 |
המונח "הפרטה" מוזכר בתקשורת בעיקר בלשון גינוי, כשם כולל לכל מהלך שמטרתו להגביר את היעילות הכלכלית. אך זהו שיבוש של משמעותו האמיתית של המונח. מהי הפרטה באמת, וכיצד היא תעזור לנקות את אורוות השלטון המזוהמות שלנו?
|
|
| חברה וכלכלה • יזהר מזרחי • שבת, 18/6/2005, 21:11 |
|
| |
העברת הבעלות על חברת "בזק" מידי המדינה לידיה של קבוצת משקיעים פרטיים בראשות חיים סבן התקבלה בתקשורת הישראלית בפנים חמוצות. לא רק האידאולוגים האדוקים של המשק הממשלתי והאנטי־גלובליזציה הביעו את דעתם החריפה נגד המהלך ובגנות שר האוצר "התאצ'ריסטי" נתניהו; גם משקיפים מתונים הרבה יותר, דוגמת סבר פלוצקר, גרסו כי מהלך זה לא צפוי להועיל למשק, וייתכן אף כי תוצאותיו יהיו שליליות.
המונח "הפרטה" נפוץ מאד בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל, אך לא ברור עד כמה הציבור באמת מבין את משמעותו. ראוי, אפוא, להבהיר את משמעות המונח לפני שדנים בצדדיו החיוביים והשליליים.
מהי בעצם הפרטה?
הפרטה הינה העברת בעלות בנכס המוחזק בידי הממשלה לידי גורם פרטי. העברת בעלות משמעותה העברת השליטה ביותר מחמישים אחוז ממניות הנכס, באופן שהגורם הפרטי שולט בנכס שליטה של ממש. המהלך שבוצע לאחרונה בנמלי הים של ישראל, לדוגמה, לא היה בגדר הפרטה: הנמלים עברו ממעמד של רשות ממשלתית למעמד של חברה ממשלתית, אך הם לא עברו לידיו של גורם פרטי. עוד מהלך שאינו בגדר הפרטה, למרות שפעמים רבות הוא נתפס ככזה בציבור, הוא מכירת מספר מסוים של מניות לגורם פרטי, אך ללא העברת השליטה. חלק ממניותיה של חברת "בזק", למשל, כבר היו מוחזקות על־ידי גורמים פרטיים, אך לא במספר מספיק להעברת השליטה.
מאז 1997, רק שלוש חברות גדולות באמת הופרטו בישראל: "בנק הפועלים", "אל־על" ו"בזק". אילו היינו מנסים ללמוד על ממדי ההפרטה בארץ מתדירות השימוש במונח עצמו, היינו מסיקים, מן הסתם, שמופרטת כאן חברה גדולה בערך אחת לחודש. הסיבה לכך היא שרוב השימוש במונח הוא מוטעה ומטעה במכוון. השיח הציבורי של השנים האחרונות הוא מאד אנטי־קפיטליסטי ואנטי־הפרטה, בדיוק בכיוון ההפוך מהמציאות עצמה. ההפרטה מוזכרת בתקשורת בעיקר בלשון גינוי, כשם כולל לכל מהלך שמטרתו להגביר את היעילות הכלכלית, להעביר גופים מוסדיים למתכונת עסקית, או סתם להקטין את מצבת כוח האדם. לדוגמה, כאשר מחליט ראש עיר לסגור את אגף התברואה בעירייה ולשכור קבלן לאיסוף אשפה, מתואר המהלך בתקשורת כ"הפרטה", למרות שהמונח הנכון הוא "מיקור חוץ" (outsourcing). בצורה כזאת, הציבור הישראלי למד לזהות את המונח עם כל דבר שנודף ממנו ריח של התייעלות כלכלית, במובן השלילי כמובן.
אני רואה את הדברים אחרת. בעיני, לא זאת בלבד שהפרטה היא צעד חשוב לצורך התייעלות כלכלית, היא גם צעד חשוב לצורך ניקוי האורוות השלטוניות המזוהמות שלנו.
העיקרון הוא פשוט: הממשלה צריכה לספק באופן ישיר אך ורק את השירותים והמוצרים אותם לא יכול השוק החופשי לספק בעצמו באופן יעיל. בנוגע ליתר המוצרים והשירותים, תפקידה של הממשלה הוא לפקח על השוק ולקבוע את כללי המשחק בו. אני מציע שכל אחד ישאל את עצמו בצורה הכנה ביותר: האם הממשלה צריכה להחזיק בבעלותה חברת תעופה שמספקת טיסות בינלאומיות? האם הממשלה צריכה להחזיק בבעלותה חברת טלפונים? האם הממשלה צריכה להחזיק בבעלותה בנק? הרי ברור לכל שאת המוצרים והשירותים הללו יכול השוק לספק. במקרה הגרוע ביותר, בו מחיר השוק של מוצר חיוני הוא גבוה מדי, הממשלה יכולה לסבסד את המוצר (כפי שנעשה לגבי לחם), אך אין כל סיבה שהממשלה תחזיק בבעלותה את כל מנגנון הייצור, השירות והחלוקה של כל המוצרים הללו.
האמנם "בבעלות כל אחד מאתנו"?
הטיעון הנפוץ ביותר נגד הפרטה אומר שזהו מהלך שבו מעבירים את הנכסים "של כל אחד ואחת מאתנו" לידיהם של בעלי הון, רבים מהם כלל לא ישראלים. מטיעון זה משתמע כאילו מישהו נכנס אלינו הביתה, לקח את המקרר או את המיטה והעביר אותם לווילה של מיליונר כזה או אחר, שלו יש מן הסתם מספיק מקררים ומיטות. זוהי כמובן רטוריקה סוציאליסטית ברמה נמוכה, שאינה עומדת בשום מבחן של סבירות הגיונית. הנה, עד לפני מספר חודשים היתה "אל־על" חברה ממשלתית. לכל אחד ואחת מאתנו היתה בעלות מסוימת בחברה הזאת, מעצם היותה חברה ממשלתית. נו, וכמה מאתנו נהנו מהבעלות הזו? כמה מאתנו קיבלו בזכותה כרטיס טיסה חינם? התשובה היא: כמה מאות של עובדי "אל־על", וזאת דווקא בזכות היותם עובדים של החברה, ולא בזכות היותם הבעלים שלה.
כמה מאתנו, הישראלים, נהנים מכך שחברת החשמל היא חברה ממשלתית? אה, נכון, גם כאן הנהנים הם עובדי החברה, החוסכים אלפי ועשרות אלפי שקלים בשנה בחשבונות חשמל. ומי נהנה מהבעלות הממשלתית על נמלי הים? עובדי הנמלים כמובן, שיכולים למצוא עבודה טובה לבן הדוד (גם אם יש מאחוריו רק עשר שנות לימוד). ומה אנו, אזרחי ישראל, הרווחנו לאחרונה מכך שאנו הבעלים המאושרים של בנק דיסקונט? בדיוק! זכינו לממן את הלימודים האקדמאיים של בני ובנות העובדים בבנק, כאמור בהסכם העבודה הקיבוצי שלהם.
די אם נזכיר שבדו"חות התקופתיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על השכר הממוצע במשק, עומדים כבר מספר שנים עובדי חברת החשמל ו"מקורות" בראש טבלת השכר בישראל.
בקיצור, ברור למדי שבעלות "ממשלתית" היא פשוט מונח יפה ונחמד למציאות קצת פחות יפה ונחמדה, בה הבעלים האמיתיים של החברה הם העובדים שלה. קבוצה קטנה יחסית, של כמה עשרות אלפי ישראלים העובדים בחברות ממשלתיות, הם הבעלים האמיתיים של נכסי המדינה, ולא אנחנו, אזרחי המדינה. לנו אין כל השפעה על ניהולן של החברות הללו, ואיננו מקבלים דיווידנד במקרים הנדירים בהם הן מרוויחות. לעומת זאת, כאשר חברה ממשלתית מפסידה כסף, אנחנו בהחלט משתתפים במימון ההפסד, באמצעות אוצר המדינה, העלאת הריבית במשק, וכיוצא בזה.
למען הדיוק יש לומר שעובדי החברות הממשלתיות מחזיקים רק ב-95% לערך מהבעלות על החברות הללו. ביתרת הבעלות מחזיקים, למעשה אם לא להלכה, הפוליטיקאים היקרים שלנו. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסידור משרות בשכר גבוה למקורבים למיניהם, ולעתים אף לפוליטיקאים עצמם לאחר פרישתם מהכנסת או מהממשלה (זוכרים את השר רענן כהן, שהפך להיות יו"ר הבנק לפיתוח התעשייה?).
גם אם נתעלם לרגע מההיבטים העסיסיים של השחיתות הפושה במגזר הציבורי בישראל, ונתייחס להיבט התיאורטי של ניהול חברה ממשלתית, נגלה כי השיטה פגומה מיסודה. חברה שהיא בבעלות "כולם" היא למעשה בבעלות "אף אחד". כאשר אין גורם מוגדר, שבאופן ישיר מרוויח או מפסיד מפעילות החברה, בעצם אין גורם אחראי. תאמרו, אבל לכל חברה ממשלתית יש מועצת מנהלים, אשר לפי החוק חבריה אחראים על תפקוד החברה. זה נכון על הנייר, אבל בפועל, כאשר מרבית חברי מועצת המנהלים הם מינויים פוליטיים, רובם חסרי כישורים של ממש להיות דירקטורים, והחברה עצמה נתונה בסדים של הסכמי עבודה קיבוציים ועוד מגבלות כהנה וכהנה, מועצת המנהלים לא מסוגלת באמת למלא את תפקידה.
לציבור נתונה האפשרות, באופן עקרוני, "להתחשבן" ביום הבחירות עם הפוליטיקאים אותם הוא בחר כנציגיו לניהול נכסי המדינה, ובתוכם החברות הממשלתיות, אם ניהולם התגלה ככושל. אך בנושא זה אין להכביר מלים, שכן השלטון במדינות דמוקרטיות נבחר על בסיס נושאים "גדולים" כגון שלום, מלחמה והמצב הכלכלי הכולל, ולא ניתן לצפות מציבור הבוחרים להתייחס לסוגיות פרטניות, כמו מקדם ההתייעלות של "מקורות", בלכתו אל הקלפי.
שר הממונה בתוקף תפקידו על חברה ממשלתית, כגון שר התשתיות או שר התחבורה, יודע כי לעולם לא ייענש בגין ניהול לקוי של החברה, גם אם הוא עצמו מינה את היו"ר או את המנכ"ל שלה. השר יקבל את משכורתו – כ-35,000 ש"ח בחודש – בין אם החברה מרוויחה, מפסידה, או עומדת בפני התמוטטות. יתרה מכך, אם השר עצמו תרם להתערערות החברה בכך שמינה משיקולים פוליטיים אנשים לא ראויים לנהל אותה, הוא צפוי דווקא לקבל דיווידנד פוליטי חיובי מבוחריו במרכז המפלגה.
מינויים פוליטיים בחברות פרטיות
אלה המבינים בדרכי ההתנהלות של המשק הישראלי יודעים שמינויים פוליטיים קיימים גם בחברות פרטיות. הכיצד? רוב העסקים הגדולים מקיימים קשרים הדוקים ביותר עם מוסדות הממשלה, ונזקקים להם לצורך קבלת היתרים וענייני רגולציה שונים. לעתים מוצא בעל העסק שהדרך הטובה ביותר להשיג את מבוקשו (למשל, חסימת מתחרים בשוק התקשורת) היא "לשמן" את השר האחראי על הנושא. השימון הוא אינו שוחד כספי ישיר, אלא, ברוב המקרים, מינוי מקורב זה או אחר של השר לתפקיד בכיר באחד מעסקיו של בעל ההון. העניין הוא, שאם בעל עסק פרטי מוצא לנכון להעסיק אנשים לא־ראוים ולשלם להם מכיסו הפרטי, שיהיה לו לבריאות. סביר להניח שהוא מוכן לשלם את המחיר בכדי להגיע לתוצאה מסוימת, ובסופו של דבר המהלך הוא לגיטימי. מאידך, ברור שאותו בעל הון לא יהיה מוכן להתפשר בדברים "הגדולים" של ניהול העסק. הוא לא ימנה מנכ"ל חסר־כישורים רק בכדי לרצות מישהו, ולא ישפוך סכומי כסף גדולים סתם כך; אם יעשה זאת, יפסיד את כספו שלו ויסכן את הירושה של ילדיו. ניהול כושל של החברה ידרדר אותו באופן אישי.
ושוב, על מנת להיות ברור לחלוטין: תמיד היו ויהיו אנשי עסקים כושלים או חסרי־מזל. על הממשלה לדאוג שאם שירות או מוצר מונופוליסטי נתון בידיים פרטיות, תהיה קיימת תוכנית מגירה למקרה של התמוטטות העסק, כך שהציבור ימשיך לקבל את השירות בכל מקרה. איש לא מוכן לקבל מצב בו אספקת החשמל במדינה תשותק בגלל שחברת החשמל התמוטטה. במקרה כזה, בו גורם פרטי מקבל זיכיון לאספקת שירות או מוצר מונופוליסטי, צריכים תנאי הזיכיון לכלול התייחסות למצבי חירום מעין אלה.
בעלי ההון והפוליטיקאים הם חלק מאותו מעגל חברתי. כך זה בכל העולם, תמיד היה ותמיד יהיה. רבים מבעלי ההון ורבים מהפוליטיקאים לא יבחלו במהלכים מושחתים על מנת להשיג כסף או עוצמה פוליטית. גם זה לא חדש. אנשים ישרים באמת לא הופכים להיות מיליונרים או שרים בממשלה. אך איזו מבין הרעות עדיפה? איזה סוג של שחיתות פחות גרוע: השחיתות השלטונית הישירה, במסגרתה מחלק הפוליטיקאי את נכסי המדינה למקורביו ולאנשי מפלגתו בתמורה לתמיכה ונאמנות פוליטית, או השחיתות העקיפה, הכרוכה מטבע הדברים במגע ההדוק המתקיים בין הפוליטיקאי לבין איש העסקים הפרטי? אני באופן אישי מעדיף את הסוג השני, בלית ברירה. כמובן, אני יוצא מתוך הנחה שבשיטת השלטון הישראלית ישנם מספיק מנגנוני בקרה ואיזון שימנעו מהפוליטיקאי למסור את נכסי המדינה בגלוי למיטיבו בעל ההון. כך, כאשר איש עסקים המיודד עם שר האוצר זוכה במכרז לרכישת בנק מידי המדינה, עדיין יש לי אמון במכרז עצמו המנוהל על־ידי פקידים ונתון לביקורת של בית המשפט. בישראל לא ניתן, עדיין, לחלק את נכסי המדינה באופן שרירותי וללא ביקורת. לכן היחסים בין הפוליטיקאים לבין בעלי ההון מבוססים בעיקר על "טובות קטנות" וליטוף הדדי של האגו, ופחות על תחלופה ישירה של כסף ורכוש.
ניהול יעיל, שחיתות ורמת שירות
הפרטת חברה ממשלתית מביאה, אפוא, לשתי תוצאות חיוביות ברמה העקרונית: ראשית, בטווח הארוך החברה תנוהל בצורה יעילה יותר מהבחינה הכלכלית; שנית, השחיתות השלטונית הכרוכה בשליטה הממשלתית והפוליטית על החברה תקטן, או לכל הפחות תעבור לפסים הפחות מזיקים של יחסי הון ושלטון.
ומה בדבר רמת השירות, תשאלו. האם ירידת רמת השירות אינה תוצאה בלתי־נמנעת של ההפרטה, כפי שראינו במקומות אחרים בעולם? התשובה לטענה זו, שאכן מבוססת על מספר תקדימים, היא שיש להפריד בין הפרטה של שירות מונופוליסטי חיוני לבין הפרטה של מוצר תחרותי. "אל־על", לדוגמה, מספקת שירות הנתון בתחרות ישירה מצד עשרות חברות תעופה הפועלות בישראל. אם לא תדע "אל־על" לתת את רמת השירות והמחירים הראויה, היא פשוט תאבד נוסעים ותפסיד כסף, ואת זה בעליה החדשים בוודאי לא ירצו. במקרה זה אין משמעות מיוחדת להפרטה.
לעומת זאת, אם החברה המופרטת מספקת שירות מונופוליסטי, אזי תפקידה של הממשלה הוא לפקח עליה באופן הדוק וללא רחמים. "בזק", למשל, היא עדיין מונופול בתחום הטלפון הקווי, ולכן על משרד התקשורת והממונה על ההגבלים העסקיים "לשבת לה על הזנב" יומם וליל, ולדאוג שתעמוד בתנאי הרישיון שלה. זהו בדיוק תפקידם של פקידי הממשלה.
באופן כללי יותר, לטוענים שחברה מופרטת מורידה את רמת השירות שלה אני מציע להיזכר ברמת השירות שהעניקה "בזק" לפני כניסתן לשוק של חברות הסלולר והחיוג הבינלאומי החדשות בשנות התשעים, וולהשוות אותה לרמת השירות שהיא מעניקה כיום (שהיא עדיין לא מספיק טובה, לטעמי).
ההפרטה היא לא סיסמה אוטופית. היא לא תפתור את כל בעיות הכלכלה, והיא בוודאי נושאת עמה גם מכאובים אישיים עבור אנשים מסוימים. אך בראייה הכוללת, זוהי מדיניות חיובית הן בהיבט הכלכלי הצרוף והן בכך שהיא מייבשת חלק חשוב – גם אם קטן – של ים השחיתות הגדול, בו מדשדשת הפוליטיקה הישראלית כיום.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש