 |
שלושים ושמונה אזרחים חברו לעמותת "אני ישראלי" בעתירה לבג"צ בבקשה להרשות להם להירשם בכל מסמכי משרד הפנים בתור בני הלאום הישראלי. כנגד העתירה הושמעו טענות שונות, בין היתר - שהיא עשויה להביא לידי כך שישראל "תיהפך למדינת כל אזרחיה". טענה זו ראויה לתשובה פשוטה: גם היום מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה!
|
|
| חברה וכלכלה • פרופ' עוזי אורנן • יום ב', 17/1/2005, 14:00 |
|
| |
כמו בכל מדינה דמוקרטית, גם כלל האזרחים של המדינה שלנו הוא הסמכות שממנה שואבים מוסדות השלטון את זכותם לחוקק חוקים, להגשים את מה שמשתמע מן החוקים האלה ולשפוט את העוברים עליהם. השורה "אלוהים לשלטון בחרתנו" בשיר שכתב ז'בוטינסקי לפני עצמאות ישראל, שורה שכוונה למאבק הפנימי על השלטון ב"יישוב", איננה אלא מליצה ריקה. מאז המרידה הגדולה בסמכות האפיפיור להמליך מלכים ומאז בוטל מוסד החליפות באיסלם אין מדינה שהשלטון בה אינו מיוסד על כלל אזרחיה.
כך גם אצלנו: כל האזרחים בישראל בוחרים את מוסדות השלטון שלה. בין שאזרחים אלה הם יהודים בין שאינם יהודים, בין שהרבנות הכירה בהם בתור יהודים, בין שהרבנות לא הכירה בהם בתור יהודים. הביטוי "כל האזרחים" מכוון כמובן גם לאזרחים שכלל אינם יהודים ואין להם שום כוונה להיות יהודים. לעומת זאת, שום יהודי שאינו ישראלי ואינו יושב בישראל איננו משתתף בבחירת מוסדות השלטון בישראל, בין שהוא ציוני בין שהוא חסיד סאטמאר או שונא אחר של ישראל.
בעלי הבית של ישראל הם אפוא הישראלים באשר הם ישראלים, ולא היהודים באשר הם יהודים. ישראל היא אפוא "מדינת כל אזרחיה".
נשאלת השאלה מה פירוש הסיסמה הנפוצה, המושמעת מאז שנת 1985 גם מפי המחוקק, והיא "ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית"? אם אכן הישראלים – כל הישראלים – הם בעלי הבית של ישראל, לא נכון יהיה לפרש את המילים "מדינה יהודית" כאילו היהודים הם בעלי הבית של ישראל. כפי שראינו לעיל, היהודים בתור יהודים אינם בעלי הבית של ישראל. ישראל היא מדינת כל אזרחיה.
ההרגשה הרווחת בציבור, ש"ישראל היא מדינה יהודית" ולכן היהודים הם בעלי הבית הבלבדיים של ישראל, נובעת מחוקים שהשלטון בישראל חוקק. מדובר בחוקים מפלים לטובה כל מי שהוא יהודי לעומת שאר הישראלים. הגוף המחוקק בישראל, הכנסת, חילק כבר ב-1952 את אזרחי ישראל, שלכאורה – לפי מגילת העצמאות ולפי עקרונות הדמוקרטיה, שווים זה לזה – לשתי קבוצות: יש "אזרחים מכוח שבות" ויש "אזרחים מכוח ישיבה".
אזרחים "מכוח שבות" הם כל היהודים, ואזרחים "מכוח ישיבה" הם כל האזרחים שאינם יהודים. כך, אף־על־פי ש"כולם שווים בפני החוק" בכל זאת יש מי ששווים יותר. אמנם כולם משתתפים בבחירות, אבל בעניינים שונים הזכויות של אלה לעומת אלה אינן שוות, למשל, בשאלת איבוד האזרחות.
החוק הזה עושה רושם כאילו "רק יהודים הם בעלי הבית בישראל". בנוסף לכך, סעיף מרכזי בו מקנה דווקא "אזרחות מכוח שבות" גם ליהודים שנולדו בארץ, וגם ליהודים שאבותיהם ואבות אבותיהם נולדו בארץ. אלה, אף־על־פי שנולדו בארץ, אינם יכולים להיות "אזרחים מכוח ישיבה". נוסף על כך, באותם הימים נחקק חוק בישראל הקובע שדי ליהודי מחו"ל להציג כף רגלו בישראל כדי שמייד ייהפך לאזרח ישראלי. הוא נהפך כמובן לאזרח מסוג א' – "אזרח מכוח שבות".
על יסוד חוק זה, הידוע בשמו "חוק השבות", יכול היה שודד המונים מצרפת להפוך בן לילה ל"אזרח ישראלי", ובכספים ששדד יכול היה לשחד אלפי אזרחים ישראלים בהסוואה של "עבודה" והצליח להיבחר לכנסת, בסך הכול כדי להימלט מתהליך של הסגרה לארץ שבה עולל את עלילות השדידה שלו. ויהודי זר אחר, שארגן כוח יהודי חצי צבאי כפי שהיה מקובל בארצו באותם הימים (למשל ארגון קו־קלוקס־קלאן), מייד בבואו אלינו החל ללמד אותנו – גם הוא בתור חבר כנסת – איך יהודים צריכים להתנהג כלפי לא־יהודים.
"חוק השבות" עצמו היה בזמנו מעין "הכרזה לכל יהודי העולם" שהגירתם לישראל רצויה. ספק אם הוא מועיל למישהו כעת, אבל נזקו מתגלה רק לעיתים רחוקות, למשל, כשמתעוררת תביעת הסגרה למדינה אחרת של מי שנחשד בפשע. לעומת זאת השימוש שעושה "חוק האזרחות" מ- 1952 ב"חוק השבות" – הענקה אוטומטית של אזרחות ישראלית למי שזה עתה נכנס לישראל ועל ידי עצם כניסתו צורף מייד אל קבוצת "בעלי הבית" – הוא חוק אנטי־ישראלי מובהק. אנשים לא־ישראלים מקבלים מייד דרכון ישראלי (למשל, כדי לעבור למדינות הים בתור "ישראלים"), וגם אם אינם יודעים כלל מה קורה בישראל, גם לא את שפת הארץ, הם מחליטים מייד עם בואם מי ומי יישב בבית המחוקקים הישראלי. חוק זה בעיקר הוא המקנה לישראל "אופי יהודי". כאילו באמת אנחנו חייבים להעניק אזרחות מיידית בלי שום בדיקה לכל יהודי שהגיע לכאן במקרה או לא במקרה.
ידוע על חסידי סאטמאר הבאים לכאן כדי לקבל אזרחות ישראלית, נוסעים חזרה לארצותיהם ואז מבקרים אותנו שוב רק בימי הצבעה לכנסת כדי להושיב בה סיעות המתכוונות לעקור כליל את הדמוקרטיה מישראל.
הסעיף השני ב"חוק האזרחות", חוק יסוד שקשה לבטלו, סותר את הדמוקרטיה וסותר את מגילת העצמאות של ישראל: הוא מעגן זכויות יתר שחלק מאזרחי ישראל – היהודים – לקחו לעצמם ולשאר היהודים, אפילו אם אלה כלל אינם ישראלים. כשחלק מן האזרחים לוקח לעצמו זכויות יתר ושולל זכויות אלה מזולתו – אין שוויון, וכל הדיבורים על דמוקרטיה בחברה אי־שוויונית כזאת הם דברי הבל חסרי יסוד. חמור מזה: המדינה היחידה (שכבר איננה קיימת) שבה חלק מן האזרחים לקחו לעצמם זכויות יתר ומנעו אותן משאר האזרחים, היתה המשטר הקודם של דרום־אפריקה. כי בעולם שלנו, מדינה כזאת אין לה סיכוי להתקיים. מדינה כזאת תוכל להתקיים רק אם תשכיל לבנות לעצמה משטר חדש, שיהיה משטר דמוקרטי.
הנה התברר במה ישראל היא "מדינה יהודית". היא "מדינה יהודית" רק על בסיס זכויות היתר שלקחו היהודים לעצמם. במעשה זה שיוו המחוקקים היהודים לישראל אופי של "מדינה יהודית". אבל בו בזמן הטילו צל כבד על כוונתה המקורית של ישראל להיות "מדינה דמוקרטית", כפי שעולה ממגילת העצמאות שלה. הדרך שישראל הלכה בה עד כה כדי להיות "מדינה יהודית" סותרת את אפשרותה להיות מדינה דמוקרטית. לכן הסיסמה "מדינה יהודית ודמוקרטית" אינה סיסמת אמת. עלינו לשאוף – קודם כל למען עצמנו – להגיע לחברה שלא תהיה בה "פרוטקציה ליהודים" ולא תפלה לרעה מי שאינו יהודי. זאת תהיה "מדינה ישראלית ודמוקרטית".
|
קישורים
"חוק האזרחות" - באתר במבילי
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש