השנה יצא לאור די.וי.די של להקת אמרסון לייק ופאלמר בהופעה משנת 1970. המראיין שואל שם את אחד מחברי ההרכב, גרג לייק, במה היה עובד אם לא היה יכול להיות מוזיקאי. לייק, אז בן 22, עונה בלי להתבלבל: "ככל הנראה לא הייתי בוחר בעבודה. הייתי מתאבד."
סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היתה תקופה שבה פרח סגנון מוזיקלי המכונה "רוק מתקדם". מוזיקאים צעירים ניסו למתוח את גבולות הרוק תוך שילוב אלמנטים קלאסיים, ומתוך רצון מודע לייצר אמנות "גבוהה". הציטוט של לייק לעיל הוא דוגמא מאפיינת לרמת המחויבות שהפגינו חלק מהמוזיקאים האלה למטרה זו.
בספר Listening to the Future, אולי הספר הרציני ביותר שנכתב על הרוק המתקדם עד כה, מציע המחבר, ביל מרטין, פרופסור לפילוסופיה ומוזיקאי בעצמו, את המאפיינים הבאים לז'אנר המוזיקלי הזה:
- ניסיוני ובעל חזון.
- בחלקו הגדול מנוגן על כלי נגינה שמשויכים לרוק, על ידי מוזיקאים עם רקע במוזיקת רוק, ועם ההיסטוריה של מוזיקת הרוק ברקע.
- בחלקו הגדול מנוגן על ידי מוזיקאים בעלי יכולת גבוהה מאוד של נגינה והלחנה.
- התופעה שייכת בבסיסה לתרבות האנגלית.
- בהקשר לכך, ובחלקו הגדול, הסגנון מציג אספקטים רומנטיים ונבואיים של התרבות.
מרטין עומד על כך שלא היתה למוזיקאים של הרוק המתקדם כוונה להתנתק ממוזיקת הרוק ולייצר זרם חדש. תחת זאת, השילוב של המוזיקה ומאפייני התקופה – תרבות־הנגד ותפישת הרוק כאמנות – הביאו אותם לאותו ענף חדש במוזיקת הרוק.
מאפייני התקופה הם נקודה מהותית בתרומה לעיצוב הסגנון. אנתוני פיליפס, מהחברים המייסדים של להקת ג'נסיס, אמר בראיון שנערך השנה: "אני רוצה להדגיש, אם הייתי צעיר יותר בעשר שנים (בשנת 1977 א.ע.) – הייתי בחזית הפאנק." כלומר, לדידו של פיליפס, מה שהביא אותו ליצור רוק מתקדם היה העובדה שהיווה חלק מתרבות־הנגד בגיל שבע־עשרה; אילו היה חלק מתרבות־הנגד בשנת 1977, הוא היה מנגן סגנון מוזיקלי שונה בתכלית. הגורם החברתי נתפס בעיניו כמהותי יותר מטעמו המוסיקלי.
רוח התקופה של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, יחד עם תחושת מחויבות מוחלטת של מוזיקאים צעירים, יצרה חלק ניכר מהקנון של הרוק המתקדם. אך זה, כמוזיקת נישה, חי ובועט גם היום: יש להקות חדשות, הקלטות והופעות. התקופה, כמובן, אחרת, אבל אותו קנון של הרוק המתקדם בשנות השבעים הגדיר ז'אנר מוזיקלי שאמנים יוצרים בתוכו גם היום.
אם נבחן את חמשת המאפיינים שהציע מרטין, הרי שהמאפיין הרביעי הוא תלוי־תקופה – בזמן שהתקבעו "כללי הז'אנר", רוב הלהקות המובילות בתחום היו אנגליות. על המאפיינים השני, השלישי והחמישי ניתן לשמור בצורה טובה גם היום – כלי נגינה, יכולת מוזיקלית גבוהה, ומילים שנעות בין שירתו של לורד ביירון לכתבי מדע בדיוני. אבל מעבר לשמירה על מדורת־השבט ועל המאפיינים הצורניים של הרוק המתקדם שהוזכרו עד כה, המאפיין החשוב והמעניין ביותר לטעמי הוא דווקא הראשון: היותה של המוזיקה ניסיונית ובעלת חזון.
למעשה, זהו בדיוק המרכיב שמצדיק את המלה "מתקדם" בשמו של הז'אנר. אפיון של איכות מוזיקלית על ידי יכולת נגינה והלחנה בלבד יכול להיות טוב לוויכוחים ברשת (למי יש גיטרה גדולה יותר?); אך הוא אינו מותח את הגבולות של מה שמוזיקה יכולה לעשות. כך למשל ניתן לראות, שבני הדור הקלאסי של הרוק המתקדם המשיכו לשלב חזון וניסיונות מוזיקליים חדשים גם בהמשך דרכם היצירתית. פיטר גבריאל שילב ביצירתו אלקטרוניקה ומוזיקה אפריקאית לאחר שעזב את ג'נסיס; פיטר האמיל של אחרי ואן דר גראף ג'נרייטור התנסה בנגינה במשותף במרחק פיזי, בנגינה במגע אחד של אצבעות על המקלדת, באלבום הופעה ללא קולות קהל ועוד; ורוברט פריפ – ובכן, אצל רוברט פריפ אפילו כתיבת ה-Liner notes שעל עטיפת האלבום צריכה להיות כרוכה באיזשהו חזון אינטלקטואלי.
רוק מתקדם בישראל זה לזקנים?
בימים אלה יצאה לדרך העונה השנייה של סדרת המוזיקה המתקדמת Underground Progress Session. הסדרה כוללת מופעים של להקות היוצרות ופועלות בתוך הז'אנר, בהגדרה הרחבה שלו. המופע שבו נכחתי נערך במועדון הבארבי בתל־אביב ב-8 באוקטובר, וכלל שלושה הרכבים: יובל רון ואזרחי העתיד, אוקטובר, ושלישיית דן בן ליאור. כל הרכב הופיע במשך כשלושת רבעי שעה.
ראשונים עלו לבמה יובל רון ואזרחי העתיד (יובל רון - גיטרה, סינטי־גיטרה; אופיר שורץ - סינתיסייזרים; יניב שמלאשוילי - גיטרה בס; יציב כספי - תופים). מדובר בהרכב מהוקצע מאוד, שנשען על האלמנטים הצורניים של הז'אנר. החומר שניגנו הוא מקורי ברובו, למעט קטע אחד של הגיטריסט אלן הולדסוורת'. כל הקטעים היו אינסטרומנטליים. הרצון לבטא את יכולת הנגינה הוביל לנגינת קטעי סולו של כל אחד מחברי הלהקה כבר בקטע הראשון, לא בהכרח במיקום נכון מבחינת מבנה ההופעה והקומפוזיציה. התחושה שהמוזיקה הקנתה השתפרה בקטעים הרביעי והחמישי (מתוך חמישה שנוגנו), שבהם התרחקו חברי הלהקה מעמודי התווים שעל הבמה וניגנו במידה רבה יותר של רגש, על חשבון הטכניקה.
אחר כך עלתה לבמה להקת אוקטובר (איתי היבשר - תופים; מארק פנחסוב - גיטרה; עומר ריג'י - קלידים; אורי שיירינג - קלידים; יניב שמלאשוילי - גיטרה בס; איתי וייסמן - סקסופון טנור, סופרן וחליל־צד). אוקטובר היא להקה מצוינת. בלחנים שלה ניכרות השפעות של הלהקות הקלאסיות של הרוק המתקדם האנגלי משנות השבעים, כמו קינג קרימזון וואן דר גראף ג'נרייטור, וכן סממנים שמאפיינים להקות רוק מתקדם אירופאיות מאוחרות יותר כמו אפטר קריינג (After Crying) והאיקארה (Haikara). לאוקטובר יש מתת אחד גדול שמאפיין את הלהקות הטובות באמת בז'אנר: כאשר שומעים את המוזיקה שלהם בפעם הראשונה, לא יודעים מה הולך לקרות בעוד דקה. המקצב, העיבוד, הכלים – הכול עשוי להשתנות. הכול חוקי, והכול נתון בתוך מסגרת לכידה מאד של נגינה. זה בדיוק מה שמעניק את הנופך הניסיוני למוזיקה הזאת, והקולאז' שאוקטובר יוצרים מכל ההשפעות השונות – מרתק.
את המופע חתמה שלישיית דן בן ליאור (דן בן ליאור - גיטרה; גלית דרויאן - שירה; איתן יחזקאל - תופים; יהוא ירון - קונטרבס). ההרכב ניגן ג'ז־רוק יעיל, שלווה בקטעים הטובים יותר שלו בשירה עשירה של מלודיות מורכבות (רוב השירה בעברית). במקומות שבהם השירה היתה דומיננטית יותר יחסית לקטעי הסולו, כמו למשל בקטע של מיילס דיוויס שנוספו לו מילים, התוצאה היתה מרשימה יותר.
סך הכול היה ערב מהנה למדי, שלמרבה הצער לא הגיע אליו קהל רב. הבארבי הוא, כרגיל, מקום טוב להופעות, למרות שהיה אולי מקום לשפר את הסאונד – מלאכה מורכבת יותר כאשר שלוש להקות שונות עולות על הבמה. מופעים נוספים בסדרה צפויים להתקיים בכפר־סבא (30 בנובמבר), בקיבוץ חצור (4 בדצמבר), בירושלים (8 בדצמבר) ובבאר־שבע (18 בדצמבר).
הכותרת "מוזיקה מתקדמת" כיוונה יותר ליצירה בתוך ז'אנר מוכר, ופחות לניסיונות מוזיקליים חדשים. ההופעות מיועדות, על כן, בראש ובראשונה למי שמכיר ואוהב את הסגנון, ולאו דווקא למי שמחפש איזו בשורה מוזיקלית חדשה ושונה. לחובבי הרוק המתקדם מעניקה סדרה המופעים הזו הזדמנות לראות מקבץ מגוון של להקות בהופעה חיה. יחד עם זאת, התחושה של פריצת גבולות מוזיקליים – שכאמור, היתה מאפיין חשוב מאוד של הז'אנר בשנות השבעים – לא ניצתת כאן מחדש.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש