 |
"צדיק נעזב", מאיה ערד. הוצאת אחוזת בית, 2005, 129 עמ'.
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • נעם גדרון • יום ה', 20/10/2005, 17:20 |
|
 |
|
מפתה להתחיל רשימה זו בכמה שורות מחורזות, אבל עדיף לוותר, ולהשאיר את הבמה לווירטואוזים האמיתיים. ואין ספק, מאיה ערד היא אחת מהווירטואוזים החדשים של העברית. היא הוכיחה זאת כבר בספרה הקודם, "מקום אחר ועיר זרה", והיא מוכיחה זאת עכשיו שוב ב"צדיק נעזב", מחזה מחורז ההולך בעקבות יצירתו של אלכסנדר סרגייביץ' גריבויידוב, "צער מתוך חוכמה".
ערד משתייכת לחבורה הספרותית שהתקבצה סביב כתב העת "הו!" (בו גם פרסמה לראשונה קטעים מהמחזה) והוצאת "אחוזת בית". ההישענות על מבנים קלאסיים, תוך נטייה לכתיבה בחרוז ומשקל, היא הדגל המאחד את הווירטואוזים החדשים של העברית – אך הקרבה הצורנית אינה כופה זהות תוכנית בין יצירותיהם השונות. מבחינה תוכנית, מאיה ערד נבדלת גם נבדלת מאנה הרמן ומדורי מנור, שני הכותבים הבולטים האחרים ב"הו!" (אותו דורי מנור גם עורך).
בעוד שהנושאים החוזרים אצל מנור והרמן מבליטים את האישי ואת הכמוס, באווירה אירופית – הרי ש"צדיק נעזב", בדיוק כמו ספרה הקודם, הוא הכי "כאן ועכשיו" שאפשר. הסינתזה שיצרה ערד נשמעת בלתי אפשרית: לקחת מחזה רוסי שהועלה לראשונה בשנת 1831, ולתרגמו לעברית תוך יציקת תכניו – על הקונפליקטים השונים, הדרמה וההומור – לכלי הקיבול של ההוויה הישראלית. נשמע מופרך בערך כמו לעברת את "יבגני אונייגין"; אבל לאחר ש"מקום אחר ועיר זרה" הוכיח שהדבר אפשרי עם יצירתו של פושקין, ערד מתייצבת בפני האתגר שבטיפול ביצירתו של גריבויידוב, וצולחת אותו במינון זהה של ברק, רגישות אמיתית וכישרון.
מועד ההתרחשות: התפר שבין יום הזיכרון לבין ערב יום העצמאות; הזירה: הדשא של חביבה וגיורא, זוג ישראלי יפה בלורית ותואר, מלח הארץ; הגיבורים: בני אותה אליטה ישנה, אמידה, צברית־אשכנזית־שמאלנית ולכאורה־נאורה בעיני עצמה. כמעט כל נושא אקטואלי (עבור האוכלוסייה בה עוסק המחזה) נזרק פנימה: העבודה כערך מול הסגידה להתעשרות המהירה, משבר הערכים בדור הצעיר, הבוז הטומי־לפידי ל"דוסים", המעבר מההתיישבות העובדת אל העיר, השכול הלאומי, החברות שחושלה בדם, השאיפה לשלום מול שנאת הערבים, הזלזול הצברי בעולים החדשים ועוד. לכאורה, במה צפויה מראש לעיסוק בנושאים שכבר היו לנו לזרא. אולם רק לכאורה.
כאמור, העלילה מספרת (זהירות, פרטים מפתיעים מתגלים בפסקה זו) על יום הזיכרון וערב יום העצמאות בביתם של חביבה וגיורא. אחרי בתם הצעירה, כנרת, מחזר עוזרו של גיורא, ידידיה בר־לבב, המתחזה לשומר מצוות. לכנרת שני מחזרים נוספים: גורי הר־סיני, יזם היי־טק רב ממון (שהונו הופך אותו למחזר המועדף על ההורים), ועומר ריכטר. עומר חזר זה עתה מטיול בערבות אירו־אסיה, אי־שם בין קזחסטן לקירגיסטן, ובתפקידו כילד שצועק "המלך עירום" הוא מניע את העלילה. הוא מוכיח את כנרת על משיכתה לרוחניות המזויפת ("מוכר לך יהדות בגרוש") של ידידיה, המתגלה כחרמן סחטן ותו־לא; והוא מוקיע את חביבה וגיורא על כך שבגדו בערכי העבודה, אותם חלקו פעם עם אביו שנפטר, ועל כך שהתמכרו לסגידת הממון ("כואב לי על סאוב ועל שחיתות, על חוסר צדק"). הצגתו של עומר כערבי (מעשה שובבות של כנרת, ההופך לכדור שלג ודוחף את המחזה עד סופו) קורעת מעל שאר הדמויות את מסכת השואפים ל"אחוות עמים וצדק ושלום", וחושפת את שנאתם הבסיסית והעמוקה לערבים. רגע לפני הסיום מתברר גם כי הונם של חביבה וגיורא – אותה חביבה המהללת בלהט את ה"דור שהלך לארץ הנידחת, / דור שהשאיר הכול מאחוריו, / תמורת ביצות! תמורת שרב! / תמורת חמסינים וקדחת!" – מקורו בעסקאות נשק מפוקפקות.
למרות שהנושאים הם קלישאתיים, המחזה מצליח להימנע מאמירות ציוניות ופוסט־ציוניות נבובות וצפויות. ערד לא מציגה כתב אשמה גורף נגד "דור המייסדים"; היא אינה מתייצבת כמוכיחה בשער בגלימת היסטוריון חדש, אלא כמספרת סיפורים רגישה החודרת לנפש גיבוריה. הגיחוך הנוצר עקב הפער בין דיבורו הנפוח של הדור הוותיק (בראשם חביבה המחנכת) לבין המציאות, לא מפזר שמחה לאיד או טינה ארסית. האירוניה והדיסוננס האלה מוצגים באופן נוקב וביקורתי – אך עם זאת מלא הומור. דוגמא טובה לכך היא הדרך בה חביבה מתייחסת לתזמורת של עולים חדשים מרוסיה המנגנים מוזיקת רקע: "כרמלה, תשמעי לי, זו מצווה. / פשוט בושה איך הם חיים בעוני. / (לגלינה, עוזרת הבית הרוסייה) אל תשכחי את הסיגרים, טוב? / (מצביעה על הנגנים) יושבים ומנגנים ברחוב. ברוסיה – הם היו בפילהרמונית! (צקצוקי שפתיים בקרב האורחים)". כעבור שני משפטים, מקבלים הנגנים הוראה להתחיל לנגן שירי עם רוסיים.
מקום אחר ועיר זרה – ספרה הראשון של מאיה ערד
רוב הנושאים בהם עוסק המחזה מוצגים דרך סוגיית פער הדורות. כלפי נציגת הדור הצעיר, כנרת, מטיחה חביבה בתמונה הרביעית, לאחר שהיא מצרה על החוסר בגבולות בקרב הנוער: "ומה צמח מכל זה? דור אומלל! / לא אלטרואיזם, לא טובת הכלל / שום ערכים אין – דור של אגואיסטים! / איך לבלות, ומה נקנה, לאן נטוס. / אופירה, אחותך, לפני גיוס, / אימצה – לגמרי לבדה – פלוגת טנקיסטים!". ערד שמה בפיה של חביבה האשמות אלה כלפי הצעירים, וסותרת אותן לאורך כל העלילה. בעצם, לא סותרת לחלוטין – אומללות מסוימת אכן קיימת בדמויותיהם של עומר וכנרת (וכן בדמותו של ינאי, עיתונאי המופיע בשלב מתקדם של העלילה, לאחר שהוזמן לסקר את מפגש הרעים), אולם אומללותם שונה מהאומללות אליה מתכוונת חביבה.
הדיאלוגים בין שני הצעירים, עומר וכנרת, הם מבריקים. גם כאן ערד אינה נופלת במלכודת הקלישאות, ואינה מתארת את הצעירים כרדודים, בורים והדוניסטים. כעסה של כנרת כלפי הציניות של עומר וביקורתה על בריחתו לחו"ל ("לי יש עולם גדול, בתוך הנפש, / לא בחיי תלישות ושעמום / רחוק, באיזו ארץ מטונפת"), כאבה על כך שלא כתב לה במהלך היעדרותו, פתיחותה לעולם הדת והלימוד והאכזבה המתלווה לכך – כל אלה נוגעים ללב באנושיותם ובבגרותם. כך גם דמותו של עומר, האידיאליסט המשכיל והמפוכח, אשר ברח למקום הנידח ביותר עלי אדמות ("קירגיזיה. ומשם – לקזחסטן. / הערבות סביב אלמה אטה. / יופי פראי כזה, לא ייאמן") רק כדי לחזור ארצה. ינאי, העיתונאי הצעיר וחברו של עומר, מצליח לבטא תחושות של דור שלם של צעירים באומרו לעומר: "אני גם חושב לברוח. / לסן־פרנסיסקו, או לאמסטרדם. / פה לא נותנים לחיות כמו בן אדם. / אין כח. / (מתקרב לעומר) נושמים לך לתוך הוריד. צפוף. / אני חייב לצאת מפה דחוף". מדבריו אפשר לחוש את תחושת המחנק השוררת בקרב הצעירים שבחייהם מתקיימים זה לצד זה החלום הציוני ושברו.
יש לומר דבר נוסף על המחזה, ללא קשר לתוכנו: גם לו עסק במסעותיו של עומר בין בישקק לטשקנט, העברית של ערד היתה מרתקת את הקורא לכל משפט. ערד מלהטטת בין משלבי שפה, ומצליחה לשזור בטקסט סלנג עדכני מבלי להישמע מאולצת. היא מעופפת בקלילות מעל הפח היקוש למשכיל המשלב שפת צעירים, ונמנעת מהמבוכה שניסיון שכזה לפעמים יוצר. רק באמצעות המילים שהיא שמה בפי גיבוריה מצליחה ערד להגדיר דמות: כשדרורה, חברתה של חביבה, שואלת "מה העניינות", הביטוי כבר אומר לנו לא מעט על דמותה – יכנע שכזו, צעירה בעיני עצמה. כשינאי סונט בעומר על טיולו בחו"ל הוא משתמש בביטוי המדויק ביותר שהיה אפשר לחשוב עליו: "עושה חיים, יא בן זונה". השפה העברית קיבלה פה מתנה מרהיבה לראש השנה העברי.
אז מה בעצם יש לנו פה? דרמה טרגית על מות הציונות? קומדיה מבודחת על פערי דורות? שיר הלל לעברית המתחדשת? כנראה שאין מילים טובות יותר לחתום מאמר זה, מאשר דבריו של ינאי בסוף המחזה, כאשר הוא מקריא לעיתון את עיקרי כתבתו על הערב אצל חביבה וגיורא: "עכשיו פתיח: אגדה לוקלית / אי שם מארץ ישראל. / שום השלכה אוניברסלית, / שום לקח או מוסר השכל. / משל קצר על ערכים ויושר, / על חברות לנשק ומוסר. / על פת של לחם ועל סיר בשר, / חרפת העני, סנוורי העשר. / (...) / אמת בדוקה? דמיון מתעתע? / סיפור בדים או מציאות? חידה. / היה או לא היה? אין איש יודע. / אם תאמינו – אין זו אגדה".
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש