סופת ההוריקאן "קתרינה", שהטביעה את העיר ניו־אורלינס ואת חופי דרום ארצות־הברית בסוף חודש אוגוסט האחרון, היא רק חוליה בשרשרת בלתי־פוסקת של אסונות טבע. דומה שלא עובר שבוע מבלי שבחלק זה או אחר של העולם מתרחשים שיטפון גדול או רעידת אדמה, המותירים אחריהם הרס וחורבן במימדי ענק. רק לפני פחות משנה גרם הצונאמי הגדול בדרום־מזרח אסיה לאובדן חייהם של כמאתיים אלף בני אדם, ומאז אירעו עוד אסונות רבים, שקורבנותיהם נמנים במאות ואלפים – האחרון שבהם הוא רעידת האדמה הקשה שאירעה ב-8 באוקטובר בפקיסטן, בה נהרגו עשרות אלפי בני אדם.
דיון בענייני מזג אוויר ורעידות אדמה עלול לנסוך באנשים רבים שיממון, שכן לכאורה דברים אלה הם מעבר לכוחנו האנושי. אכן, לנו כבני אדם אין שליטה על מסלולה של סופה או על מועד התרחשותה של רעידת האדמה הבאה, אך התוצאה הפוטנציאלית של אסונות אלה אינה מצויה לחלוטין מחוץ להישג ידינו. לבני האדם יש השפעה לא מבוטלת על מאזן ההרס וההרג של האסונות.
הנקודה העיקרית אליה אני מכוון היא נטייתם של בני האדם, לאורך ההיסטוריה כולה, לבנות את חייהם ולפתח מרכזי אוכלוסייה גדולים דווקא באזורים המועדים לפגיעתם של אסונות טבע. הנטייה הזו קרויה "תסמונת הר הגעש", דהיינו התעקשותם של אנשים להקים את יישוביהם למרגלות הר געש פעיל, בידיעה כי קיים סיכוי שההר יתפרץ ויימחה את יישובים אלה מעל פני האדמה.
האמת היא, שהר הגעש הוא השולי מבין כל סיכוני הטבע: בסופו של דבר, אין כל כך הרבה יישובים הממוקמים למרגלות הרי געש פעילים; וגם התפרצויות של הרי געש אינן נחשבות לאסונות הטבע הנפוצים ביותר. אך בני אדם רבים – מאות מיליונים ברחבי העולם כולו – נוטים להקים את בתיהם ואת יישוביהם במיקום מסוכן לא פחות: על חוף הים.
אזורי החוף סופגים את מרבית פגעי הטבע, ובראשם את אסונות הסופה וההצפה. גם במקרה של רעידת אדמה הגורמת לצונאמי, אזור החוף הוא שנפגע. הן ההוריקאנים שפוגעים בארצות־הברית, והן גשמי המונסון שפוגעים בבנגלדש, אלה גם אלה מסבים את עיקר הנזק לאזורי החוף. הבעיה היא שסביבת חוף הים היא מאוכלסת ביותר בכל רחבי העולם, ולכן כאשר האסון מתרחש, פגיעתו בנפש וברכוש קשה במיוחד.
בית בפונלואו, הונולולו, לאחר פגיעת צונמי, 1975; צילום: דייויד שפירו, באדיבות הסקר הגאולוגי של ארה"ב, USGS
גדרה, חדרה וניו־יורק
ההסבר ההיסטורי לנטייתו של האדם להתיישב ליד חוף הים הוא ברור. בימי קדם, כאשר האדם נסמך על חקלאות ודייג לפרנסתו, ולא היו בנמצא משאבים וכלים המתאימים לבנייה באזורים הרריים, היה זה אך טבעי שאנשים יקימו את יישוביהם באזור מישורי, שאדמתו רכה יחסית, ושממנו ניתן להגיע למקומות אחרים באמצעות כלי שיט. מנקודת המבט הזו, התפתחותן של ניו־יורק, יפו, אלכסנדריה וריו דה־ז'נירו נסמכת על אותם מקורות. בתקופות אלה היה צורך בהשקעות ממשלתיות חריגות על מנת לסלול דרכים עבירות אל מקום ישוב הררי, ועל כן ההתיישבות באזורי ההר היתה כפרית ודלילה, ועיקר האוכלוסייה התרכזה באזורים מישוריים, בסמוך לנהרות גדולים או ממש על חוף הים. המים שימשו כמקור פרנסה ומזון ישיר, וגם כאמצעי תחבורה נוח לצרכי מסחר.
אך המשיכה האנושית לאזורי חוף אינה רק תוצאה של מציאות היסטורית אובייקטיבית. אנשים מעדיפים לגור בקרבת ימים, אגמים ונהרות, לעומת החלופות נטולות המים. גם בימינו אנו, כאשר המגבלות הפיזיות והטכנולוגיות שהביאו לתחילת ההתיישבות באזורי החוף כבר אינן רלוונטיות, עדיין זוכים אזורי החוף לפיתוח ולהגירה בהיקף ניכר בהשוואה לאזורים פנימיים. מבט חטוף במפות של מדינות שונות בעולם יגלה תמונה דומה: בישראל נמצא במישור החוף ("בין גדרה לחדרה") את ריכוז האוכלוסייה העיקרי, בשעה שהנגב מיושב בדלילות; בארצות־הברית מיושבים החופים המזרחי והמערבי בצפיפות, בשעה שאזורים עצומים בתוככי היבשת כמעט ריקים לחלוטין; במצרים מתרכזת כמעט כל האוכלוסייה סביב הנילוס ולחוף הים התיכון; וכן הלאה.
זאת, למרות שאין כיום כל סיבה פיזית לאדם להעדיף את החוף כאזור מגורים. הטכנולוגיה של מאה השנים האחרונות לערך, יחד עם אמצעי התחבורה הזמינים לכל אחד, מאפשרים לנו לקיים את אותה רמת חיים בגובה של 500 או 1,000 מטר מעל פני הים, בדיוק כפי שהיינו מקיימים ביישוב הממוקם על החוף עצמו, באדמת מישור. יתרה מכך, החיים באזורי ההר הפנימיים מסוכנים הרבה פחות, מבחינת הסיכון לאסונות טבע, מהחיים על חוף הים.
אבל המשיכה של האדם המודרני לאזור הים עדיין קיימת, וכשנסעתי לפני מספר חודשים על הכביש המתפתל לאורך החוף, באזור שנפגע לאחרונה בדרום ארצות־הברית, זכיתי לראות אותה באופן מוחשי. לאורך קילומטרים רבים ניצבים בתים פרטיים, כאשר ביניהם לבין האוקיינוס הכחול לא מפריד דבר (למעט כביש בחלק מהמקרים). השילוב של ים, בית פרטי ומרחבים ירוקים מלוא כל העין הוא שילוב מנצח, ומהווה משאת נפש עבור אנשים רבים, שהמחשבה על חיים בתוככי עיר אפורה היא בשבילם בלתי נתפסת. עד להוריקאן "קתרינה" ההרסני, האמריקנים לא התרשמו במיוחד מאסונות טבע. פלורידה, המדינה המזוהה יותר מכל מדינה אחרת עם פגעי מזג האויר בארצות־הברית, הינה גם אחת מהמדינות המאוכלסות ביותר (כ-25 מיליון נפש), ומהווה מוקד הגירה משמעותי בכל ימות השנה. מחירי הנדל"ן בפלורידה הם מהגבוהים ביותר באמריקה כולה. במלים אחרות, אנשים מוכנים לשלם הרבה מאד כסף כדי לבנות בית על חוף הים בפלורידה, כאשר הם יודעים שהסיכון שביתם ייהרס הוא הגבוה ביותר האפשרי.
המשיכה של האדם המודרני לחוף הים באה לידי ביטוי גם בהיבט התיירותי. מרבית תיירות הנופש בעולם מתנקזת אל אתרים ויישובים הממוקמים לגדות ימים או אגמים. דבר זה גורם, מטבע הדברים, להתפתחותם של ריכוזי אוכלוסייה באזורים אלה, שפרנסת תושביהם על תיירות, והתוצאה הסופית ברורה. זו היתה אחת הסיבות למספר ההרוגים הרב באסון הצונאמי ב-2004 ולנזק העצום שגרמה "קתרינה".
אסונות טבע ופגעי מזג אויר הינם, בסופו של דבר, עניין של סטטיסטיקה. אין נקודה על פני כדור הארץ שהיא נטולת סיכונים לחלוטין, אך השאלה היא מהי ההסתברות להתרחשות של קטסטרופה. רעידות אדמה, כידוע, אינן ניתנות כיום לחיזוי מדעי מהימן. הן יכולות להתרחש בכל רגע, בעיקר באזורים הידועים כמוקדים של פעילות סיסמית. יחד עם זאת, הנתונים הסטטיסטיים מראים, שרעידת אדמה קשה, שיכולה להחריב יישובים שלמים, מתרחשת באותה נקודה פעם בכמה עשרות או מאות שנים. מכאן שפיתוחו של יישוב באזור שכזה, כגון לוס־אנג'לס או טוקיו, אינו בגדר חוסר אחריות מוחלט, אם הוא מלווה בסטנדרטים מחמירים של בנייה. ישראל, לדוגמה, נמצאת באזור בעל סיכון גבוה לרעידות אדמה. האירוע המשמעותי האחרון התרחש לפני כשמונים שנה, כאשר אוכלוסיית הארץ מנתה רק שבריר מהאוכלוסייה דהיום. אם כך, זהו סיכון מחושב, על בסיס סטטיסטי.
כולם רוצים בתים מעץ
הוריקאנים, טייפונים והצפות ענק, לעומת זאת, אינם מתרחשים בתדירות כה נמוכה. הם מהווים חלק ממחזור מזג האוויר השנתי, ומתרחשים כמה פעמים בכל עונה. עונת ההוריקאנים בצפון אמריקה היא בין יולי לאוקטובר, ומדי שנה היא מביאה איתה הרס לבתים, לתשתיות ולעסקים הסמוכים לחופי פלורידה, אלבמה, מיסיסיפי ולואיזיאנה (לעתים גם טקסס). ההוריקאנים מגיעים לארצות־הברית במסלולים דומים פחות או יותר, כאשר שעות ספורות אחרי שהם נכנסים ליבשה עוצמתם פוחתת במידה ניכרת והם הופכים ל"שקע טרופי". בשנת 2004 פגעו בארצות־הברית לא פחות מארבעה הוריקאנים, שכל אחד מהם זרע הרס במקום אחר באזור פלורידה ומפרץ מכסיקו. כל ההרס נגרם בסביבת החוף. ב-2005, פחות מחודש אחרי "קתרינה", פגע מגה־הוריקאן נוסף, "ריטה" שמו, באזור החוף שבין לואיזיאנה לטקסס.
ההוריקאן הוא מתופעות הטבע הידועות והנחקרות ביותר, בעיקר משום שהוא פוגע תדיר במדינה מערבית עשירה בעלת משאבים למחקר מטאורולוגי מתאים. למרות זאת, העובדות המדעיות, לפיהן לא ניתן למנוע הוריקאנים, לשנות את מסלולם או להשפיע על עוצמתם, לא גרמו לציבור האמריקני או לממשלתו למתן את הנהירה האנושית אל חופיה הדרומיים של המדינה, או אף לקבוע סטנדרטים של בנייה שיחייבו הקמת מבני אבן בחופים. אחד הדברים שנפלאים מבינתי הוא ההתעקשות של האמריקנים לבנות את בתיהם מעץ, דבר ההופך אותם לטרף קל עבור הסופות העזות. הם פשוט לא מסוגלים לקבל את האפשרות שניתן לבנות בתי אבן ליד הים, כפי שנעשה בחופי הים התיכון. לא זאת בלבד, אלא שהממשל הפדראלי והממשלים המדינתיים בארה"ב עודדו במשך שנים רבות פיתוח מוגבר באזור החופים. בסופו של דבר, איזה פוליטיקאי יכול לעמוד בפני הפיתוי לאשר הקמת קזינו או מרכז נופש לחוף הים, כך שעוד בימי כהונתו הוא יוכל לגזור את הסרט ולזקוף לזכותו תוספת של עשרות או מאות מקומות עבודה במחוז הבחירה שלו?
המקרה של ניו־אורלינס מביא לכדי אבסורד את הנטייה האנושית להקים מרכזי אוכלוסייה באזורים מסוכנים. בזמן כתיבת מאמר זה, ניו־אורלינס נמחתה למעשה מעל פני האדמה כעיר מתפקדת ומאוכלסת. המים נשאבו מרחובותיה זה עתה, אחרי שאלה היו שקועים בהם כחודש ימים, וכל תשתיות המים, הביוב, החשמל והטלפון שלה אינן פעילות. מאות אלפי בני אדם, תושבי העיר וסביבותיה, איבדו את כל רכושם והפכו לפליטים, בתמונה שכמו נלקחה ממחוזותיה המפגרים והעניים ביותר של אפריקה, ולא מעיר אמריקנית תוססת של המאה העשרים־ואחת.
שכונה מוצפת בניו־אורלינס לאחר הוריקאן קתרינה. צילום: פול מורס, הבית הלבן
מסתבר שעיר ישנה זו נבנתה במודע בחלקת קרקע שגובהה נמוך מפני הים, ומיקומה בין אגם פונצ'נטריין מצפון לבין נהר המיסיסיפי מדרום, מתאפשר רק הודות לאמצעים הנדסיים וטכנולוגיים, ובראשם משאבות הדואגות לניקוז, וסוללות המונעות ממי האגם להציף את העיר. "קתרינה" היתה פשוט חזקה מדי עבור אמצעים הנדסיים אלה, וניו־אורלינס מצאה את עצמה שקועה באגם גדול, למרות שרוחות הסופה עצמן לא גרמו לה נזק כל כך גדול. שיקומה של העיר – אם הוא כלל אפשרי – יהיה מבצע כספי והנדסי שספק אם נראה כמותו בעשרות השנים האחרונות.
כמו מרבית הערים הוותיקות בעולם, ניו־אורלינס התפתחה ממקום יישוב קטן, שנסמך בתחילתו על חקלאות, דייג ומסחר. מיקומה של העיר על שפך המיסיסיפי הגדול הפך אותה למוקד מסחרי ותיירותי חשוב. אך בכל זאת נשאלת השאלה, מה גרם לדורות כה רבים של אנשים מתקדמים ורציונאליים להקים ולפתח מטרופולין מרכזי, חשוב ושוקק חיים במקום שהסכנה בו כה גדולה, כאשר קילומטרים ספורים צפונה, מזרחה או מערבה, סכנה זו פשוט אינה קיימת.
אצבע בסכר ההולנדי
כמובן, ניו־אורלינס אינה היישוב היחיד בעולם שנבנה תוך התגרות באיתני הטבע. מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי מצויה מדינה שלמה העומדת, פחות או יותר, באותו מצב: הולנד. מרבית שטחה של הולנד מצוי מתחת לפני הים, ומה שמגן עליה מפני הצפה היא מערכת מסובכת של סכרים, סוללות ומתקני התרעה. במאה השנים האחרונות השקיעה הולנד יותר מטריליון דולר (!) בהגנה מפני השיטפונות. למרות זאת, ההולנדים עצמם מבינים כיום כי במלחמה רבת השנים מול עוצמתו של הים הם נדונו להפסיד. פראותן של הסופות בשנים האחרונות והעלייה בכמות המשקעים היורדים במרכז אירופה, יחד עם הצפי לעלייה במפלס מי הים, כל אלה מציירים תמונה עגומה במיוחד לגבי היכולת לקיים בעתיד התיישבות אנושית במדינה זו.
מדוע בוחרים כל כך הרבה אנשים, רבים מהם משכילים ונאורים, המבססים את חייהם על עקרונות מדעיים ורציונאליים, להתיישב ולחיות במקום כה מסוכן, דבר המחייב אותם להקדיש חלק גדל והולך ממשאביהם הכספיים והטכנולוגיים בהגנה מפני כוחות מזג האויר? היה ניתן להבין זאת, איכשהו, לו אדמות הולנד או לואיזיאנה היו נחשבות לאדמות קדושות, ל"ארץ המובטחת". היה ניתן להבין זאת, לו תושבי ארצות אלה היו איכרים נבערים שכל פרנסתם מבוססת על גידולים פשוטים, אותם ניתן לגדל רק שם. אך כיצד ניתן להבין את דבקותם של יותר מחמישה־עשר מיליון הולנדים, רובם אנשים חילוניים ומתקדמים, בכברת האדמה שהם יודעים כמה היא מסוכנת?
הטענה שבני אדם אינם מכלכלים את מעשיהם בהתאם לשיקולים רציונאליים הינה אחת מהטענות המושמעות והנדושות ביותר. באופן עקרוני אני מסכים לה, אך יהיה זה קל מדי ולא רציני לפטור את השאלות שהעליתי כאן בנימוק זה בלבד. שהרי לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בני אדם נדדו ממקום למקום ובחרו את מקומות יישובם על בסיס השיקולים הרציונאליים ביותר, ובראשם מקורות הפרנסה. מאז בני ישראל שהיגרו מכנען למצרים, ועד המוני האדם ששוטפים היום את חופי אירופה בניסיון לברוח מאזורים מוכי מלחמות, רעב ואבטלה באפריקה ואסיה – העיקרון האנושי הבסיסי הזה לא השתנה. כפי שציינתי קודם לכן, גם ההתפתחות ההיסטורית של אזורי החוף נסמכה על אותו שיקול רציונאלי. אך אנו נמצאים כעת בימים אחרים. מצד אחד, האדם צריך להכיר שאין ביכולתו להתמודד מול איתני הטבע כגון סופות הוריקאן ורעידות אדמה; מצד שני, בידי האדם מצויים כיום הכלים הטכנולוגיים לקיים התיישבות אנושית ברמה גבוהה באזורים הרריים ופנימיים, מסוכנים פחות, והאילוצים שהרחיקו אותו בעבר ממקומות אלה אינם רלוונטיים עוד. דומה שמדינות מערביות מתקדמות, כמו ארצות־הברית והולנד, לא יוכלו להמשיך להתעלם מהעובדות הפיזיות הקשות עוד זמן רב, ובהסתכלות אל העתיד יידרשו לחשוב על חלופה משמעותית להתיישבות הצפופה באזורי החוף.
|
קישורים
|