 |
האם הארועים המתוארים בתנ"ך קרו באמת? והאם זה צריך לעניין אותנו?
|
|
| תרבות והיסטוריה • אלי אשד • יום ד', 17/5/2000, 22:16 |
|
| |
בשנים האחרונות נמצא התנ"ך (כמו כול אספקט אחר של התרבות היהודית והישראלית) במוקד של ויכוח מתמיד. אמנם בכך אין כול חדש - התנ"ך נמצא מאז ומתמיד במוקד של ויכוח כלשהו, אך דומה שכיום ויכוח זה רק הולך ומתעצם. אחת הסיבות לכך הן התגליות הארכיאולוגיות שמטילות ספק גובר והולך באמינות המסופר בחלקים גדולים וחשובים בתנ"ך (דבר שגם הוא כשלעצמו אינו חדש). סיבה אחרת היא העובדה שהתנ"ך, שהוא הבסיס של התודעה הציונית החילונית בארץ ומקור המקורות של טענות היהודים לזכות נצחית על ארץ ישראל, ניתקל באדישות ואף בעוינות גוברת מצד הדור הצעיר. בבתי ספר חילוניים התנ"ך הוא אחד המקצועות השנואים ביותר על התלמידים. הבמאי אבי נשר סיכם פעם בראיון במדוייק את הדרך שבה מתיחסים כיום רוב החילוניים הצעירים לתנ"ך: 'התנ"ך הוא הדבר הכי דבילי והכי אבסורדי שיכולתי לחשוב עליו, אצלנו התנ"ך הוא מילה נרדפת לפיהוק. אף אחד לא רוצה לגעת בתנ"ך'. על כך אפשר להוסיף כי סביר להניח שהרבה יותר חילוניים מתמצאים כיום בספר הזוהר הקבלי מאשר בתנ"ך, במסגרת גל המיסטיקה השוטף את המדינה.
חוסר העניין וחוסר הידע בתנ"ך דומיננטי, אגב, באותה מידה גם אצל החרדים, שמתייחסים גם הם בעויינות ובחשש לטקסט המקראי, ומעדיפים להתמקד לחלוטין בלימוד התלמוד. למעשה, הייתה אף תקופה בסוף המאה ה-19, כאשר כמה רבנים ליטאים הטילו חרם על לימוד התנ"ך מתוך חשש, מוצדק, שהדבר עלול להביא לדעות אפיקורסיות אצל הלומדים. חשש זה קיים גם כיום בין החרדים. רק אצל קהיליית הדתיים הלאומיים ניתן עדיין למצוא עניין אמיתי ועמוק בקרב הדור הצעיר בתנ"ך.
זהו בהחלט שינוי דרסטי בהשוואה לשנות החמישים והשישים, כאשר בציבור היה עניין אמיתי ועמוק בתנ"ך, ודי לציין כי סדרת "עולם התנ"ך לילד" של הסופר שרגא גפני, שבה סופרו סיפורי התנ"ך מחדש לילדים, הייתה סדרת רבי המכר המצליחה ביותר לילדים בשנות השישים, ומכירותיה עברו בהרבה את המכירות של סדרות אחרות פרי עטו של אותו סופר, שנותרו מוכרות עד ימינו, כמו "דנידין הילד הרואה ואינו נראה" ו"הספורטאים הצעירים". היום, כמובן, דבר כזה לא יעלה על הדעת...
מהן הסיבות לחוסר עניין זה? סביר להניח שהסיבה המרכזית היא זיהויו המוחלט של התנ"ך עם הדתיים, אם כי, כאמור, החרדים מקפידים להתרחק מהתנ"ך בדיוק כמו החילוניים, אם גם מסיבותיהם שלהם.
סיבה אחרת, אם גם פחות חשובה, היא ההבנה המחלחלת יותר ויותר בקרב החילוניים כי הארכיאולוגים וההיסטוריונים שוב אינם מתייחסים אל התנ"ך כאל מקור היסטורי אמין. חשדנות זאת של ההיסטוריונים והארכיאולוגים בתנ"ך מוצאה עוד במאה ה-19, אך בעשורים האחרונים היא תפסה תאוצה אדירה, ויש ארכיאולוגים מרובים שטוענים שמרבית החלקים ה"היסטוריים" בתנ"ך הם למעשה יצירה ספרותית טהורה. הקשר בין סיפורי התנ"ך לבין מציאות היסטורית של המזרח התיכון העתיק דומה לקשר שבין "שר הטבעות" של טולקין להיסטוריה של אירופה.
היסטוריונים אלה קובעים כי במשך מאה השנים של חפירות אינטנסיביות ביותר בארץ ישראל (יחסית לגודלה, מדינה ישראל מחזיקה בשיא העולמי במספר החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בה) אשר מטרתן העיקרית הייתה "למצוא אישור" לסיפורי התנ"ך, נמצאו רק עדויות המראות על כך שיש להתיחס בזהירות גוברת והולכת לסיפורי התנ"ך. כך, למשל, לא נמצאה כל עדות שהיא ליציאת מצרים (שהייתה צריכה להשאיר עדויות למכביר במצרים ובמדבר סיני), או לכיבוש הארץ בידי יהושע, או לממלכה המאוחדת של דוד ושלמה. נמצאו עדויות שונות לגבי ארועים מתקופות מאוחרות יותר, אך גם הן אינן עולות תמיד בקנה אחד עם התנ"ך. כך למשל החוקרים מפקפקים כיום אם הארץ אכן נחרבה בידי הבבלים שהגלו את כול העם. לדעתם, הייתה זו רק קבוצה קטנה של אצילים ובני המעמדות העליונים שגלו, ושאר העם נשאר בארצו.
אפשר להמשיך כך עוד כהנה וכהנה, אבל אם התנ"ך אינו ספר היסטוריה כפי שאנו מבינים את המושג - מה הוא? לדעת ארכיאולוגים והיסטוריונים רבים, זוהי יצירה ספרותית שנוצרה בידי חבורה של אינטלקטואלים, סופרים וכהנים שחיו בגלות בבל ובארץ ישראל בתקופה הפרסית ואולי אף הההלניסטית, יצירה שמטרתה הייתה ליצור עבר משותף (אם גם דמיוני) וזהות משותפת לקבוצות שונות ומסוכסכות של עמים שחיו זה לצד זה.
לדעתם, ספרים בתנ"ך שלכאורה נראים אמינים מאוד מבחינה היסטורית, כמו ספר שמואל, אינם יותר מ"רומנים היסטוריים" שנכתבו בתקופה מאוחרת, והקשר בין דוד המציאותי ודוד שמופיע בספר שמואל אינו חזק יותר מהקשר שבין כל דמות הסטורית לדמות ספרותית שנכתבה בהשראתה.
אותה חבורה של סופרים, לטענתם, שבידיהם היה מעט מאוד מידע היסטורי, "ייצרו" את המציאות ההיסטורית המתוארת בתנ"ך מדמיונם הפורה.
סביר להניח שזוהי הגזמה, ושבידי סופרי התנ"ך ועורכיו היו מסורות היסטוריות אותנטיות שונות, לפחות לגבי התקופות המאוחרות יותר, כמו תקופת חורבן ממלכת יהודה. אך ברור באותה מידה שחלקים גדולים מהתנ"ך הם יצירה ספרותית גאונית ותו לא. יצירה ספרותית שהייתה כה גאונית וכה משכנעת, עד כי השתלטה לחלוטין על דמיונו של העם שהכריז על הספרים (לאחר תהליך שעדיין איננו מובן לנו) כ"מקודשים", והם שימשו כבסיס להתפתחויות המאוחרות של הדת היהודית ושל הדת הנוצרית, שקיבלו את התנ"ך כאמת שאין לערער אחריה (אבל אפשר לשנותה ולהרחיבה לפי הצרכים המשתנים...) .
באותה מידה שהשתלט התנ"ך על דמיונם של היהודים, הוא השתלט גם על דמיונם של עמים אחרים שניסו "לחקות" את המציאות שתוארה בו (שרובה, כאמור, פרי דמיונם של סופרים). שתי דוגמאות טובות לכך הם האתיופים בימי־הביניים ובתקופה החדשה שטענו שמנהיגם הוא צאצא של המלך שלמה התנ"כי, והחלו לחקות במנהגיהם את אורח החיים המתואר בתנ"ך; והפוריטנים באנגליה שניסו במודע לחקות את התרבות הישראלית התנ"כית, שספק אם התקיימה אי פעם. (תופעה זו, אגב, לא הייתה יחודית רק לתנ"ך. ניתן לציין גם את המיתולוגיה היוונית שהשתלטה לחלוטין על דמיונם של הרומאים, שהחלו לראות את עצמם כצאצאי העיר טרויה שנחרבה בידי היוונים, ודוגמאות דומות ניתן למצוא לגבי המיתוסים ההודים, ההינדואיסטים והבודהיסטיים שהשתלטו על דמיונם של עמים שונים באסיה מחוץ להודו, וכיום אף בעולם המערבי.)
אם זה נכון, אני תמה אם אי אפשר להשוות זאת לתופעה המודרנית של סדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", שיצרה יקום דמיוני, אך כה משכנע וכה אטרקטיבי עד שאלפי חובבים החלו להתלבש בבגדים של שחקני הסדרה, לדבר בשפות שהומצאו במיוחד עבור הסדרה (הקלינגונית), לדון בסתירות שונות בפרקי הסדרה ולהסביר אותם (בדיוק כפי שפרשני התנ"ך השונים נהגו לאורך הדורות להסביר סתירות שונות במקרא המצאת סיפורים חדשים). ניתן להביא גם דוגמאות נוספות, כמו חובבי ספריו של טולקין וסדרות אחרות.
ההבדל הגדול הוא כמובן שחובבים אלה מודעים לכך שהם עוסקים במציאות דמיונית, בניגוד ל"חובבים" של "המציאות התנ"כית".
אם תאוריה זאת נכונה, כי אז כלל התרבות היהודית־נוצרית מבוססת על מיתוס. ובכל זאת - האם זה דבר רע כל־כך? דומני שההיסטוריה מראה שתרבויות שמתבססות על סוג כלשהו של מיתוס חזק מאוד שמנחה אותם, כמו היהדות, הנצרות והאסלאם, או הבודהיסטים וההינדואיסטים בהודו, הן גם מאריכות ימים בטווח הארוך, יותר מתרבויות שאין להן מיתוס כזה. דוגמה טובה לכך הם המונגולים שכבשו חצי עולם, אך לא יכלו להתמודד תרבותית עם הנוצרים, המוסלמים והבודהיסטים - תרבויות שכל אחת מהם התבססה על מיתוס חזק מאוד משלה, ותרבותם המקורית התמוטטה.
גם אם התנ"ך שלנו הוא לפחות בחלקו מיתוס או יצירה ספרותית דמיונית, הוא בסיס התרבות שלנו ועמוד השידרה שלה. מסופקני אם התרבות הישראלית תמשיך להתקיים אם תנטוש אותו לחלוטין.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש