 |
האם ראוי למשוררים להגיב לאירועים פוליטיים וחברתיים בזמן אמת? האם שירה פוליטית היא בגדר האפשר, והאם היא יכולה לשכון במחיצה אחת עם שירה לירית? ביקורתה של נעמה מלכיור על גיליון של כתב־העת "משיב הרוח" המוקדש לנושא "על ההתנתקות".
|
|
| יצירות אמנות • נעמה מלכיור • יום א', 29/5/2005, 23:42 |
|
| |
בחודש מרץ האחרון, שבט תשס"ה למנייננו, יצא לאור גיליון מיוחד של "משיב הרוח" – כתב־עת לשירה המתמקד בענייני יהדות וזהות יהודית – שהוקדש לנושא "על ההתנתקות". עורכי כתב־העת הסבירו כי ב"על התנתקות" התכוונו להתנתקות מכל סוג שהוא: ניתוק אדם ממקום או מתרבות, תכנית ההתנתקות, נתק בתקשורת וכיוצא באלה – הרלוונטיים כולם למציאות הישראלית כיום. אולם חלק לא מבוטל מהשירים בגיליון הוצאו מהקשרם, והתאמתם לנושא היא מאולצת.
שירו של יוסי שריד "איתמר מתנתק", למשל, הובן לא נכון בגלל האכסניה, היוצרת קשר לאקטואליה היומית אליה כיוונו עורכי הגיליון:
"אִיתָמָר הַקָּטָן הֶחְלִיף הֶשָׁנָה גַּן
וְהִתְחַלְּפוּ גַּם הַגַּנָּנוֹת
וְעַכְשָׁיו, בְּכָל בֹּקֶר הוּא מְמָאֵן לְהִפָּרֵד
וּמְמָרֵר בִּבְכיִ שָׁעָה אֲרֻכָּה."
(שם, עמ' 12)
כששריד כותב על ילד העובר לגן חדש, הרוחות סוערות. קשה שהשירה האקטואלית תישאר על גבול הרגשי, בלי שיכפו עליה את הפוליטיקה. השיר "איתמר מתנתק" עוסק בילד שעובר לגן חדש, ומתאר את חרדת הנטישה שפיתח לאחר שעקרוהו ממקום אהוב, ואת הקושי של כל אדם להתנתק, קטן כגדול. אין שום ספק שיש בשיר אי־אילו רמיזות והשלכות אקטואליות, אך מדובר בקשר אישי של כותב השיר לנושא, ואולי גם באינטראקציה שלו עם המציאות:
הַגַּנֶּנֶת שְׁלּוֹ אוֹמֶרֶת לִי –
אֵין דָּבָר, אַתָּה יָכוֹל לָלֶכֶת,
לְכֹל יֶלֶד יֵשׁ חֶרְדַת נְטִישָׁה,
זֶה יַעֲבֹר לוֹ.
וַאֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָהּ
שֶׁזֶּה אַף פַּעַם לֹא עוֹבֵר
כל זה מותר, ואינו פוליטי; אף על פי כן, בערב ההשקה שנערך לגיליון בבית האמנים בתל־אביב, סיפר שריד כי רבים שאלוהו למה דווקא "איתמר", ומה יש לו נגד אותו יישוב. יתכן שהקישור ל"נושאים הבוערים" מצדיק בחירה בשם זה ולא באחר, אולם איתמר הוא לא יותר ולא פחות מנכדו של יוסי שריד, עליו נכתב השיר. "מזל שלא קוראים לנכד שלי יצהר", השיב שריד לשואלים.
מן הצד השני, חלק מהשירים ב"משיב הרוח" נוגעים כל־כך לתכנית ההתנתקות, עד שאין בהם שמץ של ריגוש לבד מהיותם שירי מחאה – מסות פוליטיות בצורת שיר; חלקם יכולים לעשות את עבודתם נאמנה על עלונים של תנועת "שלום עכשיו", או לחילופין, ככתובות על חולצות וכובעים כתומים.
שירה פוליטית היא קשה לכתיבה ולקריאה, ויש הטוענים שזו שירה שאינה יכולה לשרוד אל מול המציאות המשתנה. אך חשוב לזכור שלא כל שיר הנוגע למצב האקטואלי הוא שיר פוליטי. יש לשירה יתרון גדול – חיבור המציאות עם הרגש, ותמיד נכתבה שירה שנגעה לזמן ולמקום והפכה לנצחית בזכות היותה כזו; לא בכדי הפכו שירי המלחמות לקלאסיקות. אולם יש הבדל בין חיבור המציאות אל הרגש ובין שירה שהיא נאום חוצב־להבות בהייד־פארק של הספרות.
נאום הייד־פארק כזה הוא שירה של רוחמה שפירא, "ציר כיסופים":
"מִתְנַדְּבִים יְפֵי נֶפֶשׁ עִם נְצִיגֵי הַחֹק
יַמְתִּינוּ בְּנִימוּס שֶׁנֵּצֵא מֵרָצוֹן וְאַחַר
בְּהֶחְלֵטִיּוּת מְחֻשֶׁבֶת וּשְׁקוּלָה יוֹצִיאוּנוּ
מֵהַבַּיִת אֶחָד אֶחָד
יַעֲמִיסוּ עַל קְרוֹנוֹת מַשָּא לִבְהֵמוֹת"
(שם, עמ' 87)
בשיר זה טמון פוטנציאל רב, בדיוק בשל המקום ממנו הוא מגיע. השם האירוני שלו, החייל העגום העומד בתוכו, והמציאות העגומה שעומדת מאחוריו, הם בסיס טוב לשיר בעל עוצמה רגשית. שפירא היתה יכולה להציב את האני האישי שלה במקום אחר, של התבוננות מהצד. היא עושה זאת, בחלק מהשיר, אולם הרצון להתריס ולהביע דעה גובר על ההשראה ועל הרגש. זוהי בחירתה של שפירא, וכך יצא שכתבה נאום ימני להתפאר על ההתנתקות ועל המגורים בשטחים. בחלק מהשיר יש אמנם חיבור לרגש, וניכר בו שנכתב במלאת שלושים לרצח אם וארבע בנותיה בגוש קטיף, אולם חלק אחר ועיקרי של השיר נשמע כזעקה מפי קדושה מעונה. זהו שיר תפילה בצעקה, שעיקר עניינו בהתנגדותה של הכותבת לממשלה, לשליטים ולכל מי שאינו בצד שלה של המפה הפוליטית. חלק זה מיותר לשירה – אמירה כזאת אפשר לרסס על הקירות, ולהלחין בשביל סאבלימינל; אין צורך לייפותו בעולם דימויים עשיר.
לעומת שפירא, נמצא אליעז כהן. בשירו "הזמנה לבכי" מעמיק כהן אל היסודות החשובים של נושא ההינתקות – הצד הרגשי, האנושי:
"תִּכָּנֵס, תֵּשֵׁב עִמָּנוּ בִּישִׁיבַת הַאֲבֵלִים, תִּטְעַם הַכְּעָכִים הַעֲגֻלִּים
כְּמוֹ הִיְלָדִים שֶׁגָם עַכְשָׁו מִתְגַּלְגְּלִים עַל הַשָּׁטִיחַ כְּמוֹ
גּוֹרל, שׁוּב הוֹפְכִים בָּתִּים בְּעֶצְיוֹן לִנְקוּבִים וַחָלוּלִים
בִּדְמָמָה נֵלֵךְ בָּאַחֲרוֹנה בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת:
רַק אֲנִי וְאַתְּ וְהַכְּתָלִים זוֹכְרִים רִיבִים וְאֲהָבִים"
(שם, עמ' 84)
השיר מרגש בשל נקודת המבט המפייסת שבו – פיוס שבא מתוך השלמה עם המצב, עם המציאות, עם החייל המפנה. בולטת בשיר התחושה הימנית, שכן מצב־המוצא הוא של אדם ימני, אך העמדה הפוליטית אינה מכסה את מה שנמצא אחריה – לב אדם. זאת להבדיל משירה המתריס של שפירא, או משירו של הרב פרומן, שאינו מופיע בגיליון אך נקרא בערב ההשקה, שיר שכולו אקרוסטיכון גס־רוח על עזה. אליעז כהן לא צועק את דעותיו הפוליטיות; הוא סומך על הקורא הנבון שיבין אותן. כהן לא צריך להתריס כדי להעביר מסר, אלא מעביר אותו מתוך ליבו, אל המקומות אליהם מצליחה שירה להגיע.
"בִּלְחִישָׁה אַתָּה שׁוֹאֵל: אֲרַזְתֶּם? כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם הַצְּרוֹר
שֶׁכֹּה יָכִיל גַעְגּוּעִים
אַתָּה עוֹצֵר בְּשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת. יוֹצְאִים לִנְשֹׁם עַל הַמִּרְפֶּסֶת
כָּאן הֵכַנְתִּי לִי פִּנָּה קְטַנָּה לִכְתֹּב אֶת הָרוֹמָן הַלֹּא גָּמוּר
עַכְשָׁו מֵעֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁבֶּחָצֵר עָלֶה אַחֲרוֹן נוֹשֵׁר
הַכֹּל מָלֵא סְמָלִים אַתָּה אוֹמֵר"
איש במערכת "משיב הרוח" לא טען לגיליון פוליטי; אך אם "פוליטי" משמעו "נוקט עמדה", הרי שבשל נושאהו – "על ההתנתקות" – הגיליון מצטיין בפוליטיות יתרה, אולי אפילו קצת מחרידה, עקורה ובעיקר תלושה מהמציאות. לא כל השירים בגיליון עוסקים בנושא, ואחדים אף מתייחסים לנושאים אקטואליים שונים לגמרי, דוגמת "שדרה" מאת יעל גלוברמן, המציג את תל־אביב בראי הזמן החולף:
"בְּעוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים תָּעֲבֹר פֹּה הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה.
פָּסֵי בָּרְזֶל יָנוּחוּ לְאוֹרֶךְ הַשְּׂדְרָה
כְּמוֹ שׁוּרָת הֲלִיכוֹנִים שֶׁנִּשְׁמְטוּ לַדֶּשֶׁא הֶחָדָשׁ.
אִָנִי פּוֹסַעַת בַּקַו הַמְרֻסָּק
קְרָקוֹב־תְּל־אָבִיב־מַנִילָה.
בְּמֶרְחַק שְׁנֵי רְחוֹבוֹת מִכָּאן, אָבִי
שׁוֹתֵק בַּבַּיִת בֵּין תְּמוּנוֹת אִמִּי."
יש שהשיר גוזר קווים מהמציאות הקיימת, אולם הוא אינו מחויב לה, וזהו סוד יופיו. שיר נוסף שנתלש מהמציאות שלו, והובל אל ההתנתקות, הוא "זכות השיבה", טקסט מרגש ביופיו שחיבר המשורר ניצול השואה איתמר יעוז־קסט:
"וְאַף־עַל־פִּי־כֵן טוֹרֵחַ אֲנִי ְלַהֲעִמיד עַל הָרַגְלַיִם, בִּזְקִיפוּת־הַקְּוֹמָה,
אֶת זוּג הַשְּׁלָדִים הָעֲיֵפִים עַד־מָוֶת
וּמְדַמֶּה לְרֶגַע קַל כִּי הִנְנִי כַּאָבוֹתיַ מְלַקְּטֵי־הָעֲצָמוֹת, לְאַחַר הַקְּבוּרָה הָרִאשׁוֹנִית,
לְעֵת כִּי טוֹמֵן אֲנִי שְׁאֵרִיּוֹת אֱנוֹשׁ בְּמִזְוֶדֶת הַמַּסָעוֹת אֲשֶׁר לִי:
וּכְבָר מַמְתִּין הַמָּטוֹס לְבוֹאִי, אִם בְּלֹד וְאִם בִּשְׂדוֹת־הַתְּעוּפָה שֶׁל כֹּל חֲלוֹמוֹתַי הָרָעִים,
וְאָנוּ מַמְרִיאִים וְטָסִים לְעִיר־הֻלֶּדֶת אָבִי וּלְעִיר־הֻלְּדֶת אִמִּי
אִישׁ חַי וּשְׁנֵי שְׁלָדִים מִתְפּוֹרְרִים"
(שם, עמ' 23)
אם מציבים טקסט כזה של יעוז־קסט לצד השיר "עקדה" של רוחמה שפירא ("וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק/ וַיֹּאמֶר לַנְּעָרִים הַשְּׂמֵחִים לְאֵיד/ שְׁבוּ לָכֶם פֹּה/ עִם הַחֹמֶר הַנּוֹעֵר בְּכָל הָעֲרוּצִים/ זָר לֹא יָבִין זֹאת; נִשְׁתַּחֲוֶה/ וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" שם, עמ' 90), מתקבלת מראה מעוותת של מציאות ישראלית. ואולי, עד כמה שתהא מראה זו מעוותת, ייתכן שזוהי כוונתם הנסתרת של העורכים.
דחוף היה לעורכי "משיב הרוח" להוציא את הגיליון לאור כבר עכשיו. בזמנים אלו, כשהכל בוער והעניינים טריים וחמים, נמצאים ממש בשיאם, חשוב לכרוך אסופה בכריכה קשה, שיהיה תיעוד. לא אחר־כך, בדיעבד, אלא בתוך ההתרחשות. גיליון ט"ז של "משיב הרוח", כתב עת לשירה יהודית ישראלית, מציג אסופה מגוונת של אנשים מתל־אביב ומגוש קטיף, בני כל הגילים ובעלי דעות שונות; אסופה מרתקת, היוצרת, בדרכה העקלקלה, כמוסת זמן כתובה. מעירוב האנשים, המקומות והזמנים, בכל זאת, נוצרת איזושהי שפה. לא כולה על ההתנתקות, אבל היא בכל זאת שפה.
"עַל הַחוֹל עַל הַטִּין וּבַטִּיט וּבַטִּיחַ, עַל קְלִיּפוֹת עֲצֵי הַשִּׁטָּה, עַל סַלְעֵי גַּב הָהָר,
בַּבְּקָרִים הַקְּרִירִים, הֵם חָרְטוּ קַוִּים קַוִּים, קְמוּצֵי שְׂפָתַיִם, בְּמִרָוָחִים קְצוּבִים.
תָּוִים פְּרוּשֵׁי כָּנָף נָדְדוּ בֵּין שֵּם לְשָׁם, פְּרוּמֵי מוּבָן כִּדְרוֹרֵי בָּר
הָאֵלִים גָּאוּ בִּבְכִי אַ-קַפֶּלָה וְהָאֵלוֹת גִּלְגְּלוּ
אֶת עֲלִילַת הָאֶבֶן עַל עִיר וּמִגְדָּל"
(ליאת קפלן, מתוך – "בבל טיוטה", שם, עמ' 32)
משיב הרוח, כתב עת לשירה יהודית ישראלית, גיליון ט"ז, חורף תשס"ה. מוציאים לאור: עמותת אלול, עמותת פתיחא; בסיוע משרד החינוך, התרבות והספורט – מנהל התרבות והאמנות.
|
קישורים
משוררי ההתנתקות - נדב שרגאי, "הארץ"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש