כתיבת רשימת ביקורת זו עולה לי בדמים מרובים. לא כיוון שיש לי קושי לשבח ספר טוב, אלא משום שהצטרפות לגלי הביקורת האוהדת היא דבר שנוא, ומחשיד אותי בחוסר עמוד שידרה. אבל ''הלב הוא קטמנדו'' של יואל הופמן מצדיק את הפגיעה בגאוותי כאנטי-מיינסטרים. שלא לדבר על ההודעות שיחשידו אותי כסוכן של ההוצאה.
שטף כזה של ביקורות חיוביות על ספר לא זכור לי מזה זמן רב. הגדיל לעשות עיתון ''הארץ'', שפרסם שתי ביקורות על הספר בהפרש של חמישה ימים (ב''תרבות וספרות'' ובמוסף ''ספרים'') . שלושה ממכריי המליצו לי על הספר בהזדמנויות שונות, ובספריה נזקקתי לתחבולות על-מנת לשאול אותו סוף-סוף.
ויש לביקורות על מה להסתמך. מדובר באחד הספרים היותר מעניינים שנפלו לידי לאחרונה. ניתן להגדיר את העלילה כסיפורו של הקשר שבין בתיה ליהואחים, אבל לכאורה הספר כולו רצוף סטיות מהנושא, שיבוצי הגיגים ומחשבות של הדמויות. כאמור - לכאורה בלבד, כיוון שלמען הבנת מערכת היחסים הפנימית והחיצונית של הדמויות, צריך להבין שזהו עולמם. וכדי לחדור אל עולמם, צריך לחדור אל תוכם. המעבר בין נושאי המחשבה, המחשבות עצמן, כמו גם ההגדרות החריגות לסובב אותן, חושף בשיטתיות את עולמן הפנימי כשבסופו של הספר ניתן לראות כיצד כל זה היה דרוש להבנה השלמה של הקשר. אני אישית מצאתי גם הנאה מעצם קריאת המחשבות החריגות שמגיעות כאילו בלא קשר לעניין (אבל אני גם מחבב שירה סוריאליסטית). החריגות הללו לא רק יוצרות הזדהות עם הדמויות אלא גם מרבדות אותן.
עמודי הספר אינם ממוספרים והטקסט מודפס על צד אחד בלבד של הדף. הפסקאות הקצרות מחולקות כ''קטעים'' כאשר למעשה בין כל קטע יש אקט כל שהוא שמצריך את החלוקה לפסקה הבאה. עולה מכך שהספר על אף שהוא ''איטי'' ודל בהתרחשויות מעשיות, למעשה עמוס בפעלים. העובדה שאף אחד לא מתייחס לפעלים כיותר ממפסקים מצביעה על היות המחשבה השלד המניע של העלילה. לאורך מאתיים שלושים ושבע הפסקאות אנו מתוודעים לדמויות וחודרים אל עולמן. הדפוס המיוחד מרמז על אופיו השונה של הספר, והחלוקה לפסקאות הכרחית כדי לאפשר לקורא ''לנוח'' בין הגיג להגיג.
אפשר להתייחס לספר כשירה, כטקסט שהעלילה בו משנית עד לא קיימת. אפשר להתייחס רק לעולם הפנימי של הדמויות, אבל בכך חוטאים לסיפור שמתרחש לאורך הספר כולו. הקשר בין יהואחים לבתיה הוא בפירוש נושא הספר, והמחשבות, כמו גם הרגשות, נועדו בראש ובראשונה כדי לנסות ולתאר את הקשר הזה. שיאו של הקשר מתמצה ברגע שבו כל אחת מהדמויות הופכת ''להיות הוא'' וכשמצרפים את כל מה שנלמד קודם לכן מבינים מה המשמעות של ''להיות הוא''.
בין כך ובין כך מדובר בספר שנעים לקרוא, הוא מעורר מחשבה הן ברמה שבה כל פיסקה עומדת לבדה והן כאשר מתחברים כל הקצוות. הספר לוקח את הקורא אל החוויה העמוקה של הקשר הספציפי הזה.
|
קישורים
הלב הוא קטמנדו - לקניית הספר ב"מיתוס"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש