כמעט שאין צורך להציג את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אחד המחזות האהובים והמוכרים ביותר בישראל נכתב על ידי סמי גרונמן בגרמנית, תורגם על ידי נתן אלתרמן לעברית מחורזת – תרגום שמקובל לומר שהעלה את המקור בכמה דרגות – והועלה לראשונה בתיאטרון "אֹהל" ב-1943. בעלילה מתחלף שלמה המלך בבגדים ובתפקידים עם הסנדלר העני והכסיל שלמי. באינטריגה משתתפות גם נעמה, אשתו של שלמי, ונוֹפְרית, בת פרעה, שהיא אשתו הראשית של שלמה.
ב-1964 הוסיף אלתרמן למחזה פזמונים, סשה ארגוב הלחין, וההצגה הועלתה כמחזמר בתיאטרון "הקאמרי", בכיכובם של אילי גורליצקי (שלמי/שלמה), יונה עטרי (נעמה) ורחל אטאס (נופרית). היא היתה הצלחה עצומה, וב-1982 הועלתה שוב, בליהוק דומה (אז החליפה מיקי קם את רחל אטאס). בתחילת 2005 העלה תיאטרון "הבימה" את ההצגה, והיא עדיין "רצה" בימים אלו.
הפקת 1964 - עטיפת האלבום (עטרי, גורליצקי, אטאס)
בהפקה החדשה מככבים אבי קושניר (שלמי/שלמה), גלית גיאת (נעמה) ומירי מסיקה (נופרית). יוני רכטר עיבד מחדש את השירים, וכעת יצא ב"מדיה דיירקט" תקליטור עם שירי ההצגה, ומעט קטעי מונולוג ודיאלוג. במקביל, ניתן לרכוש תקליטור עם שירי ההצגה בגרסת 1964 (שגם בו מעט קטעים מדוקלמים). אני ממליץ בהתלהבות על ההצגה, אבל בין אם צופים בה או לא, האלבום – בעצם שניהם, החדש והישן, מומלצים גם הם. מאמר זה יתמקד במוזיקה של ההצגה, ובהשוואה בין החדש לישן, כפי שניתן להתרשם מהאזנה לשני התקליטורים.
אלתרמן וארגוב: מפגש גאונים
מה יש בהם, בשירים, שהעניק להם מעמד של קלאסיקה? זהו מפגש (לא יחיד) בין שני ענקי הזמר העברי, אלתרמן וארגוב. אלתרמן יצק בשירים את מלוא גאונותו כפזמונאי: שפה עשירה, שיבוצים מקראיים, הומור שנון ותעלולי חריזה יצירתיים.
ארגוב, לעומת זאת, לא תרם למחזה לחנים מהשורה הראשונה שלו. אין בהצגה שיאים של סיבוך מלודי והרמוני המאפיינים את שיריו הגדולים כמו "חופשה באדום", "השמלה הסגולה", "שיר משמר" ורבים אחרים. אולם גם בשורה השנייה של ארגוב יש מספיק מורכבות כדי לעורר קנאה אצל כל מלחין אחר כמעט. אלו לחנים רבי קסם, שתופסים את האוזן מייד ואינם ממהרים להימאס עליה גם אחרי שמיעות רבות.
כנראה שהפשטות היחסית של הלחנים לא נבעה ממחסור בהשראה, אלא מבחירה מודעת, מתוך התחשבות במגבלות: שיריו הגדולים של ארגוב הם אתגר טכני גם לזמרים המובהקים ביותר, ואילו גורליצקי, עטרי ואטאס הם זמרים רק למחצה (האחרונה אולי מעט יותר), שגם צריכים באותו זמן לשחק ולרקוד. יש גם להתחשב במגבלות של הקהל: רוב הצופים במחזמר (לפחות לפני שהוא הופך לקלאסיקה...) שומעים את השירים בפעם הראשונה באולם, ורוצים ליהנות כבר אז; ועליהם לחלק את הקשב שלהם בין המנגינה למילים, שכאמור מסחררות בפני עצמן.
לאור זאת, ולאחר שמאזינים לשירים מספיק פעמים כדי לשים לב לפרטים, מסתבר כי באותם פרטים קטנים מתגלה ארגוב בכל גדולתו. כפי שמצוּטט יוני רכטר בתוכניית ההצגה, "נדמה לי שהבחירות המוזיקליות שלו לטקסטים של המחזמר הן היחידות ולכן הטובות ביותר שניתן לכתוב" (בפרפראזה על האמירה של לאונרד ברנשטיין על בטהובן). התאמת לחן למילים היא עניין לא פשוט, שיכול ליצור מכשלות. יעיד על כך מקום אחד במחזה שבו ארגוב לא כל־כך הצליח: בשורות (מפי שלמי, כשהוא מתפקד כשלמה בארמון) "בית הנשים אולי לרוץ? / חיים של כלב, / אבל האלף שם – יכני רעם אלף!", מצאתי עצמי תוהה (בהאזנות להקלטה הישנה) מהו "רעם אלף". בהצגה החדשה הוחלט לדקלם ולא לשיר את הקטע, ואז מתברר הפיסוק הנכון – "יכני רעם! אלף!" (נדמה לי כי אפשר היה לפתור זאת בלי לוותר על המוזיקה).
אבל לאחר שמודעים לאתגר שבהלחנת הטקסט המורכב, אפשר להבחין עד כמה חריקות כאלו נדירות בשירי המחזה. הלחנים כאן כמעט תמיד מתאימים עצמם למילים באופן מושלם, נזהרים לא לבלוע אף מלה, להדגיש כל חרוז (מרשים במיוחד "שיר היין", שחורז לא רק בין השורות אלא גם בתוכן), וליצור מתח ופתרון בדיוק במקום שבו המילים עושות זאת (דוגמה נאה בשבע השורות הראשונות של "זה לא בשבילי"). פנינה שאהובה עלי במיוחד נמצאת ב"שיר המריבה":
הה, שמן זך בסולת!
הה, דבש ונופת צוף!
ואיזה ראש כרבולת
ואיזה גוף שפוף!
פרצוף מלוח,
אף כפוף!
תנו לשאוף רוח,
אוף!
כאילו לא די בחריזה הגלויה של שורות ה"אוּף", זיהה ארגוב שגם המלה "פרצוף" מתחרזת עמן, והבליט זאת בתעלול יחודי. בתוך כל אילוצי הפשטות הוא מצליח לשמור על חופש משחק ולהפתיע ללא הרף.
קושניר, גיאת ומסיקה: בנעליים גדולות
יש להודות כי למרות הילת הקלאסיקה שנקשרה למחזה במשך ארבעים השנה האחרונות, רוב שיריו לא היו ללהיטים ארוכי־טווח. יוצא מן הכלל "שיר הסנדלר" ("וַי ליומי, וַי ללילי") שהושמע הרבה מאז ועד היום. "זה לא בשבילי" הושמע הרבה פחות, וכל השאר כמעט בכלל לא – לעומת שירים אחרים משנות השישים, שהיו לקאנון של הזמר העברי. ועדיין, בלא מעט בתים בישראל נמצא התקליט מאז, ולא מעטים מכירים בעל־פה כל צליל וכל תג מהביצועים הישנים. זה, כמובן, מטיל משא לא קל של ציפיות והשוואות על המבצעים החדשים. גם אם, כאמור, גורליצקי ועטרי אינם זמרים דגולים (ואטאס רק במידה מסוימת), הרי שהם עשו את תפקידם כהלכה, ומתוקף מעמד הקלאסיקה, קשה להימנע מהתפישה כי "כך צריך השיר להישמע".
הפקת 2005 - עטיפת האלבום (קושניר)
אבי קושניר, לטעמי, יוצא חלש. על הבמה יש לו דווקא לא מעט חן, אבל פורמט התקליטור לא עושה עמו חסד: ללא עזרת המימיקה ושפת גוף, וללא תפאורה, בגדים ושחקנים אחרים על הבמה, בולט מאוד היעדר כישורי השירה שלו. מזל שיש לו רק שיר וחצי, ושהעיבוד מחפה עליו במידת מה (על כך נרחיב מייד). באופן מפתיע, גם בקטעי המונולוג שבתקליטור הוא אינו נשמע טוב: אין לו הדר רב כשלמה, והוא מגזים מדי בפרֶחיות של שלמי (מן הסתם אחראי נוסף לכך הוא הבמאי, אילן רונן). גלית גיאת מוצלחת יותר, בזכות נוכחות קולית חזקה בשירים. לחובתה אציין יותר מדי קישוטי־משחק בשירה, לטעמי, ובדומה לקושניר – הגזמת־מה בפרֶחיות במונולוגים.
מי שבולטת לטובה בתקליטור היא מירי מסיקה. כמו אטאס בהפקה הראשונה, היא "יותר זמרת" משני השחקנים האחרים; וארגוב אכן הלחין לנופרית שירים תובעניים מעט יותר מאשר לדמויות האחרות. מסיקה מנצלת היטב את ההזדמנות, בקול גדול ואקזוטי מעט, בשירה חזקה, מדויקת ועשירה בגוונים.
לשחקני המשנה, שביחד מקבלים נתח נכבד מהשירים, אין הרבה אפשרויות לבלוט או להיכשל. אבל ראוי לציין לשבח את ההגייה המאוד ברורה, עניין חשוב בטקסט המאתגר של אלתרמן. בהקלטה הישנה קשה להבין הרבה מן המילים (בעיקר ב"שיר היין" ו"שיר הסיום", שמשלבים קצב מהיר עם שירת מקהלה גדולה). איני בטוח אם הקרדיט מגיע לצוות או לשיפור בטכנולוגיית ההקלטה, אבל בתקליטור החדש התמונה מתבהרת לחלוטין.
לפני שבוחנים בזכוכית מגדלת את איכויות השירה של משתתף זה או אחר, צריך אולי לבחון את הנוף הווקאלי של התקופה. לחובבי הזמר העברי אלו ימים קשים: זמרים חדשים וכוכבים נולדים עטים על קאנון הזמר העברי, שירי שנות החמישים־שישים־שבעים, וזורעים חורבן והרס. נדמה כי לא ניתן לשמוע ולו ביצוע אחד ראוי. התופעה הדומיננטית היא הוספת "קישוטים" – תווים נוספים בין התווים וההברות המקוריים – ללא טעם וללא חן. נראה שזמרי ימינו, באופן לא מודע אולי, רואים באלו חלק בלתי־נמנע מתפקידם כזמרים. אני חושד כי הסיבה היא שהמודלים לחיקוי עליהם גדלו הזמרים הצעירים הם רוק מצד אחד וזמר מזרחי מצד שני. הראשון דורש שירה שמבליטה את האגו של הזמר ומחצינה את רגשותיו; השני דורש סלסולים. שתי טכניקות השירה הללו זרות למילים וללחנים של הזמר העברי הקלאסי, שהולמים מרחק רגשי מסוים של הזמר מהמילים, והיצמדות ללחן הנקי. יש שחיפשו מפלט אצל זמרים לא־כוכבים ומעוטי יומרות, למשל נעמי פולני עם "התרנגולים החדשים"; אולם שם הקולות נטולי אופי, והשירה נקייה אך חסרת להט. אבל אני סוטה מן הנושא.
חששתי שהביצועים בהצגה החדשה יסבלו מאותה מחלה. אבל החשש התבדה: רוב המבצעים שרים בצורה נקייה למדי, את התווים של המלחין והמעבד, ולא יותר – מבלי לוותר על קולם הייחודי ועל המשחק הדרמטי בתוך השירה (אפשר להבחין בתופעה שאני מלין עליה, במידת־מה, אצל טלי אורן באחד מתפקידי המשנה, וכאמור, אצל גיאת). אני מעז לנחש שנדרשה עבודה מכוונת לא מעטה מצד צוות ההפקה (רכטר?) כדי להביא אותם לכך. על רקע תקופתנו, ניקיון השירה בהצגה החדשה הוא שושנה בין חוחים.
רכטר: יורה בתותחים
החידוש הדרמטי ביותר בהצגת 2005 הוא העיבודים המוזיקליים החדשים של יוני רכטר. משא ההשוואה מונח עליו במידה כבדה הרבה יותר מאשר על הזמרים, ובנוסף לכך נטל ההצדקה: הרי אפשר היה פשוט להשאיר את העיבוד הישן, ובמקום זאת נעשה שינוי רדיקלי. בעצם, רכטר הוא רק אחראי משני – הרי ברור כי מלכתחילה לא היו פונים לתותח מוזיקלי כמוהו אלמלא החליט מי שהחליט (הבמאי?) שנדרשת מהפכה.
אז במה, בעצם, מדובר? בזמר העברי הקלאסי, במיוחד לפני 1967, היה לעיבוד תפקיד משני. יש מילים, למילים יש לחן, הזמר שר את הבתים והפזמון בזה אחר זה, וזהו. הליווי הכלי הוא פונקציונלי בלבד, ולא מתבלט – לכל היותר מעבר קצר עם מנגינה עצמאית בין הבתים או בינם לבין הפזמון. היו מקרים נדירים של ליווי על־ידי תזמורת גדולה (כמו בפסטיבלי הזמר הראשונים בתחילת שנות השישים), אבל גם אז, תפקיד התזמורת היה רק עיבוי לתפקיד הרגיל של האקורדיון. שיר נמשך בין שתיים לשלוש דקות, ובמשך הזמן הזה נשאר אופי הצליל שלו אחיד.
בז'אנר אחר במוזיקה הפופולרית, מחזות הזמר של ברודווי (ובעקבותיהם, הסרטים המוזיקליים של הוליווד), הגישה היתה שונה. שם שיר נמשך הרבה יותר זמן, ויש בו מגוון התרחשויות: רווחים גדולים בין בתים, שממולאים בקטעים אינסטרומנטליים, בטקסט מדוקלם, בריקודים (או תוכן חזותי אחר) וכולי; חילופים בין קטעים מהירים ואיטיים, משחקים בין סולנים למקהלה לנגינה, ועוד. בז'אנר הזה, המלחין לא בהכרח עובד יותר קשה מאשר בזמר הפופולרי המינימליסטי יותר; מי שעובד יותר הוא המעבד.
ב"שלמה המלך" 1964 הגישה היתה במובהק גישת הזמר העברי המסורתי. היתה תזמורת בינונית בגודלה, והיו מעבד (אריה לבנון) ומתזמר (נעם שריף) שעשו עבודה יפה, אפילו יצירתית בגבולות צרים, של ליווי חינני – ופונקציונלי בלבד. על הפתעות סגנוניות וז'אנריות לא היה מה לדבר.
המשימה שרכטר נטל על עצמו היתה להביא את המוזיקה אל מחוזות ברודווי. ראשית, בגיוון סגנוני: כבר בפתיחה מופיעה הפתעה, בדמות עיבוד בארוקי רב־קולי ל"שיר החכם והכסיל". בהמשך נמצא גם בלוז, מעין־ראפ, מעין־רוק, קטע אינסטרומנטלי בסגנון ספרדי, מעט סלסולים מזרחיים, ועוד. להרכב הבימתי הצטרפה חבורת הרקדנים־מקישנים "שָקָטָק", ובשני קטעים אנשיה משמשים כ"סולנים" בתיפוף על מה שבא ליד. חלק מהשירים מופיעים פעמיים, בעיבודים שונים (לפעמים תוך שינוי ההקשר והמשמעות). המקהלה מתערבת הרבה יותר בשירי הסולנים. המקצב של חלק מהשירים שונה (לפעמים באופן עקבי בשיר כולו, לפעמים משתנה במשך השיר) – בולטת הפיכתו של "שיר הסנדלר" לשבע־שמיניות. הליווי חוזק בבס ותופים לצורך צליל עדכני יותר. בקצרה, נוכחותו של המעבד הפכה לדומיננטית.
האם זה טוב? שאלה של טעם כנראה. לצופים באולם התיאטרון תורם הגודש הסגנוני והצלילי לחוויה גדולה (כשהוא מצטרף לעושר של תפאורה, תלבושות ותנועה) – למרות שוודאי יהיה מי שיחשוב שזה קצת רועש מדי. בהאזנה בבית, ההתלבטות יותר קשה: באופן בלתי נמנע, מרוב יער רואים קצת פחות את העצים – הלחנים של ארגוב עטופים ביותר שכבות נוצצות, ואולי קצת קשה יותר להגיע ליופי הטהור שלהם. מצד שני, הבחירות הספציפיות של רכטר כמעט תמיד מוצלחות, וחלק מהעיבודים החדשים ממש יפהפיים. חוץ מזה, יש בדיסק החדש שיר נהדר שמשום מה לא נמצא בדיסק הקודם ("הנח להם שלמה"). ועוד שיר שלא נמצא שם, הפעם ברור למה – "שיר ערש", שהשתלתו בהצגה החדשה היא צעד מפוקפק מעט. אומנם מדובר באלתרמן וארגוב, ואפילו מתוך הצגת תיאטרון – אבל הצגה אחרת, "אסתר המלכה", והמילים לא מסתדרות עד הסוף. לחובבי זמר עברי השיר כבר לעוס למדי, אחרי המוני ביצועים מוקלטים; לפחות העיבוד של רכטר מחדש בו קצת.
ואנחנו: באמצע
אז איזה מהשניים אני ממליץ לקנות? בעצם כבר נתתי את התשובה: את שניהם. צריך לשמוע (כמה וכמה פעמים) את ההפקה הישנה, להכיר ולאהוב את השירים, ואז לשמוע את החדשה, ולהתפעל מהלבוש החדש. זה לא יותר מדי, זה עדיין פחות מדי. כדאי להוסיף לכך צפייה בהצגה (להזדרז!), וגם לחכות או ללחוץ שיוציאו כבר מחדש את הטקסט בספר (המהדורה המקורית אזלה מזמן, וגם בחנויות ספרים משומשים קשה להשיגה). הספר מכיל קטעי מחזה שהושמטו מההפקה הבימתית, ובהם כמובן פנינים אלתרמניות רבות. בנוסף, הוא מכשיר מועיל להתכוננות על הטקסט לפני שהולכים לצפות בהצגה – יש בטקסט הרבה עבודת פענוח שקשה לעשות בזמן אמת, בין אם מילים נדירות ובין אם ציטוטים ומחוות לשיר השירים ולקהלת.
זו השקעה ראויה בהחלט, שהרי מדובר בנכס תרבותי שלא יסולא בפז. אם יש תוקף להבחנה בין אמנות לבין בידור, היצירה הזו היא במובהק בתחום הבידור – אבל היא מוכיחה כמה עשיר, מספק ואף מאתגר יכול בידור להיות. אם באמצע שנות השישים היה מותר לקוות שהתרבות העברית תמשיך ותוציא עוד ועוד כאלה, היום נראה שלפחות בתחום הבידור לא קמו יורשים לאלתרמן ולא לארגוב. בינתיים לא נותר לנו אלא לטפח את המורשת שהשאיר הדור ההוא, להתענג עליה בעצמנו, ולגדל את הדורות הבאים על התפריט המזין הזה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש