 |
|
הדת מתפתחת בסינרגיה עם האקולוגיה, אך בשלב כלשהו מתקבעת ומקבלת חיים משל עצמה. ''ברכת השנים'' כדוגמה.
|
|
| דת והעידן החדש • אסף שרעבי • יום ד', 27/10/2004, 23:07 |
|
 |
|
| (צילום: iStockPhoto) |
|
החל מיום שמחת תורה מתחילים להזכיר את הגשמים בתפילת שמונה עשרה, אך את בקשת הגשמים דוחים בארץ ישראל עד ז' במרחשוון. הזכרת הגשמים נאמרת בברכת "מחיה המתים", ואילו בקשת הגשמים ב"ברכת השנים". יש דקויות רבות הקשורות לתפילות הגשם היהודיות: בגולה, הזמן הוא שישים יום לאחר תשרי. אם מבקש הציבור בגולה להתפלל על הגשמים בתקופה בה אין מבקשים זאת בארץ ישראל, אזי מבקשים על כך בברכת "שמע קולנו" ולא ב"ברכת השנים". גם ברכת "שמע קולנו" היא במסגרת הברכות שבתפילת שמונה עשרה, ומתפקדת גם כברכת כלבויניק, כשרוצים להוסיף כמה מילים בתפילת שמונה עשרה מבלי לשנות את הטקסט של שאר הברכות. כבד עליכם כל הסיפור הדתי הזה? חכו, רק התחלנו.
הדיונים אצל חז"ל (במאות הראשונות לספירה) סביב סוגיית העיתוי של בקשת הגשמים, עסקו בעיקר בהיבטים אקולוגיים. לגבי הזכרת הגשמים לא היתה בעיה, כיוון שהיה היגיון באזכור הגשמים בעונת הגשמים. הסוגיה שהטרידה את חז"ל נגעה לזמן בו ראוי וצריך לא רק לאזכר את הגשמים אלא ממש לבקש אותם. את הגשמים, הבינו חז"ל, צריך לבקש בעונת הגשמים. ואם הזמן לא נוח, יש לאחר את בקשת הגשמים לזמן אחר, מתאים יותר. ארץ נמוכה, תקופה לא טובה לגשמים, והזמן שלוקח לעולי הרגל לחזור עד נהר הפרת, את כל השיקולים הללו ואחרים לקחו חז"ל בחשבון כשבאו לקבוע מתי צריך לבקש גשמים ומתי רק להזכיר. הדיונים אצל חז"ל עסקו בסוגיה גשמית, בזמן הווה, ולא היתה בהם נגיעה לזמן קדום יותר. הדת והאקולוגיה הלכו והשתלבו לכדי יצירה חדשה – ברכת השנים. הנה כי כן, סיפור אהבה: כשהדת פגשה את האקולוגיה.
סיפורי אהבה דומים התקיימו בכל הדתות המתהוות. אחת הדוגמאות הקלאסיות היא זו של קידוש הפרה בהודו. האנתרופולוג מרווין האריס טען כי הפרה קיבלה יחס מיוחד בהודו כתוצאה מאילוצים אקולוגיים. ההינדואיזם התפתח מדת הוודות תאבת הבשר, בתקופה בה היערות בוראו ואוכלוסיית הבקר הידלדלה. באותו הזמן, הבצורת והרעב הכו את תושבי מישור הגנגס כך שרק העשירים יכלו להרשות לעצמם לאכול בשר בכמויות גדולות. העניים, שלא יכלו להשתתף בחגיגה, נמשכו למסרים חדשים – בודהיזם, ג'ייניזם, הינדואיזם - אשר דיברו, בין השאר, על טיהור הנפש והתנגדות להרג בעלי חיים ובני אדם. ההינדואיזם, אם כן, התפתח כדת עממית הסולדת מהקרבת בעלי חיים. בהמשך, טוען האריס, השתלם כלכלית לא להרוג את השוורים והפרות. חיות אלה סיפקו, בין היתר, כוח לחרישה, חלב, דשן וגללים להסקה, וכל זאת בעלות השקעה מינימלית. כך קרה שעד מהרה הפרה הלכה ונתקבעה כמקודשת.
אך מה יקרה כאשר התנאים האקולוגיים (והטכנולוגיים בכללם) ישתנו? ההינדואיזם, כך נראה, לא ימהר לבטל את קדושתה של הפרה, כיוון שדת איננה יכולה לבטל יסוד כה חשוב בהגותה רק בגלל שהתנאים הארציים השתנו. אם תעשה זאת, היא תכריז בכך כי איננה יונקת את מקורה מהשמימי אלא מהארצי - דבר שאיננו מתקבל על הדעת.
אנו מוצאים, אם כן, כי הדת מתפתחת בסינרגיה עם האקולוגיה, אך בשלב כלשהו מתקבעת, ומקבלת חיים משל עצמה. ההיקבעות, ההתמסדות, היא שלב בלתי נמנע בכל מערכת דתית, ולבטח לזו המשתיתה את יסודותיה על הכתב ולא על המסורת שבעל־פה.
ומה בעניין "ברכת השנים" היהודית? עם הזמן, הגולה כבר לא היתה רק בבל אלא גם ארצות רחוקות. הארצות הרחוקות לא היו רק בצד הצפוני של קו המשווה אלא אף מצידו הדרומי. בינתיים שבנו לארצנו והקמנו מערכת כבישים המגיעה עד ירושלים, כשברקע נתב"ג 2000. כך אפשר לחזור מירושלים לכל רחבי הארץ, ואף לארצות הים, מהר מאוד גם בימים גשומים ביותר.
חכמי ישראל לאורך הדורות דנו בסוגיית ברכת השנים לאור השתנות הנסיבות. הר"ן (רבי ניסים בן רבי ראובן) סבר שאפשר לבקש - או, בלשונו, לשאול על הגשמים - החל ממוצאי שמחת תורה. הרי"ף (רבי יצחק אלפסי) והרמב"ן חשבו שצריך להשאיר את המועד ב־ז' במרחשוון. הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל) סבר שבאזורים גדולים, "ארצות" בלשונו, שיש בהם צורך בגשמים, יבקשו גשמים ב"ברכת השנים" ולא ב"שומע תפילה", גם בתקופה בה אין מבקשים על הגשמים בישראל – אך לא נהג כך לאחר שהבין שהוא בדעת מיעוט. ואילו הרמב"ם קבע דבר אחד, ונראה שחזר בו אחר כך ב"משנה תורה". בכל מה שנוגע לגולה, גברה הדעה שביקשה להזדהות עם תושבי ארץ ישראל ולא הדעה שביקשה לבקש על הגשמים בברכת השנים, על אף הגורם הגיאוגרפי. בסופו של דבר, נקבע להלכה כי בקשות לגשמים בזמנים חריגים תתקיימנה לא ב"ברכת השנים" אלא ב"שמע קולנו". הדת אומנם יכולה להתכחש לאקולוגיה, אבל עד גבול מסוים. ו"שמע קולנו", כאמור, אוכל הכול.
יש קסם וערך רב באורתודוקסיה המשמרת מנהגים עתיקים. אלא שחשוב לזכור, שבמקרה זה - שהוא אחד מני רבים – אין אנו משמרים אירוע המתייחס לזמן היולי, כמו למשל בריאת העולם, או אירוע מכונן בתולדותינו כעם כמו יציאת מצרים. תחת זאת, בקשת הגשמים ב־ז' במרחשוון היא זיכרון למציאות די אפורה בשלהי בית שני. בערך לאותה תקופה שבה הדת היהודית התנתקה מהאקולוגיה וקיבלה חיים משל עצמה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש