 |
"אדם לאדם חידה", מאת גליה פת־שמיר. הוצאת ליאור שרף, 2004, 255 עמ'
|
|
| ספרים • אהוד פירר • יום ב', 14/3/2005, 23:49 |
|
| |
"אוכל אורז מנופה ובשר טחון כראוי ואינו חושש. נתקלקל האורז מחמת החום או מחמת הלחות - הרי זה לא יאכל. הבאיש הדג או הבשר - הרי זה לא יאכל. הורעה עין התבשיל או הורע ריחו - הרי זה לא יאכל. הוקדח תבשילו או הוצן, לא היה לפי עונות השנה - הרי זה לא יאכל. נחתך התבשיל שלא כראוי, לא נסתפג ברוטב כראוי - הרי זה לא יאכל."
הקטע שקראתם זה עתה איננו לקוח מן הספר 'שולחן ערוך' ואף לא מספר בישול ארכאי כלשהו אלא, באופן מפתיע אולי, דווקא מן הספר 'מאמרות' - קובץ אמרותיו של הפילוסוף הסיני הנודע קונג דזה (479-551 לפנה"ס), או כפי שהוא מכונה במערב, קונפוציוס.
ההפתעה עשויה לגדול לנוכח העובדה שספר זה - המכיל בצד קטעים שכאלה גם אי־אלו צווי מוסר בסיסיים למדי - נחשב במשך אלפי שנים ליצירת מופת פילוסופית ולטקסט קנוני, כזה שדורות רבים של מלומדים סינים הקדישו את חייהם ללימודו ולפענוחו. בשלב זה הקורא המערבי עשוי בודאי להעלות על פניו חיוך מזלזל, לנוכח אותם סינים פרימיטיביים המייחסים קדושה אינסופית ומשמעות נסתרת לכל טקסט קדום. ככלות הכול, יאמר לעצמו אותו קורא, הרי מובן מאליו שאין כאן שום פילוסופיה. בוודאי שלא ניתן להשוות, מבחינת העומק והתחכום, את אותו אוסף של משפטים סתומים והוראות בישול עם הטקסטים הפילוסופיים המרכזיים של המערב, דוגמת הדיאלוגים של אפלטון או 'ביקורת התבונה הטהורה' של קאנט. אולם, החיוך המזלזל עשוי להתחלף בהבעת מבוכה, כאשר אנחנו נזכרים שאחרי הכול מדובר כאן בתרבות עשירה ומתוחכמת מאין כמוה, כזו שעד המאה השש־עשרה לערך עלתה על אירופה בכל קנה מידה, תרבות שכבר בתקופות קדומות יצרה מערכת ממשל מתוחכמת, ספרות מפוארת וכלכלה מפותחת. אדם מערבי בן ימינו אולי יתקשה להתפעל מן התשתית הפילוסופית של התרבות הסינית, אך עם זאת הוא לא יוכל לבטל את הישגיה של אותה תרבות כלאחר יד.
כיצד אם כן ניתן להבין זאת? ככלות הכול, מה בעצם כל־כך 'חכם' באותה חכמה סינית קדומה? יותר מזה, מה בכלל משמעותה של חכמה או פילוסופיה בהקשר הסיני? ניסיון מעניין להתמודד עם השאלות הללו אפשר למצוא בספרה של גליה פת־שמיר "אדם לאדם חידה", העוסק בהגות הסינית הקלאסית. הספר עוסק בעיקר בניתוח שיטתי של אסכולות המחשבה הסיניות המרכזיות ובבחינת הדרך שבה כל אחת מהן מתמודדת עם חידת האדם. אולם, מתוך הדיון הפרטני, גם הולכת ונבנית לעינינו תמונה כוללת יותר: תמונתה של המחשבה הסינית על מאפייניה הייחודיים, יתרונותיה ונקודות החולשה שבה.
כאמור, הספר בכללותו מוקדש לתיאור מפורט של האסכולות הפילוסופיות העיקריות בתרבות הסינית. מטבע הדברים רוב הדיון מתרכז ב'שלוש התורות הגדולות': הקונפוציאניזם, הטאואיזם והבודהיזם. כל אחת מן התורות הללו עוסקת בראש וראשונה באדם: בשאלה מהו, כיצד עליו לחיות ולמה הוא יכול לשאוף. ננסה לשרטט בקצרה כמה מהקווים העיקריים של כל אחת מן השיטות הללו:
הקונפוציאניזם, התורה שהיתה במשך דורות רבים מעין פילוסופיה רשמית של סין הקיסרית, הנה שיטה המעמידה במרכזה את האתיקה. האדם, לשיטתה, איננו יצור הקיים לכשעצמו. הוא קיים תמיד ביחס לאחרים: ביחס להוריו, למשפחתו, לארצו ולעולם כולו. החכם הקונפוציאני שואף לטפח בקרבו את מידת האנושיות, שמשמעה יחס נכון לעצמו, לסביבתו ולזולת. דבר זה מתבצע באמצעות המנהג - סדרה של טקסים מדוקדקים שנועדו לחנך את האדם ולהקנות לו את המידות הנכונות. לצד ההיבט האתי, היה לקונפוציאניזם גם היבט פוליטי. למעשה, לפי התפיסה הקונפוציאנית, הפוליטיקה צריכה להתבסס על האתיקה. המדינה האידיאלית, אליבא דקונפוציוס, הנה זו שבה שוררים יחסים נכונים והרמוניים בין המעמדות ובין החלקים השונים של החברה. במדינה שכזו, בעלי התפקידים מתמנים על פי רמתם המוסרית ועל פי מידת האנושיות שלהם. השליט האידיאלי, לפי הגישה הזו, יהיה זה ששולט מכוח אנושיותו, זה שמתייחס נכון אל העם וכמעט שאינו נזקק לכוח. ברגע שהשליט סוטה מהמנהג או פועל לשם תועלתו האישית, ממילא הוא מאבד את מקור סמכותו.
בקוטב השני ניצב הטאואיזם - ספק שיטה פילוסופית ספק דת, המיוחסת לחכם האגדי לאו־דזה (בין המאה השישית לרביעית לפנה"ס). בניגוד לקונפוציאניזם השמרני, הטאואיזם שולל לחלוטין את הסדר, ההירארכיה והמנהג. על פי ההוגים הטאואיסטים על האדם לזרום עם 'הטאו' - הדרך. הוא צריך לחוש את הכיוון אליו הולכים הדברים ולפעול איתו בהתאמה. עליו לחיות מתוך ספונטאניות מוחלטת, לא להיאחז בדברים, במילים או ברעיונות, אלא להיוולד בכל רגע מחדש, להשתנות ללא הרף ולשכוח את עצמו בכל פעולה שהוא עושה.
למרות אופיו הפרוע והאנרכי, גם הטאואיזם הוליד ברבות הימים פרשנויות פוליטיות. לפי תפיסות אלו, השליט האידיאלי יהיה זה שמסוגל לחוש את הזרמים התת־קרקעיים הפועמים בחברה ואת הכיוון אליו פונה ההיסטוריה. שליט כזה לא ינסה לכפות את רצונו על ההיסטוריה אלא ידע לזרום עם מהלכה. לכן הוא יוכל להשיג את מטרותיו בלא מאמץ ולהוביל את העם בלא כל כפייה.
בנוסף לשתי השיטות הללו, הסיניות במקורן, שמור במחשבה הסינית תפקיד מרכזי גם לשיטה שלישית, כזו שמקורה מבחוץ: הבודהיזם. בניגוד לגרסאותיו ההודיות או הטיבטיות, הבודהיזם הסיני מיעט לעסוק בפיתוח מטאפיזיקה ספקולטיבית, או במאמצים להשתחרר מן הקיום. כמו יתר האסכולות הסיניות, גם הבודהיזם התמקד בעיקר באדם ובחייו. לפי תפיסתו האדם צריך לחיות בעולם התופעות אך מבלי להיאחז בו. עליו להיות מודע לריקות הבסיסית שמונחת בתשתיתן של התופעות ולהבחין במהות הריקה והדוממת שמאחורי ההשתנות הבלתי פוסקת של החיים. אולי התוצר המעניין ביותר של אותו מפגש בין הבודהיזם לתרבות הסינית הנה אסכולת הזן - שיטה המתנערת מכל מטאפיזיקה והמדגישה את החוויה הרגעית, כזו שאיננה כפופה להיגיון ואיננה ניתנת לביטוי במילים.
בנוסף, מוזכרות בספר גם כמה אסכולות מחשבה אחרות, פחות ידועות. המעניינת שבהם היא אולי הליגליזם – 'אסכולת החוק' (Fa jia): אסכולת מחשבה פוליטית הגורסת כי 'הכול שפיט' - כלומר שכל אחד מתחומי החיים במדינה צריך להיות מעוגן בחוק ומגובה במערכת ענישה דרקונית. לשיטתה, הישרדותה והצלחתה של המדינה תלויה בראש וראשונה בנוקשותם של חוקיה וביעילות האכיפה שלהם. מאידך, בכתביהם של הוגי האסכולה הזאת ניתן גם למצוא עצות והדרכות לשליטים, המורות להם כיצד למשול בעם תוך הפעלת אכזריות מחושבת ומניפולציות מתוחכמות. כמה מן הכתבים הללו מצטיינים בציניות משולחת הרסן שלהם וניתן למצוא בהם לעתים קרובות אמירות כדוגמת "עם חלש משמעו מדינה חזקה, ומדינה חזקה משמעה עם חלש", או "אם חיי האדם קשים, הפוך אותם לקשים יותר, כך שיקבל בברכה את המלחמה".
כאמור, כל אחת מן התורות הללו מתוארת אצל פת־שמיר בצורה עשירה ומפורטת, תוך פירוט הזרמים והאסכולות המרכזיות שלה. החיסרון המרכזי בתיאור זה הוא היעדרו של הרקע ההיסטורי. כך למשל אין אנו למדים על דעיכתו של הבודהיזם הסיני החל מן המאה העשירית ואילך, על הפיכת הקונפוציאניזם למעין דת בירוקרטית המתמקדת בטקסים מורכבים ובשינון אינסופי של טקסטים, וגם לא על האופן שבו הטאואיזם, המצדד באנרכיה ובספונטניות, הוליד מתוכו שורה של מסדרים דתיים שעסקו בסגידה לכוחות הטבע, במאגיה ובאלכימיה. כך גם אין אנו שומעים בספר על דמותו של צ'ין שיחואן די - הקיסר שהפך את הליגליזם להשקפה רשמית, איחד את סין ובנה את החומה הגדולה - ונחרט בזיכרון ההיסטורי כאב־טיפוס לעריץ חסר מעצורים (דמות זו עמדה במרכז הסרט הסיני המצליח 'גיבור', כמו גם במרכזו של ספר הפנטזיה 'גשר של ציפורים').
המעשיות של התיאורטיות
כמובן שזוהי סקירה חטופה בלבד, אולם אפילו בסקירה קצרה שכזו ניתן להבחין בכמה מן המאפיינים הבולטים של ההגות הסינית. ראשית כל, בכל השיטות שסקרנו אין כמעט דיונים מטאפיזיים. הפילוסופים הסינים הקדומים עסקו רבות בחיפוש אחר דרך החיים הנכונה ואחר צורת השלטון האידיאלית, אולם הם כמעט ולא נדרשו לשאלה מהי תמונת העולם האמיתית. גם בפעמים הבודדות שהם כן עסקו בשרטוט הכוחות הפועלים בעולם, הרי שעל פי רוב הם הסתפקו באמירות כלליות, דוגמת ההבחנה בין יין ליאנג, או הצבעה על חמשת היסודות שבטבע. מאפיין נוסף הוא היעדר הצורך בהצדקה. כאשר הקונפוציאנים מדברים על חשיבות טיפוח מידת האנושיות, או כאשר הטאואיסטים מטיפים להליכה עם הדרך, הם כלל אינם מנמקים זאת. על פי רוב הם כלל אינם מצביעים על תועלת כלשהי הנובעת מן ההליכה בדרך זו, או על איזשהו צו קטגורי המחייב זאת. ההנחה המובלעת בדבריהם הינה שעל האדם ללכת בדרך הזו פשוט מפני שהיא הדרך הנכונה, ללא קשר לשאלת היעד שאליו היא מוליכה. למעשה מסתתרת כאן הטענה שדרך זו היא הדרך היחידה שבה יוכל האדם לחיות בשלום עם העולם ועם עצמו. דבר זה מוביל למאפיין נוסף של האתיקה הסינית - הקשר ההדוק בין ההתנהגות המוסרית לבין האדם המוסרי. בניגוד למרבית הגישות האתיות במערב, המתמקדות בעיקר בשאלת המעשה הנכון, ההוגים הסינים עסקו בעיקר בשאלת האדם האידיאלי, או 'החכם'. הם ניסו להבין מיהו בעצם אדם זה, מהן צורות ההתנהגות והמחשבה האופייניות לו ובאילו דרכים יכול סתם אדם להגיע למעלה שכזאת.
אם ננסה לסכם את הנקודה, ניתן לומר שבעוד פילוסופיה במובנה המערבי פירושה מין תמונה מקיפה ומפורטת של העולם, הרי שפילוסופיה - או חוכמה - במובנה הסיני פירושה מעין 'ארגז כלים' שבאמצעותו האדם יוכל לתפקד בעולם בצורה האופטימלית. אם נניח שנדמה את האדם לעכבר במבוך, אזי הפילוסוף או המדען המערבי ישאף לספק לו תצלום אוויר של המבוך, בעזרתו יוכל לנווט את דרכו. החכם הסיני לעומתו, לא יתיימר לתאר את מבנה המבוך אלא רק יגיד "תמיד בפניה הראשונה תפנה ימינה".
אך כמובן שהתמונה היא יותר מורכבת. ככלות הכול, החכם הסיני אינו אומר לתלמידיו רק כיצד עליהם להתנהג בעולם. בראש וראשונה הוא אומר להם אלו תכונות נפש וקווי אופי עליהם לסגל לעצמם. במובן זה, לפי ההוגים הסינים, אין שום ערך לכך שאדם ידע שעליו להתייחס נכון לסביבתו או שעליו לנוע עם הדרך, כל זמן שהוא לא מיישם זאת בפועל. לעומת זאת, אדם שמטבעו פועל נכונה, ממילא יכול להיקרא 'חכם', בלי קשר לבקיאותו או לאי־בקיאותו ברזי התיאוריה. אם כן, חוכמה במובן הסיני פירושה בראש ובראשונה חוכמה מעשית, חוכמה שצריכה להיות טבועה בנפשו של האדם ושיכולה לבוא לידי ביטוי רק במגעו עם העולם החיצון. לכן גם ישנה חשיבות רבה כל כך לתרגול, דוגמת המנהג הקונפוציאני או המדיטציה הבודהיסטית. תרגול שכזה נועד להטביע בלב האדם את העקרונות הנכונים, לגרום לו לסגל את דרכי המחשבה הנכונות ולהביא לכך שיפעל נכון בצורה אינטואיטיבית.
דבר דומה אפשר לראות באומנויות הלחימה הסיניות המסורתיות. באומנויות שכאלה, התלמיד נדרש לתרגול חוזר ונשנה של סדרת תנועות כלשהן ('קאטה'), במשך שנים רבות. בסופו של דבר, תרגול זה אמור להטביע בו עקרונות מסוימים כגון תנועה נכונה, שיווי משקל וניצול מרבי של הכוח - עקרונות שלמעשה באים לידי ביטוי רק בעת הלחימה, כלומר רק בעת מפגש עם גורם חיצוני כלשהו. אם תלמיד איננו מסוגל ליישם את הידע שלו בקרב, משמעות הדבר היא שהוא לא הפנים נכון את עקרונות השיטה, וממילא כל הידע שצבר הוא חסר ערך.
אם כן הפילוסוף הסיני אינו צריך בהכרח להיות תיאורטיקן דגול. הפילוסופים הגדולים בתרבות הסינית נתפסים בראש ובראשונה כרבי־אומנים של החיים, כאנשים שהפנימו את העקרונות הנכונים ויכולים לפעול על פיהם בכל מצב. ההנחה היא שכיוון שאנשים אלו מיומנים כל־כך בדרך החיים הנכונה, הם ידעו גם כיצד להורות אותה ויוכלו להצביע על התרגול הנכון לשם רכישתה. לכן, לפי גישה זו יש לראות את כתבי הפילוסופים הסינים בראש ובראשונה כהוראות עזר לתרגול החיים. אין טעם להתעמק בתיאוריות שלהם או לבחון אותם באותם פרמטרים על פיהם נבחנים כתבי הפילוסופיה המערבית. על פי המחשבה הסינית, הדרך היחידה להבין כתבים פילוסופיים היא לנסות וליישם אותם, לנסות ולתרגל את דרך החיים המבוטאת בהם.
בקיצור, ההגות הסינית הקלאסית היא קודם כל הגות מעשית. היא מתמקדת בחיי היום־יום ולרוב נמנעת מהגיגים מטאפיזיים או מתיאוריות ספקולטיביות. כאשר נשאל קונפוציוס על המוות, השיב "אינך יודע את החיים ואתה מבקש לדעת את המוות?". החכם הסיני, אם כן, יודע את גבולותיו ואיננו מבקש לחרוג אל מעבר להם.
מבחן ההיסטוריה
זהו ללא ספק אחד מקסמיה של המחשבה הסינית, אך הוא עלול להיות גם נקודת החולשה שלה. אולי זה גם חלק מהסיבה לירידתה המתמשכת, החומרית והתרבותית, של הקיסרות הסינית במהלך מאות השנים האחרונות. אומנם, הניסיון לחבר בין הרעיונות הפילוסופיים הנפוצים בתרבות מסוימת לבין ההתפתחות ההיסטורית שלה הוא תמיד עיסוק מתעתע, אך קשה שלא להתפתות לכך במקרה זה. הבה ננסה, אם כן, למרות הסיכון שבדבר, להשליך מן ההתפתחות הרעיונית להתפתחות ההיסטורית, בסין ובאירופה.
כאשר אנו מעמידים את אירופה של ראשית העת החדשה אל מול הקיסרות הסינית של אותה תקופה, הרי שהאחרונה נראית מרשימה בהרבה. בעוד שאירופה היתה מורכבת מאוסף של נסיכויות קטנות השקועות במלחמות ירושה, במאבקים דתיים ובבערות, הרי שסין של אותה תקופה היתה אימפריה יציבה ומשגשגת, המנוהלת על ידי שכבה של משכילים שנתמנו על פי כישוריהם. בעוד שבסין המלומדים עסקו בניהולה של המדינה, הרי שמלומדי אירופה של אותה תקופה נראים כמו חבורה של הוזי הזיות: בזמן שהם לא נמלטו מפני האינקוויזיציה, הם היו עסוקים בעיקר בבנייתן של שיטות פילוסופיות מפלצתיות, בתיאוריות קוסמולוגיות ביזאריות ובשורה של חישובים מתמטיים דמיוניים, שבאותה שעה נראו חסרי כל ערך מעשי. בעוד שבסין עולם המחשבה ידע את גבולותיו ונשאר צמוד פחות או יותר לעולם המעשה, הרי שבמערב הוא חרג ממנו בהרבה, לכל הכיוונים. כך, בעוד שהציוויליזציה הסינית המעשית קפאה על שמריה, פשוט מפני שלא היו לה עוד סיבות להתפתח, הרי שהמחשבה האירופאית הספקולטיבית חתרה ללא הרף לנסות כיוונים חדשים, להרחיב את גבולותיה ולהמציא עולמות חדשים. באופן זה, בעוד שלעולם המעשה הסיני לא היה עוד אופק להתפשט אליו, הרי שלעולם המעשה המערבי היו אופקים רחבים, גם אם חלקם התבררו לאחר מעשה כדמיוניים. אם רק להביא דוגמה אחת, אזי בשנת 1433, זמן רב לפני קולומבוס, כבר שיגרו הסינים משלחות מחקר וציים אדירים סביב לעולם. אולם, מאחר והם היו מדינה עשירה וחסרת שאיפות אימפריאליסטיות מרחיקות לכת, הם לא המשיכו בכך. האירופאים לעומת זאת, היו אומנם עניים ונבערים, אבל שאפו ללא הרף לפרוץ את גבולותיהם, הפיזיים כמו גם הרוחניים. אולי בסופו של דבר זה היה אחד הגורמים לכך שדווקא הם היו אלו שכבשו את העולם, ולא הסינים.
|
קישורים
אדם לאדם חידה - השוואת מחירים ב"זאפ"
משלחות מחקר וציים אדירים - מאמרו של ירדן ניר־בוכבינדר
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש