פעם שמעתי את חוקר השואה פרופסור יהודה באואר אומר, בהקשר לויכוח על התנהגותו של הישוב היהודי בזמן השואה, כי "המידע שהגיע מאירופה היה כה מזעזע, שאי אפשר היה להאמין בנכונותו. אך יותר מכך - אסור היה לתושבי הישוב הקטן להאמין בדברים כאלה. זה היה שובר אותם נפשית..."
דעתי על החלק הראשון של הדברים היא שהוא הגיוני וסביר. מעשים כמו שנעשו שם באמת קשים לתפישה. בכל זאת , לדעתי, אנו צריכים להחדיר לראשנו את העובדה המרה שמעשים קשים לתפישה קורים בכל זאת. אני מאמין שהיה אפשר להציל אולי את רוב הנרצחים מבני עמנו, לו היו היישוב בארץ, וגם ובעיקר יהודי ארצות הברית, מפנימים את האמת המרה בשלבים הראשונים של אירועי הרצח, והיו עוברים לביצוע בלתי נלאה של הפגנות ומה שראש ממשלתנו מכנה "צרחות", מול לשכותיהם של השולטים בבריטניה וארה"ב. מערכות המודיעין שלהן ידעו היטב מה קורה, והתעלמו בכוונה מהמידע הזה, וישנם אף מחקרים על כך. אבל, כאמור, האמירה "אי אפשר היה להאמין," היא סבירה, ומתארת מצב שנובע מהאופי האנושי. הלקח הוא שצריך לחנך אנשים להילחם בתכונתם הטבעית הזאת, כי ללא הפנמת האמת לא יוכלו אפילו להילחם בסכנות.
לעומת זאת, חלקם השני של הדברים - "אסור היה להם להאמין" - ממש הקפיץ אותי בזמנו מכיסאי. כאן יש לפנינו המלצה גלויה: "אם תראה סכנה, טמון ראשך בחול. נפשך הרכה עלולה להיפגע..."
מה שקורה אצלנו לאחרונה הוא מצב מאד מוזר. ישנה מגמה להכין את נפשותינו לכך שאם חלילה יתרחשו דברים, אזי לא נאמין.
לא רק היטלר רצח ילדים. לפני ימים מספר שודרו בתוכניתה של שלי יחימוביץ כתבה וראיון מצמררים על אירוע שקרה בקריית שמונה לפני 26 שנים: "מחבלים" חדרו לבית מגורים וירו באנשים ובהם נשים וילדים ללא הבחנה. לפי התיאור, לא הייתה כאן פעולה של לקיחת בני ערובה לצורך משא ומתן כלשהם, אלא פשוט עמידה של "מחבלים" מול ילדים ויריה בהם מטווח קצר.
בין שאר הצרות, נוספה לאירוע, כנראה, גם "פאשלה". אנשים מתו מאיבוד דם בגלל שהעזרה התמהמה להגיע. זה היה, בעצם, המניע להיזכרות של שלי יחימוביץ' במקרה. היא הקדישה את רוב זמן הכתבה לתיאור הפאשלה הזאת ולהשערות שהשכחת המקרה (היו שם שישה־עשר הרוגים) נבעה ככל הנראה מרצון שלא להזכיר אותה. אבל שלי יחימוביץ' עצמה השכיחה פרט מאד חשוב (ועל כך זכתה לקבל פקס ממני, שכמובן לא שודר...) - היא לא הזכירה כלל את העובדה שאותם "מחבלים" היו אנשיו של מיודענו יאסר ערפאת, וממנו הם קבלו את ה "משימה" הזאת: להרוג ילדים. ערפאת כבר קיבל בשנת 1994 פרס נובל לשלום יחד עם יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס, ואולי אנו מכינים כיום את הרקע לכך שהדמות הנחמדת הזאת תקבל פרס נובל נוסף, יחד עם ברק, שאמתחתו ריקה בינתיים (אם כי איני מאמין שהדבר יתממש, שכן לדעתי הסכם שלום אתם לא יהיה בכל מקרה. אבל זה כבר עניין אחר...). זו, כנראה, הסיבה שבגינה אסור להגיד ולהזכיר דברים כאלה, גם אם הם אמת.
כך נהגה גם שולמית אלוני כפי שסיפרתי כבר בעבר: "אל תראו לנוער את האמת של אז. זה הופך אותם ליותר ימניים," היא אמרה פעם.
המניע העיקרי לכך שהחלטתי לכתוב את הדברים האלה הוא ריבוי המאמרים שהתפרסמו לאחרונה באייל ובהם המלצות לא לספר לילדנו את האמת, לתת כבוד לתכונות הנימוס הנחמדות של איכמן, להקשיב לנאום הגנה וירטואלי של היטלר על עצמו, ועוד כהנה וכהנה המלצות שכל השומע אותם "ישום ושרק".
המגמה הזאת של השכחה והסתרת העובדות בקרבנו חמורה, לדעתי, הרבה יותר מהמגמה של הכחשת השואה בקרב שונאינו. אין בי כל יומרה לחנך אנטישמים, שינקו את תכונתם זו יחד עם חלב אמם. אבל חינוך עצמנו שלא לשים לב לאמיתות מרות, הוא חינוך לשקר, ועלול להביא נזק כה רב, עד כי רק מלומדים כבאואר, אולי, יוכלו אחר־כך להסביר איך הבאנו אותו על עצמנו.
|
קישורים
איכמן - "הספציאליסטים" - מאמרו של עידו הרטוגזון
נאום הגנה - "נאום ההגנה של היטלר" - מאמרו של יוסי גורביץ
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש