דיוקן האמן כמטורף 2574
סרטו ההזוי של דיוויד קרוננברג "ארוחה עירומה" הוא עיבוד קולנועי מעניין ויוצא דופן לספרו המפורסם והשערורייתי של ויליאם בורוז. בניגוד לעיבודים קולנועים אחרים הוא אינו נצמד בצורה מוחלטת לעלילת הספר, אלא הוא משלב יסודות מסיפורים אחרים של בורוז, כמו גם פרטים ביוגרפים רבים מחייו האישיים.

(לתשומת לב הקוראים: המאמר מכיל "ספויילרים" - גילוי של פרטים בעלילה. ייתכן כי תעדיפו לצפות בסרט לפני קריאת המאמר)
ארוחה עירומה - עטיפת הסרט
ארוחה עירומה מתאר את קורותיו של ויליאם לי, רמיזה ברורה לויליאם בורוז, הואיל ו"לי" הוא שם הנעורים של אמו. בורוז גם השתמש בשם "ויליאם לי" כפסבדונים בכתיבת ספרו הראשון Junkie. ויליאם לי הוא סופר כושל העובד למחייתו כמדביר חרקים, ומתמכר לחומר ההדברה שבו הוא משתמש. בהשפעת החומר הוא נפגש עם יצורים שאינם מן העולם הזה, כמו ג'וקים ענקיים ומוגוואמפים. יצורים אלה מגייסים אותו כדי שיעבוד בשבילם בתפקיד של סוכן סמוי. משימתו הראשונה היא להרוג את אשתו, סוכנת סמויה של כוחות האויב לטענתם. כאשר הוא מסומם הוא משחק עם אשתו במשחק של קליעה למטרה בסגנון וילהלם טל, אך "מפספס" את המטרה והורג אותה. גם אירוע זה מבוסס על פרט ביוגרפי אמיתי מחייו של בורוז - שאכן הרג בשוגג את אשתו במשחק דומה, ונאלץ לברוח בגלל כך לטנג'יר. ויליאם לי נמלט מהמשטרה ובורח לעיר הנמל הדמיונית אינטרזון אשר בצפון אפריקה (שם העיר מזכיר את הכינוי "אזור בינלאומי" (International zone), כינוי שניתן לטנג'יר לאחר שנת 1923, כאשר בורוז התגורר בה).

בין מציאות ודמיון

הסרט "ארוחה עירומה" עוסק בעיקר בטשטוש גבולות. לכל אורך הסרט אנו חוזים בשבירת החומות המסורתיות המבדילות בין ניגודים. דמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה. לפעמים המעבר בין מציאות לדמיון הוא חד ופתאומי. סצנות אלה נראות לנו בהתחלה כמציאותיות, אך רק עם המעבר החד מבינים למפרע שהסצנה היתה כולה דמיונית. כך למשל בסצנה אחת יושב ויליאם לי בבאר ומנהל שיחה עם נער ערבי צעיר, כאשר לפתע קם הנער ומאחוריו אנו רואים יצור מסתורי שיושב בנחת ולוגם כוס של משקה. היצור פונה לויליאם ומתחיל לשוחח איתו כאילה היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. רק אז אנו מבינים שכל הסיטואציה אינה אלא פנטזיה.

בנוסף לטשטוש הגבולות בין מציאות לדמיון, עוסק הסרט בחוסר ההבחנה בין האנושי ובין המפלצתי - אחד הנושאים החביבים ביותר על קרוננברג (דוגמה מובהקת לכך היא הסרט "הזבוב") - בין היפה לדוחה, בין אורגניזם למכונה וכן בין זהויות מיניות שונות. בנוסף, עוסק הסרט בטשטוש הגבולות בין יוצר ליצירה, הן משום שהסרט כולו הוא, כאמור, שילוב יצירותיו הספרותיות של בורוז עם פרטים ביוגרפים רבים מחייו האישיים, והן משום שלכל אורך הסרט איננו יכולים להכריע בדיוק האם הסרט מתאר את חייו של ויליאם לי, או את יצירתו הספרותית. חייו של הסופר והספר שהוא כותב משתלבים זה בזה עד שלא ניתן עוד להפריד ביניהם.

בין שפיות ושיגעון

טשטוש הגבולות בין דמיון לבין מציאות הוא סימן מאפיין של השיגעון. דמותו של היוצר, כפי שהיא מוצגת בארוחה ערומה, היא דמות המטורף. בדומה לפוקו, נראה כי גם קרוננברג מאמין בקשר שבין טירוף ליצירה. טירוף אינו תופעת לוואי שולית, אלא הוא עצם מהותה של היצירה. השפיות היא סוג של בורגנות, התעלמות מכוונת מהפלאי והנשגב, מכל מה שלא ניתן להבנה. השפיות מתבססת על ההכרה בגבולות ברורים ויציבים, ולפיכך אין ביכולתה להוליד יצירה בעלת ערך אמיתי. במובן מסוים ארוחה ערומה הינו סרט חניכות, אך בעלת גוון טראגי. ויליאם לי מוצג בתחילת הסרט כסופר כושל שעוסק למחייתו בכתיבת ספרי פורנו זולים. רק בסוף הסרט, כאשר הוא שוקע באופן סופי אל תוך השיגעון, הוא זוכה להכרה ולהערכה בתור סופר בעל ערך אמיתי. זהו המחיר שעליו לשלם תמורת הפיכתו לאמן אמיתי.


מתוך הסרט



בקרב תרבויות קדומות נהגו לייחס למשוגעים חשיבות רבה, ולעתים אף יכולות נבואיות. עד היום בקרב שבטים פרימיטיביים רבים איש הדת, השאמאן, מגיע לחוויות מיסטיות באמצעות אקסטזה ושימוש בסמים הזייתיים. רמז לתפיסה זו ניתן למצוא גם ביהדות באמרה המפורסמת של חז"ל: "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא יב ע"ב). גם האמן נחשב בימי קדם למעין נביא. היוונים הקדמונים האמינו שהאמן זוכה להשראה על ידי ביקורן של המוזות – אלות האמנות. הרעיון העומד בבסיסן של תפישות אלה הוא שהמשוגע איבד אולי את האחיזה במציאות ה"רגילה", אך הוא זכה בתמורה לקשר עם מציאות אלטרנטיבית ונעלה יותר. בדומה לנביאים של ימי קדם, גם ויליאם לי כותב את ספריו בעקבות "צו עליון" – היצורים המוזרים והקולות שהוא שומע ומצווים עליו לכתוב. זהו ביטוי לתחושת השליחות והנבואה של האמן. תהליך היצירה נכפה בכוח על האמן, האנוס ליצור. מעניין אגב כי בדומה מאוד לתפיסת הריאליזם, האמן של "ארוחה עירומה" מוצג כאן כמי שתפקידו לתאר את העולם כמו שהוא, דהיינו לכתוב דוחות, אלא שהדוח הוא תיאור של אותה מציאות אחרת ובלתי ריאלית דווקא.

קשר צר מאוד

איבוד השפיות הוא רק פן אחד של ההיבט הטרגי של היוצר. בדומה למטורף ולשאמאן, נגזר גם על האמן לחיות בבדידות ובניתוק חברתי, לאו דווקא במובן הפיזי, אלא במישור החוויתי - אותה בדידות קיומית שמאפיינת יוצרים רבים. ויליאם לי מאבד את הקשר שלו עם המציאות. הקשרים האנושיים שהוא מפתח מסתיימים בצורה טראגית – הוא הורג את אשתו ומאבד את ידידיו. הוא עוזב את עולמם של השפוים ועובר לחיות בעיר הדמיונית אינטרזון. ידידיו באים מדי פעם לבקר אותו, הם משבחים את יצירתו ומעודדים אותו להמשיך לכתוב, אך הוא עצמו מנותק ומרוחק מהם. הוא כבר חי בעולם אחר.

בסצנה האחרונה, שהינה אולי אחת מהסצנות ההזויות ביותר והמשמעותית ביותר בסרט, אנו רואים את ויליאם לי כשהוא מהגר מאינטרזון לארץ דמיונית אחרת בשם "אנקסיה". במחסום הגבול שואל אותו השוער מהו מקצועו והוא עונה: "סופר". השומר מבקש ממנו הוכחה לכך, ויליאם לי פונה אחורה ומביט באשתו שישנה במושב האחורי של הרכב. הוא מעיר אותה ומבקש ממנה לשחק במשחק של וילהלם טל. היא נענית לבקשתו ואז הוא והורג אותה בשנית, כפי שכבר עשה בתחילת הסרט. "כן, הוא אכן סופר" אומר השומר ומהנהן בהסכמה.
קישורים
ארוחה עירומה - הסרט ויקיפדיה
דיוויד קרוננברג ויקיפדיה
ארוחה עירומה ויקיפדיה
ויליאם בורוז ויקיפדיה
מוגוואמפים ויקיפדיה
וילהלם טל ויקיפדיה
הזבוב ויקיפדיה
פוקו תולדות השיגעון בעידן התבונה - ויקיפדיה
בין נבואה וחולי נפשי "הרפואה" (מסמך PDF)
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  קרוננברג משתפר • א.ד • 5 תגובות בפתיל
  אני מעוניין לפתוח דיון • ברדוויל השוודי • 2 תגובות בפתיל
  היסטוריה של אלימות • קלרינה • 2 תגובות בפתיל
  המחסום לאנקסיה • עוד אחד
  אני מת על היצירה הזאת ! • בועז כהן

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים