים או גומי. הוא לא נרטב. והוא מפתח תחושת עצמאות ויכולת מוקדם יותר ובאופן הרבה פחות דרמטי וסוער מעמיתיו לובשי החיתולים.
אומנם, את צאצאיי לא אלביש במכנסי חריץ מחוץ לבית, משיקולי לחץ חברתי ומחשש שיידבקו במחלות שונות, אך כולי מלאת הערכה לקיומם. אין לי ספק שהשימוש שעשיתי בהם בבית עד שהגעתי למצב בו יכולתי לצאת עם הנגמל הנוכחי ללא חיתול (ולבוש במכנסיים שלמים), הוא שדחק את החיתולים מחוץ לרשימת הקניות שלי.
את המניפסט הזה הייתי יכולה לסיים בנימה קפיטליסטית של קידום מכירות: המעוניינים לקנות את הצעקה האחרונה באופנת מכנסי החריץ, הישר מסין ובמחירים ללא תחרות, מוזמנים לפנות אלי. אך האמת היא שאין צורך בכך, כי בעזרת מספריים פשוטים הופך כל זוג מכנסיים ישנים לבעל חריץ למהדרין. לא יזיק לנו לעשות שימוש בקצת פחות חיתולים, וזה ודאי יועיל לעולם בו יחיו הילדים של התינוקות שאנו עסוקים כעת בהחתלתם.
הערה: חלקים מגרסה מוקדמת של מאמר זה פורסמו בבלוג של הכותבת.
|
קישורים
עוברים בהדרגה לשיטה ה"מתקדמת" מכנסי החריץ הופכים נדירים בסין
בפרספקטיבה היסטורית תיאוריות הגמילה וגיל הילד
תהליך של שיתוף פעולה ללא חיתולים מרגע הלידה
שכיח למדי שהתהליך נמתח טיפול בילדים לא גמולים
הייעוץ המקצועי רופאים בשירות חברות החיתולים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש