שבועיים לאחר הרצח שרצח בהם המחבל היהודי עדן נתן זאדה, צעדתי יחד עם שכניי, תושבי שפרעם, במסע קודר וזועם ברחובות כפרם. צעדנו שם כעשרת־אלפים איש (אולי יותר ואולי פחות; כבוגר גאה של הפגנת ה"ארבע מאות אלף" ב-1982, אני הראשון שאודה בחוסר יכולתי לאמוד מספרי מפגינים), ביניהם מספר יהודים, בדממה כמעט מוחלטת ובשקט מכובד. מקצתנו החזיקו לפידים, ומקצתנו כרזות.
אל המצעד הצטרפתי בהחלטה של רגע. שמעתי אודותיו ברדיו, והרמתי טלפון לחבר, שיאסוף אותי בדרכו מעראבה לשפרעם. כלפי עמיתיי לצעדה חשתי הזדהות, אך לא אחווה. מצידם הם נשבה האשמה ברורה; במבטים, בזעם, בשתיקה. אין לטעות – איש לא הטיח בי ולו מילה עויינת אחת במהלך כל המצעד, והחבר איתו הגעתי למצעד הוא קרוב כמעט כאילו היה חלק ממשפחתי. אך הרגשתי כצופה מן הצד בהתרחשות, ואולי אפילו צופה לא רצוי.
הכבידה עלי התחושה כי חלק קטן מהאנשים לצידם אני צועד השתתפו אף הם ברצח, שכמו כל רצח, הוא מתועב ואכזרי. רצח של אדם כפות, אמנם רוצח בעצמו, אך שהניח את נשקו והתחנן לרחמים. אלה שערכו את הלינץ' במחבל עדן נתן זאדה, בדיוק כמו השוטרים שירו במפגינים בסח'נין, בעראבה ובאום אל פחם באוקטובר 2000, ימשיכו להסתובב בינינו כאחד האדם, מבלי לשאת בעונש.
לאחר המצעד ישבתי בבית בשפרעם עם חברים. שתינו קפה ודיברנו על הא ועל דא. אך למרות החזות הנורמלית, הרגשתי כאילו אני מצוי בעולם אחר. שפרעם נמצאת במרחק של כעשרים דקות נסיעה מביתי, וסח'נין נמצאת במרחק של חמש דקות נסיעה; ובכל זאת – עולם אחר, תחושות אחרות, מדינה אחרת. אין לי ספק כי הן הרצח בשפרעם והן אירועי אוקטובר 2000 בסח'נין לא היו יכולים להתרחש בעפולה בה אני עובד, או ביישוב אשחר בו אני גר.
סופו של נתן זאדה נראה לנו כה טבעי. הרי ברור שמי שיורה בהמון בכפר ערבי לא יוצא חי; זו התרבות שלהם, ברברים שכמותם. אך אני בטוח למדי שנתן זאדה המנוח לא חשב כך כשהחל לירות. הוא בוודאי חשב שכמו קודמו בתפקיד המחבל היהודי, יגאל עמיר, הוא יעשה את שלו, ייעצר, יוכתר לגיבור לאומי בקרב רעיו האידאולוגיים, ומי יודע, אולי בעתיד אף תימצא איזו סהרורית שתמתיק את שנותיו במאסר עד החנינה המקווה. הוא לא לקח בחשבון שעמיר עשה את מעשהו בליבה של תל אביב, ואילו כשנכנס אוטובוס המוות אל שטחה של המועצה המקומית שפרעם, עברו נוסעיו, מבלי להחתים דרכון או להציג ויזה, למדינה אחרת, מדינה בעלת חוקים משלה, בה לחיי אדם ערך נמוך יותר.
חצרה של הווילה בג'ונגל
למטבע ההרג שני צדדים. יש לחקור באופן יסודי את הלינץ' ולהעמיד את מבצעיו למשפט (ממנו ייצא בוודאי פסק דין מעניין על גבולותיה של הגדרת ה"קינטור" ביסוד העובדתי של עבירת הרצח), בדיוק כפי שיש לחקור את הרג אזרחי מדינת ישראל באוקטובר 2000, ולהעמיד את האחראים לו למשפט. אבל זה לא יקרה.
למדינת ישראל נוח עם המדינה הנפרדת שהתפתחה בחצרה האחורית, המוזנחת. כן, לפעמים ה"פרימיטיביות" פורצת מגבולותיו הצרים של המגזר ומגיעה לידיעתנו, כמו באותו מקרה במע'ר, בו שמועה אודות צעיר נוצרי שפרסם באינטרנט תמונות עירום של דרוזיות התפתחה למהומה בה נפצעו אנשים ונשרפו בתים. אבל בסך הכל השיטה עובדת – יש אזרחים סוג א', שחייהם שווים, רכושם מוגן, והחוק נאכף עבורם ולטובתם, ויש אזרחים סוג ב', הגרים בחצר האחורית והפרועה, בה כל דאלים גבר. כך קל יותר. למה להשקיע משאבים באכיפה, בחינוך ובהשוואת התנאים? למי מפריעה, בעצם, השיטה? הרי מהחצר האחורית של מדינת ישראל לא יוצאים חברי מרכז ליכוד, וגם לא תורמים כבדים למועמד לראשות הממשלה.
כך גם ברור יותר מי הוא מי. מול היהודי יעמוד תמיד הערבי הנחות, הברברי, זה שרוצח בגלל כבוד המשפחה, וממש סכנת חיים להיכנס לכפר שלו. כך קל יותר להצדיק את האפליה, וקל יותר להשתיק את המחאה. כך גם קל יותר להמשיך לקיים את החצר האחורית הנוספת, המוזנחת אף יותר, את בור הספיגה של שפכי מדינת ישראל – את הכיבוש. בחצר הכיבוש באמת לא נאכף כל חוק, וכל איש יעשה כישר בעיניו. אם נתחיל להתייחס לאזרחי ישראל הערבים כאל שווים, יהיה קשה להצדיק את הנעשה בשטחים. עדיף לעבוד באופן הדרגתי, בכמה מעגלי כיבוש ואפליה, ההופכים קלים ופשוטים יותר ככל שמתקרבים אל לב המדינה, אל המקומות בהם גרים כמעט אך ורק יהודים.
מאחורי הווילה האלגורית בג'ונגל, עליה דיבר אהוד ברק, נמצאת מן הסתם חצר גדולה ומוזנחת בה מסתובבים פראי־אדם ברבריים, אריות ונמרים. זוהי חצר הכיבוש. מדרגה אחת גבוה יותר, במגורי המשרתים, גר השבט של ערביי ישראל; חבריו למדו כבר להדליק אש, ואף רכשו ידע בסיסי בקריאה וכתיבה, אך מעת לעת עוד יעלו קורבנות אדם.
יש ביחס הרשויות לערביי ישראל גזענות ואי־צדק המרתיחים את הדם ומקוממים את הלב, כמו גם לא מעט התנשאות ופטרונות. אך גם הצד השני אינו נקי מאשמה. לפלא הוא בעיניי כיצד דווקא מנהיגי הציבור הערבי קראו שלא לחקור את מעשה הלינץ', וכך הכתימו את דרישתם הצודקת למצות את הדין עם האחראים להרג בשנת 2000. אך בעצם – למה לא? הרי לא מעט מאותם מנהיגים יצרו לעצמם מעין אחוזות פיאודליות – מוניציפליות ופוליטיות – הבנויות על התייחסות חמולתית ועל אפליה מובנית. אם תיעלם האפליה, ייעלם איתה גם מקור כוחם.
האמנם דגל טוהר ויושר?
ז'בוטינסקי חלם על מדינת ישראל כמקום "בו ירווה לו בשפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני / כי דגלי, דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני". אך מדינת ישראל רחוקה מאוד מחזון זה, לא רק משום שדגל ישראל מתנוסס מעל רק גדה אחת, אלא בעיקר בגלל שהטוהר והיושר שמאחוריו מצטמצמים והולכים. ישראל קרובה יותר לחזונו של נביא הקולוניאליזם האימפריאליסטי הבריטי, רודיארד קיפלינג, אשר תיאר את העול המוטל על בן המערב בעמדו מול ילידי המושבות בשירו "משא האדם הלבן":
“To wait in heavy harness,
on fluttered folk and wild –
Your new caught, sullen peoples,
Half devil and half child.”
אין לדעת כמה זמן תמשיך ישראל להתייחס לאזרחיה כאילו חציים בכורי־שטן וחציים זאטוטים שאינם אחראים למעשיהם, שמעת לעת מותר ואף רצוי להקיז את דמם, למען ייטיבו דרכיהם. הקורא את ההיסטוריה העקובה מדם של המאה העשרים יודע עד כמה כשל יחס זה במושבות האימפריה הבריטית. דם רב עוד יישפך עד אשר יאותו מנהיגינו להתייחס לאזרחי ישראל הערבים כאל שווי־זכויות, ולא כאל משרתים החיים בחצר אחוזתם – חצר בה מושלים חוקי השבט, או גרוע מכך, חוקי הג'ונגל.
|
קישורים
הרצח - עדכון חדשות באייל הקורא
התפתחה למהומה - מתוך "הארץ"
חלם - "שמאל הירדן" מאת ז'בוטינסקי
משא האדם הלבן - מאת רודיארד קיפלינג
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש