|
שלומי בן־יצחק מציג שיטה לטובת משתתפים עתידיים בתוכנית "הכספת". לא שהוא הולך לצפות בהם (תוכנית גרועה), אבל למה לא להגיע לרווח מקסימלי?
|
|
תקשורת • שלומי בן-יצחק • יום ו', 7/7/2000, 0:25 |
|
|
|
הפרק הראשון בתוכנית "הכספת" שודר אתמול. האמת? אכזבה. המתח ורמת העניין לא מתקרבים לקרסוליי המתחרה הגדולה, "מי רוצה להיות מיליונר" ("מירו", בפי החבר'ה). הרייטינג, לעומת זאת, ירקיע שחקים כנראה. ולא רק זאת, אלא שהצופים ישלמו 8 ש"ח (כל כרטיסי האשראי יתקבלו בברכה) כדי לא להתנתק מהמסך. מבריק.
ממש כמו ב"מירו", גם ב"כספת" השיטה לזכייה היא ידע כללי נרחב בצורה חולנית: אתם אמורים לדעת גם איך קוראים לאישה הראשונה שחצתה את האטלנטי, וגם איך קוראים לדמות הצהובה ב"טלטאביז". או בקיצור, אין לכם סיכוי. הישועה מגיעה בצורת תגרנים בשוק, אה, סליחה, "יועצים", שקיבלו את השאלות מראש, יודעים את התשובות, ויתמקחו אתכם על מחיר טוב תמורת התשובה.
שינוי זה - "השוק", אם תרצו - הוא נקודת החולשה של התוכנית, מבחינת רמת העניין של הצופים (טוב, גם אילנה ברקוביץ'). קשה לדבר על "אני הייתי עושה זאת יותר טוב" (בניגוד ל"את זה הייתי פותר בקלות"). אבל מדובר בכסף, וכנראה שב"טלעד" חושבים שכסף זה הכל - מספיק לדבר על כסף, והצופים מרותקים.
אז זהו, שלא.
נראה כי התנאים לא הוגנים: התגרנים יודעים את התשובות, המתחרה לחוץ, השעון מתקתק, ובסופו של דבר כמעט כל מתחרה "ישבר" וישלם סכום שקרוב הרבה יותר לדרישתם המקורית של התגרנים מאשר למה שהיה מעדיף לשלם. אז הרשו לי להציע לכם, אם במקרה תתחרו בתוכנית בעתיד, שיטה לשפר את עמדת המיקוח שלכם.
הרעיון הבסיסי הוא זה: יתרונם של התגרנים בכך שהם יודעים שהמתחרה זקוק לתשובה - ולא יודע אותה. ובכן, הבה ונשנה את המצב.
במילים אחרות, תנו לשאלות לעבור על פניכם, מבלי לענות על אף אחת מהן. גם על הקלות והטריוויאליות שבניהן ("לא כל הנוצץ: _ה_").
לאחר שראיתם את כל השאלות - אם אתם יודעים את כל התשובות, מעולה. שיפכו את לבכם ואיספו את הכסף (רק כדי להפסיד אותו בשלב "השאלה הקלה". מה זה בדיוק "קרוב גנטי"!?). אם, לעומת זאת, יש שאלה - אפילו אחת - שאינכם מכירים את התשובה אליה, פנו אל היועצים.
השאלה הראשונה מוצגת. התגרן יבקש 2,500 שקלים, נאמר. "אני כבר יודע את התשובה, אבל אני מציע לך 100 שקל". הוא יצחק; העיפו אותו, ובקשו את התגרן הבא. גם זה יבקש סכום מופקע. חיזרו על המנטרה שלכם: "אני כבר יודע את התשובה, אבל אני מציע לך 100 שקל. מתנה". הוא יגחך; העיפו גם אותו, וגלו את התשובה הנכונה. שני אלה הפסידו 100 ש"ח ויצאו כשאפילו לא חצי תאוותם בידם.
עברתם לשאלה הבאה. שובו והציעו לקורבן התורן 100 ש"ח. הוא יסרב. הציעו לו 300 ש"ח. הוא יהיה בטוח שנפלתם: את התשובה הזו אתם לא יודעים. הוא יתעקש על אלפי השקלים שלו. "אני מסביר לך שאני כבר יודע את התשובה, ואני מציע לך 300 ש"ח מתנה. באמת, מתנה!". הוא יסרב. בעטו בו וגלו את התשובה הנכונה.
ככל שתדעו יותר תשובות לשאלות, מצבכם יהיה טוב יותר. תוכלו להתעלל בתגרנים, וכשיגיע תורה של שאלה שבאמת אינכם יודעים את התשובה אליה, המשיכו את משחק הפוקר. לא נותר לכם אלא לקוות שהצלחתם לשבור את התגרנים, ש"יתבעסו" מלטרוח ולהגיע עד לאולפנים ולצאת ללא כלום - ויתפשרו על סכומים נמוכים בהרבה.
בקיצור - שמרו את הקלפים קרוב לחזה - ובהצלחה. אם השיטה תעבוד, נא להעביר עשרה אחוזים מסכום הזכייה הסופית למערכת "האייל הקורא". הם יודעים איפה למצוא אותי.
וקצת על רדיו: ב"הארץ" של היום, וסביר להניח שגם בעיתונים אחרים, התפרסמה היום מודעה מטעם קול ישראל, שם היא משבחת את רשת ב' על שזכתה בקרוב ל-40 אחוזי האזנה על פי סקר TGI החדש, זאת לעומת כ-21 אחוזים לרשת ג', 11.4 אחוזים לרדיו ללא הפסקה, ושאר התחנות עם למטה מ-10 אחוזים כל אחת.
אכן, כל הכבוד. הפרסום ברדיו עובד. אבל משהו הפריע לי בכל זאת. היה חסר לי משהו. תחנה כשלהי שהמון אנשים מאזינים לה... איך קוראים לה? אה, כן! גלגל"צ, ואחותה הגדולה גל"צ. איפה הן בסקר? מה משמעותו של סקר האזנה שכזה, אם שתי המתחרות העיקריות של קול ישראל אינן כלולות בו?
הפרסום בעיתונות, מסתבר, מסתיר את העובדות.
|
|
|