יום הולדת שמח, מר פיין 262
היום הרביעי ביולי - פורת' אוף ג'וליי, כמו שאומרים - יום העצמאות של אחותנו הגדולה שבאמריקה. ביום זה כדאי להזכיר את הגיבור הנשכח של המהפכה האמריקאית.
Revolt! and the downfall of tyrants! The battle
rages with many a loud alarm
and frequent advance and retreat
The infidel triumphs - or supposes he triumphs...

(Walt Whitman, To a Failed European Revolutionaire, Leaves of Grass)



Is this the Fourth of July?

(מילותיו האחרונות של תומאס ג'פרסון, 4.7.1826)



"מרידה! ונפילת העריצים!" - לפני מאתיים עשרים וארבע שנים, מילים אלו היו מובילות כל אדם בעולם המערבי אל הכלא, אם לא אל הגרדום. המהפכה האמריקאית שינתה זאת; היא קבעה כי האדם אחראי לגורלו שלו; היא העבירה את השלטון מידי העריצים הנולדים לתפקידם לידי נבחרי העם; ולאחר מאבק ארוך ועקוב מדם, היא שחררה את עצמה מסתירותיה הפנימיות, בבטלה את העבדות.

המהפכה האמריקאית היא, כנראה, האירוע החשוב ביותר בתולדות האלף הקודם: בפעם הראשונה התמרדו אזרחים לא כנגד מלך מסוים אלא כנגד עקרון המלוכה עצמו, וכנגד העקרונות הנלווים אליו - למשל, זכותו של המלך לקבוע מה על תושביו לחשוב. המהפכה האמריקאית גררה בעקבותיה את המהפכה הצרפתית, ועמה - את ריסוק כל הסדר הישן באירופה. הרביעי ביולי נקבע ליום העצמאות האמריקני - ביום זה, בשנת 1776, התכנס הקונגרס היבשתי, וקיבל עליו את הכרזת העצמאות. מסמך זה הינו אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות האנושות, בקבעו במסמרות של פלדה את תיאורית זכויות האדם.

ברצוני להקדיש מאמר זה לגיבור בלתי ידוע - נשכח ומושכח - של המהפכה האמריקאית, תומאס פיין (Paine). פיין נולד באנגליה, בן המעמד הנמוך, והכיר היטב את חיי הניוול של מעמד זה באירופה: מוות בטרם עת, שרירות ליבו של המעמד העליון, חיים חסרי תקווה. בשנת 1773 היגר פיין למושבות באמריקה, והשתקע בפילדלפיה, בה עסק בהוראה ובדפוס.



כשהחלו היחסים בין המושבות לבין ארץ האם להתערער, החל פיין לעסוק יותר ויותר בויכוחים פוליטיים, וזמן קצר לאחר "היריה שנשמעה מקצה העולם ועד קצהו", בלקסינגטון, חיבר פיין את הספרון "שכל ישר" (Common Sense). הספר היה התקפה עזה, ארסית, כתובה בשפה עממית, על מוסד המלוכה, ובמיוחד על זה של בריטניה. השפעת הספרון הייתה מיידית: מאות אלפי עותקים ממנו הודפסו - רובם בהדפסות פיראטיות, מה שמראה שכמה דברים לא השתנו - וכעבור כמה חודשים יכול היה ג'פרסון לומר ש"אינני מאמין כי יש מישהו באמריקה שטרם קרא את ספרו של פיין". פיין הפך לאידיאולוג של המהפכה.

האמריקנים מציינים את יום עצמאותם הראשון כרביעי ביולי, 1776. הם ממעטים לחשוב על שבע שנות המלחמה הנוראות, 1776-1783, בהן נראה לא פעם עניינם של המורדים אבוד. פיין היה שם, בכל עת משבר: כותב את מנשרי "המשבר" (The Crisis) על גב תוף, משוחח עם החיילים, נואם באסיפות, פועל ללא ליאות כנגד ספסרים ותבוסתנים... הבריטים הוציאו כנגדו פסק דין מוות; הקונגרס, בהוקירו את פועלו, העניק לו חווה מאדמות הציבור.

המהפכה הסתיימה, ולכשהסתיימה, נותרה, כרגיל, בעיית המהפכנים. פיין לא יכול היה לחזור לעבודת הדפוס וההוראה; הוא היה חייב למצוא לעצמו עיסוק הולם. תחילה שלח ידו בהמצאות (כג'פרסון, ידידו, התעניין בכל תחום אפשרי), אך לאחר זמן מה, מצא את עצמו באנגליה, מולדתו, בביקור מולדת.
המפגש המחודש עם הניוול האנגלי, משהונגד בצורה חריפה כל כך עם החיים האמריקאיים, הובילו אותו למסלול מסוכן במיוחד: הוא ניסה לארגן מהפכה באנגליה עצמה. הנסיון נכשל, ופיין נס אל מעבר לתעלה, לצרפת - שבאותה שעה הייתה עסוקה במהפכה משלה. משנחת בלה קאלה, נבחר מיד על ידי תושבי המקום כנציגם לאסיפה הלאומית - וזאת מבלי שידע לדבר צרפתית כהלכה.

כעת הסתבך פיין בתככי המהפכה. הוא חבר אל הז'ירונדיסטים, הפלג המתון באסיפה הלאומית, והצביע נגד הוצאתו להורג של לואי ה-‏16. משהוכחד פלג זה על ידי היעקובינים, הושלך פיין לכלא. סן־ז'וסט, התובע הנורא, האשים אותו באסיפה הלאומית בקשירת קשר עם מלכי אנגליה. פיין קם על רגליו, ואמר לו: "אדוני, אתה מדבר אל תומאס פיין." הוא זכה לתשואות רמות, ויתכן כי דבר זה הוא שהציל אותו מהגיליוטינה.



בעת שהותו בצרפת, כתב שניים מחיבוריו החשובים ביותר. "זכויות האדם" (The Rights of Man) היה תשובה להתקפה הפרועה של אדמונד ברק כנגד המהפכה הצרפתית, וריסק את טיעוניו של הרויאליסט אחד לאחד. ספרו של ברק, "מחשבות על המהפכה בצרפת", נחשב לאבן יסוד של החשיבה המדינית השמרנית; ספרו של פיין, אף שהיה תשובה מוחצת, זכה להתעלמות יחסית מצד ההיסטוריה. הסיבה לכך הייתה ספרו הבא.

"עידן התבונה" (The Age of Reason) היה התקפה על הממסד המדכא השני - הכנסיה. הכנסיה והמלוכה, הכתר והצלב, שילבו את ידיהם ודיכאו יחדיו את האדם; ידועה אמרתו של ג'יימס הראשון, "לא בישוף, לא מלך" - מי שאינו מכיר בסמכות הכנסיה נתפס כחתרן, כמסוכן גם לסמכות המלך - ולרוב, בצדק.

אילו היה פיין מכוון את ספרו כנגד מטרה נוחה - כגון כנסיה מסוימת, הקתולית או הפרוטסטנטית - היה מוצא לעצמו, אוטומטית, מי שיגן עליו בכנסיה המתחרה; אלא שפיין לא עשה זאת. "עידן התבונה" הוא התקפה קטלנית על התנ"ך, המוסר התנ"כי, והדתות המונותאיסטיות. פיין עשה את הבלתי נסלח - הוא הראה עד כמה היה התנ"ך עמוס בשגיאות ובמעשי זוועה.

פיין לא היה אתאיסט; הוא היה דאיסט, שראה ברעיון שאלוהים יצווה על השמדת עם אחר, או שישלח דובים להרוג ילדים משום שהעליבו נביא קרח, או שהוא ימסד אונס בעת מלחמה, עלבון לאלוהות. הממסד הדתי, משני עברי האוקינוס, לא התעניין בדקויות מעין אלה; שמו של פיין הפך, תוך זמן קצר, למשול לשמו של השטן. כמרים קתוליים, מטיפים פרוטסטנטיים, רברנדים קלווינסטיים - כולם עסקו אך ורק בספר החדש והנורא, ספר שנכתב, בחלקו, בכלא הצרפתי; הספר נשרף פומבית, הן בארה"ב והן בבריטניה. העובדה שתקף את וושינגטון בשל מדיניותו כלפי צרפת, והאשים אותו בבגידה באידיאלים הרפובליקניים, לא סייעה. פיין שרף את כל הגשרים.


"שכל ישר", ספרו של תומאס פיין



עם עליית הדירקטוריון, שוחרר פיין מהכלא, שבור ורצוץ בגופו. לאחר עליית נפוליאון, חזר לארה"ב. הוא ציפה לקבל משרה בממשלו של תומס ג'פרסון, ידידו; אלא שג'פרסון, אף שהחזיק בדעות הדומות לאלו של פיין, נרתע מהתגובה הציבורית. פיין, שלא רצה לחבל במאמצי הממשל, שהיה עסוק בהחזרת הדמוקרטיה - בעת שלטונו של ג'ון אדמס הועברו כמה וכמה חוקים בלתי דמוקרטיים בעליל - פרש, סופית, מהחיים הציבוריים.

שארית ימיו עברו עליו בחווה קטנה בניו ג'רזי, שהוענקה לו על ידי הקונגרס. הוא היה נתון להטרדות בלתי פוסקות מצד שכניו, בשל דעותיו הדתיות; במיוחד התעללו בו הילדים. היחידים שנחלצו לעזרתו היו ותיקי המהפכה, שזכרו אותו כפי שהיה בעת המלחמה. הוא מת כשהוא מוקף באנשי דת מצווחים, הדורשים שיחזור בתשובה; הוא לא חזר בו, ואנשי החסד מנעו ממנו קבורה; למשך זמן מסוים הוצג שלדו בדוכן בקרניבל.
תומס פיין ראוי היה להחשב לאחד האבות המייסדים, לצד ג'פרסון, סמואל אדמס, פטריק הנרי, וושינגטון, פרנקלין, ואחרים; אלא שספרו ה"אתאיסטי" מנע הכרה זו ממנו. חבל; הוא האמריקאי האמיתי, המהפכן הבלתי נלאה, שהתנגד בכל מאודו לעבדות, תמך בזכויות שוות לנשים (עמדה שהקונגרס האמריקני אימץ רק ב-‏1920), ושהתנגד למנגנון פדרלי חזק. מגרעתו העיקרית הייתה העובדה שהוא לא הסכין עם פשרות, ושהחיל את עקרונות המהפכה וההגיון גם על העריצות המסוכנת מכולם, זו של הדת.

יום הולדת שמח, תום פיין.
קישורים
שכל ישר - הטקסט המלא
המשבר - הטקסט המלא
עידן התבונה - הטקסט המלא
מחשבות על המהפכה בצרפת - הטקסט המלא
אדמונד ברק - ביוגרפיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  the all american hero • חנן
  ללא כותרת • עדי • 2 תגובות בפתיל
  זכויות אדם? • ש.ה • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • דנה • 10 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים