מאמר זה מתאר מסע רגשי; מסע המנסה להתחקות אחר התדמית המדומיינת של השלום ברוחם של בני דורי, ילידי ראשית שנות השבעים. אני מנסה לבדוק ולהסביר כיצד נתפס השלום בעיני כילד, כמתבגר בשנות אינתיפאדה, וכצעיר בזמן שלטון רבין – וגם את התגובה לרצח.
המסע מתחיל עם עוזי חיטמן, אשר לפחות ביטא בשיריו באופן מדוייק, אם לא המציא ממש, את אותה תדמית חלומית־משיחית של שלום, עמה הלכתי אני ובני דורי במשך שנים. המסע מסתיים עם רציחתה של אותה תדמית חולמנית. אין כאן מסקנה פוליטית, ואין עובדות מוצקות; המסע הוא יותר בגדר הרהור, וניסיון להבין טוב יותר את עצמי, את עצמנו.
"אני נולדתי לשלום שרק יגיע
אני נולדתי לשלום שרק יבוא
אני נולדתי לשלום שרק יופיע
אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו"
איזו תפיסה של שלום מוצגת בשיר? הבה נחליף את המילה "שלום" במילה "משיח". בעליל נראה שבשיר מובעת תפיסת עולם משיחית ופאטאליסטית. יש בו תפילה וכמיהה ואמונה ובעיקר יש בו ציפיה פאסיבית.
השלום מוצג כמצב בדומה לימות המשיח כפי שהם מתוארים בתנ"ך, "גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". מצב שאנחנו רוצים להיות "בו". אנחנו רוצים, משתוקקים ודורשים ש"יופיע". כך גם בשיר אחר של חיטמן:
"וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום
ויצאתי לחפש מעט שלום
ולא היה מלאך ולא היה שלום
הוא מזמן הלך ואני עם החלום"
קיימת כביכול נבואה, הבטחה של שלום, של ימי שקט אוטופיים. ההבטחה מצטיירת בבהירות כבחלום, אבל נותרת בבחינת נעלם, גורל צפון לעתיד שיתגלה ויופיע בעקבות חסד אלוהי. המבשר הוא מלאך שנשלח משמיים אל דור העתיד התמים של הילדים, על־מנת לבדוק האם הדור כשר להורדת מתת השלום ממעל.
ומדוע אני מנתח ומתעמק במה שתאמרו – אך שיר ילדים תמים הוא? כיוון שאני ובני דורי גדלנו לא רק על השירים האלה אלא גם על תפיסת העולם הטמונה בהם. השלום היה התקופה ההיא, העתידית, הבלתי מושגת מחד גיסא והברורה כל־כך במתארה מאידך גיסא. תקופה שבה ייתכנו דברים פנטסטיים שלא מתקבל על הדעת שיקרו בימי חיינו, כמו ביקור ב"סלע האדום" כתיירים ממש. באותה מידה תקופה זו עומדת אחר כתלנו בבחינת "הו, עד שתגדל כבר בטח לא יהיה יותר צורך בצבא", משפט ששמעתי אינספור פעמים בילדותי כעובדה שהובעה מתוך כמיהה אך נתפסה כממשות אצלי ואצל בני־דורי.
ואז קרה דבר. הוא בא. פירמידות בעיניים ושלום במקטרתו.
אופוריה ואקסטזה אחזה אותנו כילדים וקלטנו את גודל האירוע. אבל מה שהמבוגרים לא טרחו לספר לנו הוא שבנאומו בכנסת הוא גם אמר "קדימה, רק תתנו את השטחים". אה, כן. שטחים, ערבים, כיבוש – אלה לא היו חלק מילדות שנות השבעים. טיול בעיר העתיקה, ברמאללה ובחברון – כן, אבל בלי כל קשר וזיקה לדבר ההוא, הרחוק, שנקרא "שלום". אין קשר בין הדברים, כפי שבשירים של חיטמן לא מוזכר אויב. לא מדובר על כך שאותו שלום לא ינחת עלינו כשמיכה רכה ממעל, אלא הוא יהיה – מה עגום – תוצאה של אינספור דיונים בחדרים אפופי עשן, חוזים מדוקדקים בשפה משפטית יבשה והתמודדות עם הגרועים שבאויבנו.
וכך נחתה עלינו האינתיפאדה, ואנחנו, אויה, בצבא, באותן שכם וחברון ורמאללה. למה ומדוע? לא הבנו. איה ההבטחה שבשירים, ולמה אנחנו לובשים מדים? אט־אט החלו חודרות אלינו תובנות שהיו מנת חלקם של סהרורים מוזרים, אנשים שכאשר אנחנו אכלנו פופקורן בפסטיבל הילדים והאזנו לעוזי חיטמן, נפגשו, אשפי"סטים שכמותם, עם אנשים כמו סירטאווי. אנשים לא קיימים, שאמרו וכתבו דברים בוגדניים, מסוכנים. ולפתע – הייתכן שהם צודקים?
וקול משיחי אומר – ודאי! הנה ההוכחה, הנה חבלי המשיח. והשלום, אותה הבטחת השלום עליה גדלנו, חייבים אנו להגשימה, הלא כן? ואם כן, אז בכל מחיר. ואם צריך למסור כמה שטחים, נמסור. הרי "הבטחתם שלום", ואנו, דור הבנים, ניתן כל שצריך לתת כי את החלום יש להגשים והבטחות צריך לקיים.
מי צריך לקיים? עדיין, אף שבגרנו, מישהו "שם", "למעלה", צריך לקיים. הרי הבטיחו. אנחנו רוקעים ברגליים כילדים ו"דורשים שלום".
ואז באו ימי רבין. ובאה ההתפכחות הכואבת. בערבית אנחנו שומעים את צמד המילים "עמליית אל־סלאם" שתרגומו המילולי הוא "תהליך השלום" אבל הוא מזכיר במצלול "עמל השלום". השלום לא ינחת לפתע ביום בהיר אחד כחמור לבן הקשור ליד בית התפוצות. השלום הוא עמל, הוא עבודת גישור קשה ומפרכת על פני תהום. תהום של התעלמות ארוכת שנים מעצם העמל הזה. עמל שלא התחנכנו עליו, שאינו דומה כלל לאידיאל השלום כימות משיח, כחלום ספק־מושג ספק־אוטופי. איש לא סיפר לנו בילדותנו ששלום אינו רק נסיעת תיירות לפטרה אלא גם הבלגה על פגיעות קשות מנשוא.
והאיש הזה, רבין, ניסה לעשות את הדברים תוך שהוא מדלג על דור הורינו ופונה ישירות אלינו. מתוך הבנה של החסר החינוכי שלנו, של הילדותיות שלנו, הוא פנה אלינו והסביר לנו בפשטות את שיש לעשות. הוא הצליח לנפץ את ההבטחה הכוזבת של עוזי חיטמן תוך מילוי החסר בתוכן חדש, תוכן מלהיב וציוני. עשיה כאן ועכשיו, לא המתנה לחסד אלוהי אלא פעולה. מפגשים עם האויב, פרוייקטים משותפים, חזון של הקמה ובניה. מאבק והקרבה למען האידיאל החליף שנים של המתנה ל"גדולים" ש"יעשו שולם". הוא ידע להחליף את הציפייה בתקווה ואת החלום בעמל, עמל ששכרו יבוא יחד עם הזיעה והדמעות. הוא ידע כיצד לקחת דור ילדותי וחולמני ולמצות מתוכו את הפוטנציאל המעשי והיוצר. אך הפרוייקט לא השתלם.
ממשיכי דרכו לא ידעו כיצד להניע את התהליך שגווע, ודור החלום הפך לדור הדמעות, דור השברון והייאוש.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש