 |
מבט אופטימי־זהיר על רואנדה, דרך עיניהם של שני נציגים מהדור הצעיר.
בשיתוף עם 
|
|
| חברה וכלכלה • אסף לובין • יום ו', 12/8/2005, 14:55 |
|
| |
"בחורף 1996 התלוויתי לשגרירת ארצות־הברית לאו"ם דאז, מדלן אולברייט, בסיורה בין המחנות הצבאיים של כוחות השלום של האו"ם שפעלו באתרי המלחמה של אפריקה התיכונה [...] בין היתר ביקרנו ברואנדה, אשר בדיוק יצאה ממלחמה בין־שבטית הרסנית וממושכת – זו בין ההוטו לטוטסי. בעודם מבכים על למעלה ממיליון הרוגים ועשרות מיליוני פצועים, בהיתי בתושבים. רואנדה היתה כולה שורשים מפותלים החונקים אלה את אלה. שורשים נטולי כל גזע רענן או ענף מלבלב".
– תומס פרידמן, "הלקסוס ועץ הזית" גם בעידן המודרני, עם האינטרנט המהיר, הסיבים האופטיים ועדכוני החדשות הסלולריים – העולם המערבי עדיין מתייחס למדינות אפריקה שמדרום לסהרה באדישות ובבורות. כולם מדברים על "מהפיכת המידע", אבל נגישות למידע לחוד, והתעמקות במידע לחוד. שנים הורגלתי לחשוב שתמצית מהותה של המדינה הוא בצמד המילים "מלחמת אזרחים". אולם, כיצד אפשר שמדינה שלמה תסוכם אך ורק בסיפורים על שפיכות דמים? הרי מאחורי רצח העם עומד עם, ועל העם הזה אנחנו יודעים מעט מדי, ומאוחר מדי.
סיפור להמחשה: לפני מספר שבועות נפגשתי עם חמישה חברים במסעדה בצפון תל אביב. תוך שאנו סועדים ומתבדחים על חוויות מהצבא, צלצל הטלפון הסלולרי שלי. "אסף? זה אתה?", שמעתי קול מוכר באנגלית, "זאת סינתיה מפרלמנט הנוער העולמי, הנציגה הרואנדית... קיבלתי את הדואר האלקטרוני שלך, עם הבקשה לעזרה בקשר לכתבה שאתה כותב. אני אשמח לעזור לך עם הכתבה". כשסיימתי לדבר עם סינתיה, פניתי לחבריי ואמרתי להם בהתרגשות: "הרגע דיברתי עם רואנדה!". הם התגלגלו מצחוק מעצם המחשבה, ואחד מהם שאל בלגלוג: "יש בכלל טלפונים ברואנדה?". השאלה הכתה בי כמו אגרוף בבטן. היא סימלה עבורי באותו רגע את כל החשיבה הסטיגמטית, אכולת תמונות הזוועה התקשורתיות, של העולם המערבי כלפי אפריקה בכלל ורואנדה בפרט. אנחנו אולי באלף השלישי, אבל קונספטואלית, עדיין שקועים עמוק בעשור הקודם.
ישנם למעלה ממיליון קווי טלפון פעילים ברואנדה. אמנם מספר נמוך, בהשוואה לשמונה וחצי מיליון התושבים שחיים בה, אך גבוה לאין ערוך מ-15 אלף הקווים שהיו בה בשנת 1995. תשתית הטלפוניה ברואנדה מהווה משל לנעשה במדינה כולה. אחת־עשרה שנים לאחר הטבח של 1994, רואנדה נמצאת בעיצומו של תהליך שיקום חסר־תקדים.
היכרות קצרה
סינתיה, צעירה בת תשע־עשרה, ואני הכרנו לראשונה בפגישה של פרלמנט הנוער העולמי באיטליה. הפרלמנט הוא יוזמה של אורי סביר, נשיא מרכז פרס לשלום, והוא מקבץ למעלה מ-120 בני נוער מכשישים ערים ברחבי העולם. לסינתיה הצטרף סנגוואה, בן תשע־עשרה אף הוא, ויחדיו הם ייצגו את קיגאלי, עיר הבירה של רואנדה. בעצם דמותם שוברים השניים את תווית "העולם השלישי המרוחק" של דרום־מזרח אפריקה. אביו של סנגוואה הוא רופא, ואימו היא יועצת תקשורת בצלב האדום. הוא עצמו מתמחה בעיצוב אתרי אינטרנט ונהנה לקרוא רומנים. סינתיה היא בת של מדענית במרכז לחקר האיידס, ומגדירה עצמה כ"חיית מסיבות". איפה הם ואיפה האפריקאי הצנום והמתחנן לעזרה, שכולנו למדנו לזהות? מסיבה זו בחרתי לפנות דווקא אליהם, בשאיפה להעניק לקוראים זווית ראייה אחרת על רואנדה המודרנית.
סינתיה וסנגוואה
"ההתחבטות שלך בדבר המיס־קונספציה הרואנדית היא במקום", אמר לי סנגוואה, "רואנדה היא במובן מסוים גרסה אפריקאית של ישראל. בעבור כל אירופאי, ישראל פירושה 'סכסוך יהודי־מוסלמי', ותו לא; רק מלחמה והרס. באופן דומה, האירופאי הממוצע ששומע את השם 'רואנדה' רואה בעיני רוחו רק 'רצח־עם'. אנחנו קורבנות לתקשורת חד־ממדית... זהו לא הדמיון היחיד בין המדינות שלנו. כמוכם, גם אנחנו היינו צריכים שואה כדי להבין שהקהילה הבינלאומית, לרבות האו"ם וארצות־הברית, אין בה כדי להבטיח שקט וביטחון. וכמוכם, למדנו בדרך הקשה שהדרך היחידה להגן על עצמנו היא בעצמנו!"
התבטאויותיו של סנגוואה משקפות את הלך הרוח ברואנדה כולה. מדינה שעדיין מלקקת את פצעיה ורואה בעין חשדנית כל מצמוץ מצד העולם המערבי – זה אשר סגר שעריו, אטם אוזניו וכיסה עיניו בחול אל מול המצוקות וקריאות הזעקה של התושבים הרואנדים. "זאת הסיבה", הוא מסביר לי, "שכל כך שמחתי להיענות לבקשתך. אם מישהו מהצד השני של המתרס רוצה להציג רואנדה אחרת, מי אני שאמנע ממנו?"
רואנדה האחרת מתחילה עם קורניילה, זמר היפ־הופ רואנדי השר בצרפתית ומסתמן כסיפור הצלחה בקנדה ובצרפת. סנגוואה מתאר בהרחבה ובהתרגשות את עיקרי הביוגרפיה האישית של הסופרסטאר המקומי מקיגאלי, שהפך אהוב ליבם של הרואנדים. בלי אף מילה על טוטסים ושמוטסים, סנגוואה מסכם את עיקרי השינוי שעברה רואנדה בשנים האחרונות. פעם בני־נוער רדפו זה אחרי זה עם גרזנים ורובים; היום רובם חולמים על תהילה ועסוקים במותגי מוסיקה.
עולם שלישי בדרך לדור השלישי
שלטון חזק ויעיל, שלום ויציבות אזורית הם בין ההישגים המשמעותיים ביותר בהם מתהדרת רואנדה המודרנית. מאידך, חשוב להדגיש כי רואנדה עדיין רחוקה מלהחלץ מעומק הביצה האפריקאית. ללא מחצבים או משאבי טבע אחרים, ועם כלכלה המבוססת כמעט לחלוטין על חקלאות, מתקשה רואנדה לעמוד על הרגליים. הוסיפו על כך את צפיפות האוכלוסין הגבוהה ביותר באפריקה, איידס, אבטלה, בערות, תברואה קלוקלת ותסיסה חברתית, וקיבלתם מדינת עולם שלישית לתפארת. אבל באותה נשימה, מחזירה לי סינתיה בסיסמאות: "אם נוקטים בצעדים הנכונים, המרחק בין מדינת עולם שלישי למדינה מתקדמת עם סלולרי מהדור השלישי הופך להיות קצר מאוד".
למרות כל הצרות – וכאמור לא חסרות כאלה – נראה כי רואנדה צועדת בדרך הנכונה. הנה מספר מדדים חיוביים: כ-48% מחברי הפרלמנט הרואנדי הן נשים – אחוז הייצוג הגבוה ביותר לנשים בכל העולם; רואנדה היתה המדינה הראשונה ששלחה כוחות צבא לחבל דארפור שבסודאן, כדי לסייע להשקיט את הרוחות ולמנוע רצח־עם נוסף (כנראה שבאמת מתכוונים שם כשאומרים "לעולם לא עוד"); סגן יו"ר האיחוד האפריקאי הוא רואנדי, וכמוהו גם הנשיא החדש של הבנק לפיתוח אפריקה; לאחרונה הוכרזה רואנדה כמדינה הבטוחה ביותר לתיירים בכל המרחב שמדרום לסהרה, תוך שהיא גוברת בנקל על מדינות דוגמת דרום־אפריקה וקניה; ואולי הכי חשוב, מיס צרפת לשנת 2000, מספר לי סנגוואה, היתה רואנדית למחצה. "אנחנו משתלטים על העולם", מוסיפה סינתיה בבדיחות דעת.
למען התפתחות כלכלית צריכים להתאחד שלושה מרכיבים עיקריים: המרכיב השלטוני, הבא בדמות תוכנית אסטרטגית סדורה ומנהיג חזק; המרכיב הכלכלי, המתבטא במשאבים נזילים ובמשקיעים זרים; וחשוב מכל – המרכיב האנושי, קרי, דחף ציבורי, תעוזה ונחישות אישית. את הראשון מוצאים היום הרואנדים בנשיאם פול קָאגמֶה. מי שפיקד על הצבא במחצית העשור הקודם לסיום סכסוך הדמים, נתפס בעיני הרואנדים כדמות פטריוטית מן המעלה הראשונה, וכאדם המחויב מעל לכל לטובתה של רואנדה. כשמשווים את קאגמה לרודנים המושחתים של המדינות השכנות, הוא מתגלה כסמל להגינות שלטונית ולאחיזה פוליטית יציבה. באשר לרכיב השלישי – המוטיבציה והחזון – די להאזין לקולם הרוטט של סאנגווה וסינתיה כשהם שוקעים בפנטזיות על רואנדה בשנת 2020, בשביל להבין שהעם רוצה וזקוק לקדמה ולהתפתחות, ומוכן להשקיע לשם כך את כל מרצו. בעייתה היחידה של רואנדה טמונה במבנה הכלכלי של המדינה. לדברי סינתיה, "השגיאה היחידה שרואנדה עשתה היתה שייסדה עצמה ביבשת הלא נכונה".
לכן אולי אין זה פלא שכאשר שאלתי אותם אם אינם מרגישים כקבצנים הפונים למדינות העשירות בבקשה לסיוע ולמחיקת חובות, הם התרעמו. "מרבית האחריות לסבל של אפריקה מוטלת על כתפיו של העולם המערבי", זועם סנגוואה. "אנחנו סחרנו בעבדים? אנחנו כבשנו, ביתרנו והקמנו קולוניות? אנחנו תמכנו כספית במנהיגים מושחתים ובמשטרי אפרטהייד? על כן עליהם לשלם. החוב הוא לא שלנו לבנק העולמי, אלא של מדינות אירופה לאפריקה, על הרס מתמשך של יבשת שלמה".
סינתיה משתדלת לרכך את הדברים: "נכון שחלק ניכר מהמנהיגים האפריקאיים כיום הם חסרי אחריות ונאמנות למדינתם, אבל גם בתחום הזה היתה התקדמות. אנחנו לא מבקשים את הדג, אלא את רשת הדייגים. אך כנראה שלמעצמות העשירות נוח שאנחנו תלויים בהם באופן מוחלט. ואם כך המצב, אז לא נותר לנו אלא לדרוש שימשיכו לשלוח לנו גם את הדגים".
יהיה ניביזה...
בינתיים הם עוסקים בלחזק את התשתית הקיימת. סינתיה וסאנגווה פועלים עם העירייה במגוון רחב של פרוייקטים, בזמן הפנוי שהם מוצאים בין הבחינות באוניברסיטה. השניים מנהלים מרכז קהילתי, בחסות הבנק העולמי ופורום גלוקאל (שהקים את פרלמנט הנוער). המרכז מכשיר בני נוער מקומיים למשימות הדרכה. קבוצות המדריכים שיוצאות מהמרכז מגיעות לכל רחבי רואנדה ומלמדות בני נוער שנפגעו מהמלחמה שיעורים במגוון רחב של תחומים: מוסיקה, אמנות, ספורט, תזונה נכונה, בריאות, מדע, טכנולוגיה ועוד. דרך המרכז מקווים השניים להשיג מטרה כפולה – להעצים את מעורבות הנוער בנעשה סביבו, ולתת סיכוי נוסף לנוער שוליים, שאילולא התמיכה היה אובד לבטח.
סאנגווה גם הקים, בסיוע חבורה של בני נוער מעירו, אתר אינטרנט לנוער הרואנדי המפרסם מידע חיוני ורלוונטי להם, וכן שואף להיות אמצעי פורה לקישור בין בני נוער ובמה להעלאת מיזמים ורעיונות חדשניים לקידום הנוער ברואנדה. האתר, "ניביזה", זוכה לפופולריות רבה ומספר הגולשים הקבועים המשתמשים בו גדל מדי יום. פירוש המילה "ניביזה" בקיניארוונדה, שפתה הרשמית של רואנדה, הוא "טוב", וכשמו כן מטרתו. "אנחנו דוחקים באנשים להחזיק בזווית ראייה חיובית לגבי העתיד. הם חייבים להאמין ולחלום מצד אחד אך גם לנתב את האמונה הזו ולהגשים את החלום דרך עבודה קשה", מסביר סאנגווה.
בנימה אופטימית זו כמעט וסיימתי את הראיון עם השניים, אך אז פניתי אליהם בשאלה נוספת ואחרונה. "יש בכם כעס על משהו? מרמור?". סאנגווה מיהר להשיב: "בשנת 1994, אחד מחבריי הקרובים, אז בן 9, צפה בשני הוריו ובחמישה מאחיו ואחיותיו נרצחים על ידי כוחות מיליציה. הוא הספיק לברוח מהר ולמצוא מקלט בקרב ה-RPF, צבא השחרור, אבל לא לפני שראה לנגד עיניו איך משספים את גרונות כל בני משפחתו. אז כן, יש לי כעס על צרפת שהפעילה שיקולים פוליטיים על חשבון נפשם של ילדים; על הכנסייה הקתולית, שהיה בידה לפעול, אך עמדה מנגד; על אנשים שגם היום, 11 שנים מאוחר יותר, מכחישים את קיומו של רצח עם מחושב ונתעב, וטוענים שהיתה כאן מלחמה הוגנת."
בטון החריף הזה הסתיים הראיון. נראה שמתחת למעטפת של "רואנדה החדשה" עדיין קיימים שברים וקרעים. נכון להיום, גזענות נחשבת ברואנדה לטאבו חברתי של ממש; כבר אפשר לשמוע על לא מעט חתונות חוצות־עדות ועל ילדי תערובת, אבל בכל זאת נראה כאילו רואנדה טרם השתחררה לחלוטין מכבלי השנאה. אפשר כי אלה הם העוגנים האחרונים המונעים ממנה מלנסוק למעלה.
תומס פרידמן ביקש למצוא ברואנדה גזעים רעננים. אני מצאתי שניים – סאנגווה וסינתיה. ועם גזעים כאלה לא רחוק היום בו יצמחו גם ענפים מלבלבים, ברואנדה של הדור השלישי.
|
קישורים
מחיקת חובות לבנק העולמי - עדכון חדשות באייל הקורא
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש