במשך חודשיים בשנה גודשים את המקום כ-200 אלף מטפסים אשר מקבלים עם שחר את הזריחה מגובה של יותר מ-3,700 מטרים מעל פני הים, לאחר טיפוס לפיסגה המוגדר כ"בינוני עד קשה". ביום בהיר ניתן לראות ממנו את טוקיו ובארבע השנים האחרונות שבה פעילות ססמית לרחוש בבטנו. זהו הר הפוג'י, אחד מהסמלים המזוהים ביותר עם יפן ותרבותה.
פוג'י הר געש פעיל ברמת סיכון בינונית, בעל צורה סימטרית כמעט לחלוטין, ולוע בגובה 3,776 מטרים. היפנים רואים במקום סמל דתי ותרבותי המיצג בצורה גשמית את תכונות החברה היפנית – שלמות, יופי ועצמה.
כחודש וחצי לאחר סיום העונה הגענו בנסיעה לילית מטוקיו לעיר קוואקוצ'י קו, הנמצאת למרגלותיו המזרחיים של ההר. תחזית מזג־האוויר בשרה טובות ואכן השמים היו נקיים יחסית. כביש האגרה המתמשך עד לתחנה החמישית היה סגור לתנועה. מצאנו מקום שקט במעבה החורש הטבעי בו ניתן היה להחנות את הוואן השכור והתמקמנו לשינה. המסלול עצמו אמנם תלול אך אינו מסובך ולא דורש יכולת טכנית או נסיון.
בעונת הטיפוס, הנמשכת מתחילת יולי ועד אוגוסט, משתתפים גם ילדים ומבוגרים במסורת העתיקה של קבלת הזריחה בארץ השמש העולה. בתנאי מזג אוויר נוחים העליה נמשכת כשבע שעות והירידה כשלוש וחצי. מקדם הקושי הוא מזג־האוויר הייחודי לפוג'י. כבר בספטמבר נרשמת נפילה בטמפרטורה כאשר בפסגה היא יורדת אל מתחת לאפס גם ביום שמש. שלג, קרח, ורוחות יוצאות דופן הופכים את המקום לסביבה בלתי־ידידותית ואף מסוכנת. במהלך העונה ההר שוקק חיים.
לאורך המסלולים השונים פרושות תחנות הממוספרות על פי גבהן. התחנה הנמוכה ביותר היא מספר 1, והגבוהה ביותר היא תחנה 9. אלפי מטפסים בכל יום מתחילים את הטיפוס מהתחנה החמישית, בגובה של 2,200 מטרים, ויכולים לנוח באין־ספור הנקודות לאורך הדרך המציעות אוכל שתיה, מזכרות ואפילו לינה, הכל במחירים מופקעים גם בקנה מידה של מרכז טוקיו. עם סיום העונה כאמור, ההר עובר שינוי קיצוני, התחנות העליונות ננטשות ובמקומות על השביל, בהם נוצרו "פקקים" רק לפני מספר שבועות, עוברים מטפסים מעטים מידי שבוע. מסוף ספטמבר הטיפוס מומלץ רק לבעלי נסיון וידע מתאים. כמעט בכל שנה במהלך החורף גובה ההר מספר קורבנות.
בתור אדם שמכריו נמנעים מלהזמינו לאירועים הנערכים תחת כיפת השמים, לא התפלאתי כאשר כבר לפנות בוקר החל לרדת גשם בניגוד לתחזית. עלינו בכביש האגרה עד לתחנה החמישית. החנייה עצומה, מוקפת בקומפלקס של חנויות מזכרות, מסעדות, אכסניות וסניף דואר. במהלך העונה הרשמית המקום משרת אלפי מטפסים מידי יום; הבוקר רק חנות אחת נפתחת, ועל פי ההבעה על פרצופה של המוכרת המסדרת את הכבודה בפתח, ניתן להסיק שלא צפויים היום רווחי שיא.
קצהו של השביל נמצא מאחורי המבנים. אנחנו צועדים כמה מאות מטרים על דרך מישורית מהודקת ומשני צידי הדרך חורש סובטרופי מכסה את המדרון. הגשם מתחזק ועננים השטים בגובה שלנו מכבידים על הראיה. זוג אמריקאי צעיר מגיח ממול, הקרבנות הראשונים של היום. הם מתלוננים על מזג־האוויר ומבטיחים שיחזרו לנסות בהזדמנות אחרת. כמה דקות מאוחר יותר מופיע בחור מאובזר בצורה טובה אשר מספר במבטא מזרח־אירופאי שהצליח לטפס במהלך הלילה לגובה של 3200 מטרים, אך הגשם והרוח התחזקו למעלה ומנעו ממנו להמשיך. לאחר כקילומטר השביל סוף־סוף מתפצל ימינה ומתחיל לטפס לתוך מרק לבן של גשם וערפל. אנחנו מחליטים להמשיך ולהשתמש בנסיון ובשכל הישר על פי התנאים המשתנים.
השביל לפסגת הר פוג'י, בגובה 3,200 מ' בערך (מקור: iStockphoto)
הפוג'י הוא סמל דתי מרכזי במיתולוגיה היפנית. אין־ספור אגדות ומיתוסים נקשרו במקום, ולא מפתיע ללמוד שיותר מאלפיים ארגונים דתיים פועלים למרגלות ההר. בני ה'אינו', הילידים המקוריים של איי יפן, כינו את ההר 'שכינת האש' – כנראה לכבוד יריקות המאגמה שהעטיר ההר על הכפרים סביבו. הם הקימו מקדש עבור אותו אל, ומקדש זה נמצא עד היום למרגלות ההר. המיתולוגיה היפנית הקדומה התייחסה להרים כאל משכנם של האלים. דת השינטו שהתפתחה מאוחר יותר הרחיבה את קיום האלוהות לטבע בכללותו, כך שאגמים, עצים וסלעים הפכו גם הם למשכנם של האלים.
במאה התשיעית התרחש מהפך דרמטי במאזן הכוחות השמיימי והאלה קונוהנה סקויה הימה תפסה את מקומו של האל הפירומן, שכנראה התרשל בתפקידו ולא הצליח להגן על הכפריים מפני זעמו של ההר. האגדה מספרת על האלה שיופיה הדמיוני גרם לגברים לאבד את שפיותם. בסופו של דבר החל גם בעלה לחשוד כי התינוק אותו נושאת אשתו בבטנה הוא פרי חטאה עם גבר אחר. להשגת שלום בית הסכים זוג האלים לערוך מבחן, קונוהנה סקויה הימה תלד את התינוק במעבה הר הפוג'י בתוך טבעת להבות. במידה והתינוק הוא חצי בן־תמותה הרי שלא יוכל לשרוד את האש, ואם בן־אלים הוא, הרי שלא יאונה לו כל רע. כמובן שהתינוק לא נכווה והם חיים באושר עד עצם היום הזה. בפועל כהני השינטו נתנו לאלה את השליטה על המקדשים בהר והוציאו את האל הקדום לפנסיה (אף כי פסטיבל האש אשר החל בתקופתו עדיין מתקיים מידי קיץ). עד סוף המאה שעברה, חל איסור על נשים לטפס על ההר, בשל האמונה כי ביופין יעוררו את קנאתה וזעמה של האלה.
אנחנו יוצאים מתוך החורש לאחר כחצי שעה של טיפוס קל. המדרון מעלינו צחיח לגמרי. הרוח הופכת למהירה יותר ומדי פעם פותחת קרע בעננים ומאפשרת שדה ראייה רחב לזמן קצר. השביל מתפתל מעלה בתלילות, הקרקע היא מצע רך של אבני טוף קטנות הגורמות לכף הרגל לשקוע מעט ולאבד כח בצעידה. בתנאי שטח כאלה אני מאמץ את השיטה של הסבלים בהימלאיה וצועד צעדים קטנים מדודים ואיטיים אשר מונעים צריכה מיותרת של אוויר. הגוף לא מתחמם מעל הרצוי וניתן להתקדם כך ללא מנוחה לפרקי זמן ארוכים.
השביל מזגזג לכיוון התחנה השישית הנמצאת בסך הכל כמאתיים מטר מעל ראשינו. לאחר כחצי שעה אנו מגיעים למקום. הבקתה שוממת ומוכנה לחורף המתקרב. הפתחים המועטים מכוסים בלוחות ברזל מסיביים, והמקום מזכיר בונקר ישן ברמת הגולן.
מחוץ למבנה, שני בתי שימוש כימיים אשר נושאים שילוט ביפנית ואנגלית המודיע כי חווית השימוש בהם עולה 100 יין. כל מי שמטפס מחוץ לעונה הרשמית אמור כנראה להתאפק מאחר ואין איש בסביבה שיוכל לקבל את התשלום והשירותים עצמם נעולים בשרשראות כבדות. השירותים הכימיים הינם בגדר חידוש על ההר. בתחנות נוספות וגם על הפסגה הוצבו רק בשנים האחרונות שירותים מסוג זה, ואף מערכת שירותי שדה מודרנית שבאמצעות בעירה פנימית מצמצמת את כמות הפסולת בצורה ניכרת. הצבת השירותים באה כתוצאה מסירוב של אונסק"ו להכיר בהר כאתר מורשת עולמי. עיקר דחיית הבקשה היפנית נשענה על סטנדרטים ירודים של שמירה על איכות הסביבה. בין היתר התייחסה תשובת אונסק"ו לנוהג המזעזע של אגירת השפכים במיכלי ספיגה לאורך עונת הטיפוס וריקונם עם סיומה במדרונותיו של ההר הקדוש. בשנים האחרונות פונו עשרות טונות של פסולת מן ההר, בתי השימוש כאמור הוחלפו במערכת ידידותית לסביבה ואלפי מתנדבים מידי שנה משתתפים בפרויקטים שונים על מנת לשפר את סביבת ההר ולזכות בהכרה המיוחלת.
מיד לאחר התחנה השישית הופך השביל תלול יותר. אף כי הגשם אינו חודר כמעט דרך חליפת המגן, הרי שמאמץ הטיפוס גורם להזעה שנכלאת ברובה בצידה הפנימי של החליפה. לאחר כשעה אני רטוב לגמרי ובכל עצירה קלה אני מקבל מכת קור מהרוח.
לפני התחנה השביעית מגיחות ממעלה השביל שתי דמויות, זוג יפני העוטה ארשת פנים רצינית. הגבר מצליב את שתי אצבעותיו, סימן שמשמעותו ביפן "אי־אפשר" או "אסור". הוא מספר שהרוח חזקה מאוד באזור התחנה השמינית ואשתו לא מסוגלת לעמוד בה. חשוב לי למצוא מקום יבש להחליף בגדים. הוא אומר שראה פועלים בתחנה השמינית. הגשם מתחזק ונחלש חליפות אך לא מפסיק אפילו לרגע. לפעמים ניתן לראות לטווח של כמאה מטר אך הנוף נסתר מאיתנו לכל אורך הטיפוס.
השביל חוצה עתה מספר ערוצי לבה שקפאה. הסלעים מחורצים ומעוותים בצורה המחייבת לבדוק את מיקומו של כל צעד. היפנים מובילים טכניקות חדשניות של טיפול בהרי געש וגם על הפוג'י ניתן לראות עבודות מסיביות של תיעול זרמי לבה עתידיים בערוצים מתוכננים מראש. ההתפרצות האחרונה של הפוג'י התרחשה בשנת 1707. טוקיו כוסתה במעטה עבה של אפר והכפרים מסביב להר נחרבו. בשלוש מאות השנים האחרונות התרחבה טוקיו והתמזגה עם הערים השכנות למה שהפך לרצועה אורבנית אדירה מהצפופות בעולם. איום הפוג'י חזר בארבע השנים האחרונות, מומחים קובעים שההתפרצות קרובה ובלתי־נמנעת. בתרגיל ענק של מצב חירום אזורי השתתפו עשרות אלפי אנשי כוחות חילוץ ומתנדבים. אף כי התוצאה היתה משביעת רצון הרי שנזקי התפרצות אפשרית מוערכים ביותר מ-20 ביליון דולר.
בדרך לתחנה השמינית אנו עוברים דרך 'טורי' עשוי עץ. זהו מעין שער כניסה למקום קדוש אשר מצוי בפתח כל מקדש שינטו ובדרך כלל צבוע באדום. הטורי הנוכחי מצולק ולמוד רוחות ואלפי מטבעות כסף תחובים בסדקים לאורך קורות העץ.
שלטים קטנים ונמוכים מזהירים באנגלית רצוצה מפני משבי רוח חזקים. הפוג'י ידוע לשמצה במשטר הרוחות יוצא הדופן שלו; בכל שנה כמעט, גובה רוח בחדשי החורף את חייהם של מטפסים לא זהירים אשר נדחפים למדרון ההופך אנכי בקטע זה של המסלול. הרוח באמת מופיעה לפתע במין צרור קצר של מטחים חזקים. טמפרטורת האוויר יורדת אל סביבות האפס ומקדם הקור מתעצם לנוכח הרטיבות והרוח. גם אם לא בצורה ניכרת, ניתן כבר לחוש בדלילות האוויר. הגוף מתעייף מהר יותר מהרגיל ויש הרגשה של 'היי' טבעי. מחלת גבהים אינה נפוצה מתחת לגובה של 4,000 מטר, והסימפטומים הנ"ל לא אמורים להדאיג. במרץ 1966 התפרק באוויר מטוס בואינג 707 של חברת התעופה BOAC בשעה שהקברניט התקרב מידי אל ההר בנסיון לתת לנוסעים מבט מקרוב. מערבולות האוויר מתגברות בספטמבר ושולטות בהר עד סוף מאי.
טורי בקרבת פסגת הר פוג'י
אנחנו מגיעים כעבור זמן שנראה כמו נצח לתחנה השמינית. המראה זורק אותי שנים אחורה לאזור בהימלאיה ההודית. המבנה נמוך וכמעט חצוב במדרון ההר. פתחים קטנים מגינים מהרוח והגג בנוי מלוחות מתכת כבדה שעליהם מונחים סלעים כדי למנוע את התפרקותם בסופות. מספר פועלים שוהים במקום. הם היו בעיצומה של יציקת בטון למבנה חדש שכנראה ישרת את המוני המטפסים בשנה הבאה. מזג האוויר הבריח אותם פנימה.
אנחנו נכנסים ומתיישבים בפעם הראשונה מתחילת הטיפוס. גם בפנים קר ואנחנו רועדים תוך כדי השלת השכבות העליונות. בדיקה קצרה מגלה כי היה בסיס לחששותי, וחלק מהבגדים בתיקים נרטבו. אני מחליט להשאיר אותם תלוים בתחנה לייבוש חלקי בתקווה להשתמש בהם בירידה. קפה דלוח ומנת אטריות חמה מפסיקים את הרעידות. הטיפוס מכאן לפסגה אמור להמשך כשעה וחצי.
הטמפרטורות ממשיכות לרדת. כבר מעל התחנה השמינית הגשם קופא ואני מקבל זאת בברכה. ככל שהשביל עולה, מתחזקת הרוח ופתיתי השלג הופכים גדולים יותר. אנו עוברים עוד מספר שערי טורי ופתאום שני פסלי אריות ניצבים בצידי השביל. אני מוצא את עצמי, בעיצומה של סופת שלגים, עומד פתאום על הפסגה.
פסגת הפוג'י נקראת 'זנג'ו', שפירושו 'מקום של זן' או 'מדיטציה מושלמת'. כעת אי־אפשר לחשוב על מקום מתאים פחות להגדרה זו. ישנם מבנים רבים על הפסגה, רובם נבלעים במרק השלג המתערבל ברוח. אפילו שפת הלוע כמעט ולא ניתנת לזיהוי. תחנה מטאורולוגית אשר היתה מאויישת על הפוג'י כמעט לכל אורך המאה העשרים נסגרה סופית לפני כחודש לאחר שאמצעים אלקטרוניים ולווינים מספקים את הסחורה בצורה טובה יותר כיום.
אני יוצא משדרת המבנים הקצרה והרוח קופצת על המציאה, ההרגשה היא כמו לצאת לרחוב בעיצומה של סופת טייפון. המבנים נעולים והנוף מסתכם בעשרה מטרים לכל כיוון. המונח היפותרמיה מופיע פתאום ונשאר לשתות קפה. זוהי הנקודה בה כדאי לסגת בכבוד. במשך מספר דקות אני מצליח לצלם שתי תמונות המסתכמות בשלג וערפל ומתחיל בירידה מטה.
הירידה לא "דופקת" את הברכיים. השביל המיועד לירידה (להקל על העומס בעונה) הוא משטח טובעני של טוף גרוס - מעין בולם זעזועים טבעי המאפשר בימים כתיקונם פשוט לרוץ למטה עד התחנה השישית. ישנם כמה מסלולי ירידה מסוג זה הנקראים 'סונהבאשי' או 'ריצת החול'.
מזג האוויר והראות מחייבים אותנו לקחת את הירידה ביתר זהירות. על המדרון לידינו פזורות 'פצצות לבה', חלקן עתיקות ומתפוררות וחלקן נראות כאילו נורו לא מזמן מהלוע שכבר נמצא הרחק מעלינו. גם את הירידה אנחנו מבצעים בפרק אחד ללא הפסקות. אפשר כבר להבחין בכתם הכהה של החורש מתחתנו, ועם רדת החשיכה אנו חוזרים לתחנה החמישית הנראית כמין עיירת רפאים.
נסיעה קצרה ואנו טובלים באונסן מקומי, המים החמים מסלקים את הצינה מהעצמות ולאחר מכן, לבושים בפעם הראשונה מאז הבוקר בבגדים יבשים, העייפות הופכת לנוחה יותר. התכנון המקורי של בילוי הלילה ברחובות טוקיו הופך בפועל לשינה ממנה אנו מתעוררים רק על מנת לעלות למטוס שלוקח אותנו דרומה.
פתגם יפני מספר שאדם חכם יטפס על הפוג'י פעם אחת בחייו ואילו אדם טיפש יעשה זאת פעמיים. כולי תקווה שברברים עגולי עיניים פטורים מכלל זה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש