 |
על בסיס חמש־עשרה שנות היכרות אינטנסיבית וקרובה, חיבר שלומי אלדר את "עזה כמוות" (326 עמודים, הוצאת ידיעות אחרונות) – ספר המתעד את רשמיו כעיתונאי במציאות העצובה של רצועת עזה.
|
|
| ספרים • אמיר תיבון • יום ה', 24/11/2005, 11:40 |
|
 |
|
שלומי אלדר, עיתונאי ישראלי, ומג'די אל־ערביד, צלם עיתונות פלסטיני, עובדים ביחד למעלה מחמש־עשרה שנה. שניהם חשבו שכבר ראו את כל מה שאפשר לראות ברצועת עזה – הם ביקרו במחנות הפליטים הצפופים, ראיינו חמושים ומבוקשים בפרדסים, ביקרו בהתנחלויות, ודיברו עם אלפי פלסטינים, מתנחלים ואזרחים זרים. הם הכירו את סיפורה העצוב של רצועת עזה על כל צדדיו. אבל ב-3 בינואר 2005 צה"ל הצליח להפתיע אותם. השניים הפכו לחלק מסטטיסטיקת הנפגעים של העימות, כאשר חיילי צה"ל פתחו לעברם באש בצפון הרצועה. אל־ערביד נפצע באורח קשה ופונה לבית־החולים סורוקה בבאר־שבע. דובר צה"ל הסביר מאוחר יותר כי המצלמה שלהם "נראתה כמו מרגמה".
לפני מספר שבועות הגיע לחנויות ספרו החדש של אלדר, "עזה כמוות", המסכם את חמש־עשרה שנות פעילותו כעיתונאי ברצועה. הספר אינו בנוי בסדר כרונולוגי, והקורא מדלג יחד עם אלדר בין השנים, האנשים והמקומות. כל פרק מורכב מאוסף סיפורים העוסקים בנושא מסוים: הפרק השני, למשל, עוסק ב"הנהגת האסירים" שצמחה בבתי־הכלא הביטחוניים של ישראל; הפרק הרביעי מתאר את האופוזיציה שקמה לשלטונו של יאסר ערפאת מתוך הפת"ח ברצועת עזה; והפרק האחד־עשר כולל, בין השאר, הסבר מפורט על הדגמים השונים של רקטת הקסאם.
המשותף לכל הסיפורים הוא תחושת האבסורד שהם יוצרים אצל הקורא. פוליטיקאים ועיתונאים הרבו להשתמש במילה "אבסורד" כדי לתאר את המציאות בעזה, במשפטים כגון "פחות מעשרת אלפים יהודים בין מיליון ערבים, זה פשוט אבסורד!". אבל אלדר לוקח את המלה השחוקה והפלקטית הזו, ומצייר אותה לעיני הקוראים, שוב ושוב, בצבעים יום־יומיים ופשוטים.
כך לדוגמא, במאי 2004 ראה אלדר ברפיח קשישה פלסטינית עיוורת וענייה שביתה נהרס על ידי דחפורים, מחפשת לשווא את התרופות שנקברו מתחת להריסות ובוכה בייאוש. כל עולמה התמוטט עליה, והתרופות היקרות שבהן תלויים חייה אינן עוד בהישג ידה. הבית נהרס במסגרת מבצע צבאי בעל השם החינני "קשת בענן".
מציאות הכיבוש היא כה אבסורדית, עד שלעתים היא הופכת למשעשעת. סופיאן אבו זיידה, כיום השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית ובעבר אחד ממנהיגי האסירים הביטחוניים, סיפר לאלדר כיצד מפקד הכלא הישראלי החרים ממנו את הספר "אינתיפאדה" מאת זאב שיף ואהוד יערי, כי חשב שמדובר ב"ספרות מקצועית של מחבלים".
"יש כאן עם"
מבעד לסיפורים האנושיים, אפשר למצוא ב"עזה כמוות" מסקנות. לא "מסקנות נוקבות", לא "גילויים מרעישים", וגם לא תזה חדשנית וקוראת תיגר. אלדר מספר על התרחשויות שכולנו מכירים – על חיסולו של יחיא עיאש; על "פרשת נוסיראת" שחשפה את מדיניות השקרים של דובר צה"ל מחד, ואת הצייתנות העיוורת של הכתבים הביטחוניים מאידך; ועל מדיניות הרס תשתיות הרשות הפלסטינית, שזכתה לכינוי "הרס תשתיות הטרור". מהספר מתקבל הרושם שאת האמרה המפורסמת על הפלסטינים – "הם לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות" – אפשר להחיל באותה המידה על ישראל. על פי אלדר, ישראל החמיצה אין ספור הזדמנויות לחזק את הקולות המתונים ברשות הפלסטינית, ולמעשה העניקה במו ידיה את השליטה ברחוב – לפחות ברחוב העזתי – לידיהם של הקיצוניים מהחמאס.
זוהי מסקנה מעניינת, מפני שבבסיסה נמצאת הנחה אותה ישראלים רבים מתקשים לקבל – מעשיה של ישראל, הפלא ופלא, משפיעים על הפוליטיקה הפלסטינית! כאשר ישראל מחסלת את יחיא עיאש, או כאשר היא סוגרת את מעברי הסחורות בעקבות פיגוע של חמאס – צעדים שהם אכן בעלי תרומה מסוימת לביטחון מדינת ישראל – יש תמיד מפסידים (פת"ח) ומנצחים (חמאס), והפרס למנצחים הוא תמיכה ציבורית נוספת, דרך מערכת התעמולה והצדקה הנרחבת שלהם.
התקשורת הישראלית מדברת על העמדה הישראלית הימנית, העמדה הישראלית השמאלנית, והעמדה הפלסטינית; זו האחרונה מכונה לעתים "זווית הראייה הפלסטינית" או "הרחוב הפלסטיני". אך זוהי ראייה פשטנית של המציאות, ואלדר מספק לנו דרך ראייה חילופית: ישנה העמדה של אנשי הפת"ח הוותיקים מטוניס; ישנה העמדה של המנהיגות המקומית של הפת"ח; ישנה העמדה ההזויה של חלק מאנשי החמאס, וזו המציאותית של אחרים בקרבם; ישנם פלסטינים נוצרים, ישנם פלסטינים קומוניסטים, ישנן פלסטיניות פמיניסטיות; ישנם עזתים אנשי הגדה, עירונים וחקלאים, עשירים ועניים.
כמו שאומר לאלדר איש העסקים הפלסטיני איהאב אל אשכר: "אתם באמת לא יודעים שחי כאן עם? עם! שמנים ורזים, יפים ומכוערים, קיצונים ומתונים, זקנים וצעירים, אוהבי שלום ושונאי שלום, עם! עם! עם שרובו רוצה לחיות את חייו בשקט".
כשהאיפוק הולך לאיבוד
בשיחת טלפון מספר אלדר על נסיעה לרצועת עזה בזמן אחד ממבצעי צה"ל ברפיח. הוא נכנס לרצועה בבוקר במחסום ארז, ונסע דרומה למחנות הפליטים, שם צילם וראיין כמה תושבים. רק כשהחל לעשות את דרכו בחזרה בערב גילה כי אין לו כיצד לחזור הביתה – הכביש עליו נסע בבוקר נהרס בינתיים לחלוטין על־ידי דחפורי הצבא. שעת לילה, עיתונאי ישראל, מול שביל עפר שהיה פעם כביש, בלב רצועת עזה. איך נחלצים מתסבוכת שכזאת?
"יצאתי מהרכב שלי", מספר אלדר, "ראיתי שהיה שם איזשהו טנק של צה"ל לא רחוק, אז הארתי על עצמי עם המצלמה שלי והתחלתי לצעוק לכיוונם. אחד החיילים יצא מהטנק ושאל 'מי זה'. צעקתי לו שזה שלומי אלדר מהטלוויזיה, והוא נראה מאוד מבולבל מהסיטואציה. בסוף נכנסתי לטנק שלהם וקיבלתי מהם טרמפ עד למחסום ארז".
אל מול מציאות הכיבוש האבסורדית – הכיבוש שהורס בתים של זקנות במסגרת "מבצע קשת בענן", ושהופך אלונקה של אונר"א לטיל קסאם ומצלמה של ערוץ 10 למרגמה – קשה לשמור על איפוק. אלדר מצליח לשמור על איפוק, ובדיוק בשל כך אלפי ישראלים צופים בכתבותיו מדי ערב. לא כל סיפור עצוב הופך אצלו למלודרמה, ולא כל מעשה עוול מזכיר לו את אושוויץ. לכן, כאשר אלדר באמת מזדעזע ממשהו, קשה שלא להזדעזע ביחד איתו.
בפרק השישי של הספר, "מחסום ארז – האזוב והבושה", מאבד אלדר את האיפוק. הפרק עוסק בקרב לחיים ולמוות שמתנהל מדי לילה – כן, גם אתמול בלילה – בצד הפלסטיני של מחסום ארז. אלפי פועלים פלסטינים מצטופפים במסוף הצר והמחניק, דוחפים ונדחפים, נאבקים על "הזכות" להיכנס למדינת ישראל ולעבוד תמורת משכורת נמוכה בהרבה משכר המינימום המוכרז בארץ. הם מגיעים למחסום בשמונה בערב – חלקם ישר אחרי יום עבודה בישראל, בה הם אינם מורשים ללון – ומתכוננים לקרב הגדול שמתחיל לקראת חצות. מתי הם ישנים? מה הם אוכלים? איפה הם מוצאים שירותים? אלדר נדחק יחד איתם, נחנק יחד איתם, ומצלם. נאמן לעבודתו.
כשקראתי על האבסורדים הקטנים־גדולים של הכיבוש, אותם מצליח אלדר פעם אחר פעם לחשוף במלוא כיעורם וטמטומם, חשבתי על אל־ערביד, עמיתו הצלם של אלדר. אנשי החמאס ברצועה רואים בו בוגד ומשת"פ של ישראל, ואילו הצבא הישראלי פצע אותו אנושות. כיצד רואה אלדר את הסתירה הזו? "הרבה פעמים תוקפים את מג'די וצלמים פלסטינים אחרים שעובדים עם התקשורת הישראלית, בטענה שהם לוקחים חלק בתעמולה של האויב הציוני. זה דומה לטענות שיש כאן בישראל הרבה פעמים, שלפיהן כתבים שמביאים לתקשורת את הסיפורים מהשטחים למעשה משתפים פעולה עם האויב. מג'די ואני אומרים למבקרים מהסוג הזה את אותה התשובה – אנחנו בסך־הכל ממלאים את החובה שלנו. אנחנו עושים עבודה עיתונאית".
|
קישורים
עזה כמוות - הספר למכירה באתר dbook
ראה אלדר ברפיח - קטע מהספר מתוך אתר Ynet
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש