 |
|
במשך שני עשורים מנסה הצבא להשליך את כשלונותיו לחיקם של הפוליטיקאים - ותמיד לחיקם של הפוליטיקאים מן השמאל. יוסי גורביץ מוציא את הסכין מהגב.
|
|
| פוליטיקה • יוסי גורביץ • שבת, 3/6/2000, 21:23 |
|
| |
בסוף המלחמה הגדולה קרסה הקיסרות הגרמנית, ועל הריסותיה הוקמה רפובליקת ווימאר הרעועה. אחת הסיבות לחוסר יציבותה של ווימאר הייתה הטענה הנפוצה כי מקימיה נעצו סכין בגב הצבא הגרמני המנצח, והביאו לתבוסתו על־ידי ההכרזה על הרפובליקה.
מדובר, כמובן, בשקר גס: הרפובליקה הוקמה כאשר התחננו הגנרלים בפני הפוליטיקאים להפסקת אש. הצבא הגרמני המפואר עמד בפני קריסה, והגנרלים, ששלחו מיליוני נערים אל מטחנות הבשר של החזית המערבית, יראו לגורלם ולמעמדם, באם תבוא המלחמה אל גרמניה גופא. הם לחצו על הפוליטיקאים להשיג שביתת נשק; הפוליטיקאים השיגו אותה; ואז האשימו אותם הגנרלים, תוך סיוע ממפלגות הימין, בבגידה.
לא הייתי מזכיר את הנושא המוכר הזה, אלמלא השתרשותה גם בישראל של מעין אגדת סכין בגב. כולכם שמעתם אותה, בגרסאותיה השונות: אם השמאל לא היה מפגין, אם התקשורת הייתה מפגינה פטריוטיות, אפשר היה לנצח במלחמת לבנון; אם השמאל לא היה מפריע, והתקשורת הייתה מביטה בכיוון אחר, אפשר היה לסיים את האינתיפאדה ביומיים; אם ארבע אמהות לא היו עושות רעש, נועצות סכין בגב החיילים בלבנון, ואם רק שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה היו סותמות את הפה, אפשר היה להמשיך ולהחזיק ברצועת הבטחון לנצח. צה"ל, בכלל, הוא צבא בלתי מנוצח, ורק השמאלנים הבוגדנים מונעים ממנו את הנצחונות שהרוויח ביושר. טענות אלו מושמעות על ידי גנרלים - בדרך כלל גנרלים מובסים - ועל ידי פוליטיקאים מהימין. נשמע מוכר?
האמת, כמובן, שונה לחלוטין. בזמנו כתבתי עבודת סמינר על התקשורת במלחמת לבנון. התמקדתי בשני העיתונים הגדולים - "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התוצאה הפתיעה אותי מאד: שני העיתונים היו מפגן פטריוטיות אחד גדול. הם לא ניסו לקשר בין האירועים, להסביר רצף כלשהו - דבר שהיה מראה את האיוולת והפשע של ממשלת בגין - אלא הסתפקו בססמאות על "טיהור קיני מחבלים", כתבות אופטימיות ("מספר הגניבות בגוש דן ביומיים האחרונים ירד בכ50%-", דיווח "ידיעות" - ותחשבו בעצמכם מה זה אומר...), והסכמה אוטומטית עם עמדות הממשלה.
ביומה הראשון או השני של המלחמה, הייתה כותרת כתבת המערכת של "ידיעות" - "שקט, יורים". במאמר זה הסביר עמירם ניר שאסור למתוח ביקורת או לשאול שאלות בזמן שמתנהלים קרבות, משום השפעת הדבר על מוראל החיילים. כלומר, מערכת העיתון סירסה את עצמה מרצון, והפכה לשופר של השלטון.
המקרה המבעית ביותר של שיתוף פעולה עם השלטון נגע לכיבוש הבופור. כידוע, ששה חיילים מסיירת גולני, ובראשם גוני הרניק, מפקד הסיירת, נפלו על כיבוש מבצר זה. כידוע, ראש הממשלה דיווח לציבור כי המקום נכבש ללא אבדות. שני העיתונים לא רצו לשבור את המילה של ראש הממשלה: שניהם דיווחו על "קרבות קשים", "גבורה עילאית", "חירוף נפשות" - אבל הם לא הזכירו, ולו במילה, את נושא האבידות.
מי שעיין במודעות האבל, לעומת זאת, יכול היה לקבל מידע מדויק יותר מאשר בקריאת הכתבות: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, שנפל בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת 'שלום עכשיו"'. העמוד הראשון שיקר לציבור, יחד עם הממשלה; מודעות האבל אמרו את האמת.
בהצבעה על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש. יוסי שריד, שולמית אלוני, ואחרים, שלימים יהיו ממובילי המחאה, נעדרו מהמליאה. סיעת המערך הצביעה בעד המלחמה. ואי אפשר לומר שהם לא ידעו במה מדובר: "הארץ" חשף את מזימת שרון לכיבוש לבנון והכתרת ג'ומייל כבר ביום הראשון למלחמה. הכתובת הייתה על הקיר; אבל השמאל, אחוז בהלה מפני שבירת הקונסנסוס, סירב לקרוא אותה.
את כבודה של האופוזיציה הישראלית הצילה חד"ש. ששה חברי חד"ש ערכו הפגנה נגד המלחמה כבר ביומה הראשון. הם גונו מכל עבר, הייתה הסתה נגדם, ד"ר רוזנבלום - עורך "ידיעות" - קרא להעמידם לדין בעוון בגידה, והם הוכו. הישראלים, והשמאל בתוכם, היו פטריוטים למופת.
ההפגנות החלו רק לאחר ההפוגה. רק כשחזרו חיילי מילואים וסיפרו מה באמת קורה בלבנון. רק כשהתגלו השקרים הגסים. רק כששדר רדיו, שנמסר לו על ידי דובר צה"ל כי צה"ל לא נמצא בבירות, שאל רטורית "אז איפה אני נמצא?" רק כשהתחוור כי הצהרות הממשלה על "ארבעים קילומטרים" היו שקריות. רק כשהסתבר ששרון מנווט את ישראל למלחמה עם סוריה.
בין לבין, הייתה לצה"ל שהות ארוכה לנהל בה מלחמה ללא הפרעות משמעותיות מצד דעת הקהל. הוא נכשל בכך. מטרות המלחמה לא הושגו; הסורים לא הורחקו מכביש ביירות־דמשק; טורי השריון של צה"ל נתקעו בחוסר סדר; כוחותינו ירו, שוב ושוב, על כוחותינו; טיהור מחנות הפליטים גבה מחיר כבד מהמשוער; אוגדות נעו ללא אספקה, בעוד האספקה שלהן חונה בשלווה בישראל; יחידות נכנסו למארבים קטלניים במקומות שהמודיעין טען שהם ריקים מאויב; לבסוף, נאלץ גם שרון להודות בכשלון - והתיר לאנשי אש"ף לסגת מלבנון בשלום, על נשקם. מלחמת לבנון הייתה כשלון - אבל אי אפשר להאשים בו את האופוזיציה. הכשלון הזה רשום בטאבו על שם צה"ל ועל שם מנהיגיו - אריאל שרון ורפול.
הפגנות גדולות החלו, כאמור, רק לאחר ההפוגה. הן התעצמו ככל שהסתבר שלממשלה אין כוונה לסגת מביירות, כאשר הובהר שהמטרה הייתה, אכן, "עשיית סדר חדש" בלבנון, ולא הגנה על ישובי הצפון. ההפגנות מעולם לא כוונו אל הצבא, אל פשעיו, אל ההפצצות חסרות ההבחנה של אזרחים; הם כוונו, תמיד, אל הממשלה ואל שקריה. אף אחד לא תקע סכין בגב הצבא; הצבא תקע סכין בגב הדמוקרטיה הישראלית, כאשר הסכין בשתיקה לשקריו של שר הבטחון, שהוליך שולל את הממשלה - הסיפורים על קציני המטה שהכינו מפות בקנה מידה קטן, כדי ששרי הממשלה לא יבינו למה הם מסכימים, ידועים כיום לכל.
הלאה: האינתיפאדה. מה, בדיוק, רצו הגנרלים ואנשי הימין? טבח המוני? יואילו ויאמרו זאת במילים מפורשות. היו אנשי ימין וגנרלים שחשבו שטבח רציני - "להוריד להם איזה 200 מתפרעים" - היה מחסל את האינתיפאדה. הנסיון ההיסטורי גורס אחרת; לכל היותר האינתיפאדה הייתה מסלימה לכלי נשק חמים במקום אבנים. אם הפתרון הוא שלטון דיכוי, מדוע לא לדלג ישר לשלב ההשמדה? לצבא ולימין לא היה פתרון לבעית האינתיפאדה, כיוון שהבעיה היא בעיה מדינית ולא צבאית.
הלאה: דרום לבנון. הצבא ניסה, במשך 15 שנים, את כל הפתרונות שהיו באמתחתו: הפצצות כבדות, הרעשות ארטילריות, חיסול מנהיגי אויב, חטיפת מנהיגי חיזבאללה, לוחמה ברמת האוגדה ולוחמה ברמת הכיתה, ירי ישיר על אזרחים, מכוניות תופת, השמדת מתקני תשתית - חוץ מפלישה מלאה ושימוש בנשק גרעיני, הצבא ניסה הכל.
והצבא נכשל. רצועת הבטחון לא שמרה על שום דבר חוץ מאשר על התחת של הגנרלים. חיזבאללה הפגיז את הצפון כאוות נפשו. לאחר 12 שנים של קורבנות למולך, התעורר, סוף סוף, העורף הישראלי והחל לדרוש את הפסקת הקורבנות. ושוב: הדרישה הייתה להפסיק את הקורבנות מצידנו. ארבע אמהות מעולם לא התייחסה לקורבנות בקרב אזרחי לבנון, שהיו רבים מספור. לאחר תריסר שנים של אימפוטנציה צה"לית, לציבור נמאס; והצבא רואה בכך תקיעת סכין בגב. מי תקע סכין בגבו של מי? מי הקריב את פרחי הנוער הישראלי למען המטרה חסרת התוחלת של השמירה על כרכום? איך מסוגלים הדגנרלים לדבר על "אובדן כוח העמידה" של החברה הישראלית, כאשר הם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מביעים דעה אחת במדים - בעד השארות זקופה בלבנון - ואחרת באזרחות - בעד יציאה מלבנון - כאשר הם מתחילים לתכנן את הקריירה הפוליטית?
במשך שני עשורים מנסה הצבא להשליך את כשלונותיו לחיקם של הפוליטיקאים - ותמיד, תמיד, לחיקם של הפוליטיקאים מן השמאל. זה עבד בווימאר, והשקר הזה עלול לעבוד גם בישראל, שבה המיליטריזם אינו נופל בהרבה מזה הגרמני. הגיעה השעה לראות את הצבא כמו שהוא: כשלון רקוב, שהצלחותיו היחידות מגיעות שעה שאויביו גרועים ממנו. מלחמת ששת הימים נחשבה להצלחה - אבל אילו נחקרה כיאות, היו מתגלים כשלים מצמררים, כשלים שסוללים את הדרך למלחמת יום הכיפורים, כשלים שמגיעים לשיאם בלוחמה בלבנון. אף מערכת איננה מוכנה להודות בכשלונה; היא מחפשת שעירים לעזאזל. במקרה הזה, היא מצאה אותם בשמאל הישראלי. הדבר היחיד שהצבא עוד יודע לעשות הוא לשקר; והגיעה השעה לחשוף את שקריו. הגיעה השעה להוציא את הסכין שתקע הצבא בגבנו.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש