קראתי פעם באינטרנט דברים שכתבה אם על הקשר הרגשי שבין האם החילונית למוהל: "המוהל הינו הנציג המוקצן ביותר (והמאוס ביותר, בואו נקרא לציפורן בשמה) של הדת, עמו תיפגש האם החילונית..."
גם כגבר, אני מזדהה מאוד עם המשפט הזה. לפני כחצי שנה, יום לאחר שנולד בני, התקשרתי לרופא־מוהל ידוע ומוערך על־מנת לקבוע תור לברית. שאלתי את מזכירו האם הטקס הדתי הוא הכרחי, או שמא אפשר לוותר עליו. הוא ענה שהרופא הוא אדם דתי, ועל כן הוא אומר את הברכות, אבל אני לא חייב לומר אותן. קבעתי אצלו תור לברית, אבל העניין עדיין חרה לי – רציתי שהברית תהיה נקייה מכל שמץ של דת. ואז התגלגל לידי עלון פרסומי של רופא־מוהל ידוע אחר. כשהבנתי שאצלו נוכל לערוך ברית בלי שום נגיעה לדת, ביטלתי את התור הקודם וקבעתי אצלו. התרשמתי מהתפקידים הרפואיים הבכירים שהוא ממלא. מה יכול להיות, אמרתי.
צד נורא חזק בי רצה "לעשות את זה ודי", בלי לדעת, לעבור את זה כבר; אך מצד שני, כשקראתי באתר האינטרנט של הרופא־מוהל השני, יומיים לפני הברית, על ההכנות שההורים מתבקשים לעשות (למרוח על אבר המין משחת אלחוש בכמות נדיבה, לכסות אותו בניילון), התחיל להיות לי רע.
כשחיפשתי בגוגל עוד מידע על אותו רופא־מוהל, נתקלתי במקרה בציטוט הבא מתוך דברי הרמב"ם: "וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר... והיות המילה ממעטת כח הקשוי ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו אין ספק שהוא נחלש, ובפירוש אמרו חכמים ז"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש, וזהו הגדול בסבות המילה לדעתי".
וזהו.
של מי ההחלטה הזו?
עברה לי צמרמורת בגוף; אז גם החלה להיסדק החומה של האי־רצון לדעת. מצאתי את עצמי קורא את המאמר "קורבן הברית" של ד"ר חנוך בן־ימי מאוניברסיטת תל־אביב, את "כל מה שלא רציתם לדעת על ברית מילה" של ד"ר אבשלום זוסמן דיסקין, את ההמלצות של ארגוני רופאי־הילדים בעולם נגד המילה, ואת עדויותיהם של נערים לא־נימולים בארץ. קמתי מן המחשב, והלכתי לחדר אחר. חשבתי על בני, שעוד היה עם אמו בבית החולים, והתחלתי לבכות – 'איך, איך אני אעשה לך את זה?' היה לי ברור שאני חייב לעשות זאת, שלעולם לא אגרום לו להיות שונה, באופן שיקשה עליו בחיים, אבל איך אני יכול עכשיו לתת למישהו לקרב סכין לגוף שלו? לפין שלו?
חזרתי למחשב. המשכתי לקרוא. בוהה, מפחד. מפחד מההחלטה שניצניה נבטו.
באתרים של מוהלים שונים מצאתי אמירות כגון "פעולת הפריעה שהיא גילוי העטרה, תיעשה על ידי שני שפיצים קטנים, הבולטים משני ציפורני אגודלי המוהל. פעולת הפריעה אינה יכולה להיעשות כראוי שלא על ידי הציפורניים. ברור, כי על המוהל מוטל לתחזק את ציפורני אגודליו בצורה כזו, שיהיו – קודם כל – קשיחים וחזקים דיים ולא שבירים, על מנת שיוכל לבצע בהם את הפעולה כראוי. ושנית, שיהיו כמובן נקיים תמיד ומצוחצחים משמץ לכלוך". ובאתר של מוהל אחר, שהוא גם רופא, "משרד הבריאות ממליץ לא להשתמש בחומרי הרדמה בברית מילה רגילה של תינוק, כי זה מוסיף סכנה מיותרת לפעולה זו".
חמותי חזרה מבית החולים ומצאה אותי מאובן מול המסך. היא נבהלה ממש; שאלה מה קרה. חשבה שקרה אסון לפי איך שנראיתי. לקח לי זמן, אבל לבסוף שיתפתי אותה. זה היה מדהים – היא גילתה אמפתיה, לא שפטה. היה לי ברור למדי שהיא לא שותפה לדעתי, אבל היא שמה את עצמה בצד, ורק הזדהתה עם מה שעבר עלי ואמרה שזו החלטה שלנו – שלי ושל אשתי.
למחרת בבוקר דיברתי על העניין עם אשתי. להפתעתי, היא מייד הסכימה שלא נעשה ברית. היום אני יודע שהסיבה לכך היא הטראומה שעברה בעקבות הברית של בנה הראשון, מנישואיה הקודמים – ברית שהיה צריך לתקן בניתוח בגיל שנה.
ביטלתי את התור שקבעתי, ויותר לא התקשרתי למוהלים.
לאהוב את כל הילד כולו
העובדה שבני יהיה שונה, והזעזוע של נשים (וגם גברים) ממראה הפין השלם, היו הקשיים הגדולים ביותר עליהם הייתי צריך להתגבר עם עצמי. נקרעתי בין הרצון להגן על בני מפני לעג ומצבים קשים, לבין ההתקוממות מול התכתיב החברתי הקשה והאלים הזה: "תחתוך לבן שלך את הפין, אחרת נתעלל בו וננדה אותו". ההתלבטות הדירה שינה מעיני, פשוטו כמשמעו.
התפנית החלה בעקבות פגישה שלי ושל אשתי עם רונית טמיר, העומדת בראש קבוצת קה"ל (קבוצת הורים לילדים לא נימולים). רונית היא אם לשלושה, ויש לה ילד לא־נימול בן חמש. היא סיפרה לנו על ניסיונה האישי ועל חוויות של הורים רבים שפגשה במהלך פעילותה, והזמינה אותנו להצטרף למפגש של קה"ל. זה עושה משהו, לפגוש פנים אל פנים בן אדם שקיבל החלטה כזו, ולשמוע ממנו שהשד שכולם דואגים להפחיד אותך מפניו, לא ממש קיים; לגלות שהאנשים במציאות, למרבה השמחה, יותר סובלנים מאשר האנשים בסיפורים שמהלכים עלינו אימים.
בהמשך פגשנו עוד הורים לילדים לא־נימולים. הם סיפרו על התגובות של הגננות ועל החוויה של רחצה בים ובבריכה, כשהילד מסתובב עירום. אלו הסיטואציות שאמורות להיות הקשות מכל, אבל במציאות התגובות שההורים קיבלו נעו בין התעלמות לבין חיזוק ידיהם על האומץ. וכן, היה גם סיפור על שני ילדים בני שש שאמרו לילד לא־נימול בן חמש ש"הבולבול שלו מצחיק".
(צילום: iStockPhoto)
בין לבין קראתי גם עדויות של נערים, חיילים ובחורים אחרי צבא; נכנסתי לפורום של מתגייסים ושאלתי אותם מה דעתם; נכנסתי לפורום של עולים מרוסיה ושאלתי אותם על חוויותיהם; אספתי עדויות ככל שיכולתי. המסקנה שלי היתה – כן, יכול להיות שבני יצטרך לעבור התמודדות לא נעימה, אבל בטח לא כזו שמתוארת בסיפורי האימים שהטיחו בי; לא ברמה שמצדיקה לנתח לו איבר בריא.
מרגע שילדך נולד, אתה לומד לאהוב אותו, את כולו, את העיניים שלו, את הבטן שלו, את הטוסיק, את הפין, לקבל אותו כמו שהוא. גם אני וגם אשתי מרגישים כך, וזו ההרגשה שתעבור לבני. וביחסים עם בני המין השני, יש לבחורות הסתייגויות מהמון דברים (קרחת, זקן, משקפיים, גבוה מדי, נמוך מדי, שמן מדי, רזה מדי, כהה מדי, בהיר מדי...). בסופו של דבר הקשר נקשר, ובני־הזוג מקבלים זה את זה.
דרך גרועה למנוע פטריות
לאחר שההחלטה הבשילה, הגיע שלב ההתמודדות עם המשפחה. היו שני דיונים קשים, פעם במשפחת אשתי ופעם במשפחה שלי. בשני הדיונים, דווקא בני הדור הצעיר, ולא ההורים, הטיחו בנו טענות קשות, והטונים עלו. נתקלנו בסירוב מוחלט לקרוא חומר נגד ברית מילה, כשהקו המוביל היה: "יש דברים שפשוט עושים, בלי לחשוב". בוויכוח שהיה עם משפחת אשתי כל־כך התרתחתי על הלחץ שמופעל עלי לחתוך, עד שהלכתי למטבח, הבאתי סכין, נתתי אותה לגיסי ואמרתי לו: "הנה, בבקשה, נראה אותך עושה שריטה לבת שלך! שריטה! אתה קולט בכלל מה אתה דורש ממני לעשות?!"
במשפחה שלי, אחי טען שהעובדה שקיבלנו החלטה ברגע האחרון מעידה על כך שזו גחמה. גיסי טען שיצא לו לראות במקלחות בחו"ל איברי מין לא־נימולים, ושזה דוחה; שיש לו דוד באמריקה שאמר לו שכולם באמריקה עושים ברית כי זה בריא; ושאני לא יודע על מה אני מדבר. הוא גם הצליח "להוציא" ממני שהסלידה שלי מהדת היא שהניעה אותי לפקפק בנחיצות הטקס, ואמר לי שהוא מאוכזב לגלות עד כמה אני קיצוני, בדיוק כמו הקיצוניים מהצד השני שחוזרים בתשובה.
כעבור שבועיים, בארוחה בצהרי שבת, התפתח שוב דיון, ושם הערתי לגבי העניין הבריאותי: "אני פשוט לא מבין את הטיעון שאומר ש'זה בריא'. מה, לנשים אין פטריות בנרתיק? לגברים אין פטריות בציפורני הרגליים? איזה מין פתרון רפואי זה, לכרות איברים בריאים כדי למנוע אפשרות של איזו מחלה שאולי תצוץ פעם?" אחותי אמרה, ספק ברצינות וספק בבדיחות הדעת: "יודע מה, עכשיו שכנעת אותי".
אמא שלי, אישה שומרת מסורת, שבת וכשרות, קיבלה את ההחלטה שלנו בכאב, אבל בהבנה. אחרי הדיון הקשה אצלי במשפחה, כשכולם נפרדו לשלום, הייתי על סף דמעות; הרגשתי קרע אדיר. אמא שלי הבחינה בכך ובאה לנחם אותי, ואמרה שרק השנים יגידו אם פעלנו נכון. היום היא מאוד אוהבת את הנכד שלה, את הבן שלי, מטפלת בו ומקבלת אותו.
תגובתו של אבי הפתיעה אותי מאוד. על אף שהוא אדם חילוני במובהק, חששתי מאוד שהשוני יגרום לו לצאת חוצץ נגד ההחלטה שלנו. אבל הוא דווקא הבין, וקיבל שאם אנחנו לא דתיים אין לנו סיבה לעשות את זה. הוא גם היה פתוח לשמוע את ההסברים הרפואיים מפריכי המיתוסים.
בעקבות תהליך קבלת ההחלטה הקשה, הקמתי אתר בשם "גונן על הילד", עבור הורים המתלבטים בשאלת ברית המילה, שכן אני מאמין שקיימים הורים נוספים המרגישים אנוסים לבצע את הברית רק מהטעם החברתי. אני רוצה להגיע לאותם הורים, שיידעו על האפשרות לא למול, שיחשבו על הטקס עצמו, שישקלו את העניין החברתי, שייפגשו עם הורים לילדים לא־נימולים ויתרשמו בעצמם, ולא יחליטו רק על סמך סיפורי האימה והפחדים שמתרוצצים בנפש.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש