 |
ההיסטוריה הנלמדת בביה"ס אינה אלא "תולדות הכוח הפוליטי". דמויות השליטים והמצביאים הגדולים תופסות את כל הבמה ודוחקות הצידה את האדם הפשוט. התפיסה המונחלת ע"י לימוד היסטוריה כזו היא: "שלוט או היכנע", היה איש גדול או השתייך ל"המונים" והקרב עצמך למען מטרות הקולקטיב שלך.
|
|
| תרבות והיסטוריה • נתן רון • יום ד', 15/9/2004, 17:06 |
|
| |
הופעת התרגום העברי של הספר "החברה הפתוחה ואויביה" מאת קרל פופר לפני כשנה מאפשרת לקורא הישראלי לעשות הכרות עם יצירת ענק, תרתי משמע, המחזיקה כ-800 עמודים. פופר חזה בזמן אמת בקטסטרופה האירופית- עולמית של אמצע המאה העשרים וביקש להתחקות אחר מקורות המשטרים הטוטליטריים. לטענתו, שורשיהם יונקים מהגותו של לא אחר מאשר אחד מגדולי הפילוסופים של המערב - אפלטון . "החברה הפתוחה ואויביה" הוא אחד מכתבי האשמה החריפים ביותר שנכתבו נגד הפילוסופיה האפלטונית בכלל, ונגד השלכותיה החברתיות והפוליטיות בפרט. בחרתי להתמקד בפן פחות מוכר של חיבור זה. בכל הביקורות והסקירות השונות שהתפרסמו על פופר ועל "החברה הפתוחה ואויביה" לרגל הופעת הספר בעברית, וגם בפרסומים שקדמו לכך, לא מצאתי ולו משפט אחד על השקפתו ההיסטורית והשקפתו החינוכית, השלובות יחד באופן הדוק, השקפות שהן חלק בלתי נפרד מהגותו הכללית של פופר. לפיכך, אני מוצא לנכון להציג את השקפתו ההיסטורית והחינוכית, את עיקרי דבריו על ההוראה המעוותת של ההיסטוריה במערכת החינוך, שמקדשת את פולחן הכח והגיבורים, על אתיקה חינוכית אחרת הדרושה לנו ועל המשמעות שאנחנו, בשכלנו ובהכרתנו, צריכים לתת להיסטוריה ולחיינו. בי עוררו דבריו של פופר הרהורים נוגים בנושא תכני ההיסטוריה הנלמדת בבתי ספרנו.
היש משמעות להיסטוריה במובן שטמונים בה סודות גורל האנושות, משמעותם או תכליתם של החיים? האם יש מפתח להיסטוריה, חוקים שגילויים יאפשר לנו לחשוף את הסודות הללו? כך אכן סבורים ההיסטוריציסטים, המנסים לספק לנו נבואות היסטוריות לטווח ארוך. הם מאמינים שגילו את חוקי ההיסטוריה המאפשרים להם לנבא את מהלכם של מאורעות היסטוריים. זהו ההיסטוריציזם שנציגיו הבולטים הם אפלטון, הגל ומארכס. פופר שם לו למטרה לקעקע את ההיסטוריציזם. לטענתו אין להיסטוריה במובנה ההיסטוריציסטי כל משמעות. כדי לנמק טענה זאת , מסביר פופר, כי ההיסטוריה, במובן שרוב הבריות מדברים עליה, פשוט איננה קיימת.
איך מגיעים רוב בני האדם לשימוש במונח "היסטוריה"? הם לומדים עליה בבית הספר ובאוניברסיטה. הם קוראים ספרים על אודותיה, ספרים שקרויים "תולדות העולם" או "תולדות האנושות". כך הם מתרגלים לראות בהיסטוריה שורה מוגדרת פחות או יותר של עובדות. הם מאמינים שעובדות אלה הן תולדות האנושות. אבל ממלכת העובדות עשירה עד אין קץ ולכן אין היסטוריה מעין זו יכולה להקיף את כל תחומי החיים האנושיים. אי־לכך, כאשר מדברים על תולדות האנושות מתכוונים בעצם לתולדותיהן של ממלכות מצרים, בבל, פרס, מקדוניה, רומא וכן הלאה, עד עצם היום הזה. במילים אחרות, מדברים על תולדות האנושות, אבל מתכוונים לדבר אחר שעליו למדו בבית הספר: תולדות הכח הפוליטי. את תולדות הכח הפוליטי מלמדים ומרוממים לדרגת ההיסטוריה של האנושות. כך מעוותים ומסלפים את מהותה של האנושות. כמעט באותה מידה אפשר לעסוק בהיסטוריות של המעילה, של הגזל או של ההרעלה כאילו הן תולדות האנושות, שהרי ההיסטוריה של מדיניות הכח, ברובה המכריע, אינה אלא ההיסטוריה של הפשיעה הבינלאומית והרצח ההמוני. את ההיסטוריה הזאת מלמדים בבתי הספר וכמה מן הפושעים הגדולים ביותר מועלים על נס כגיבוריה.
הקורא דברים אלה נזכר בהגדרתו המפורסמת של אדוארד גיבון, היסטוריון "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית": "History is little more than the register of the crimes, follies and misfortunes of mankind" (ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות). נראה כי ספרי לימוד ההיסטוריה - בשנים קודמות יותר מאשר בזמננו – אכן תופסים את תולדות האנושות כך. מעיון בספרי הלימוד הללו ובתוכניות הלימודים המכתיבות אותם עולה כי מוסוליני, פרנקו היטלר וסטלין, מלחמות העולם, פוגרומים וקטסטרופות אחרות, מהווים את עיקר תכולת הספרים. סוקרטס, אפלטון, שפינוזה, הרמב"ם, היינה, דרווין, איינשטיין (ואפשר להוסיף רבים וטובים), כמו גם התפתחויות מהותיות מתחומי ההומאניזם, הטכנולוגיה והמדע, נזכרים אך בקושי, אם בכלל, בספרי הלימוד ובתכניות הלימודים שלנו.
עיון בספר הלימוד "עולם במבוך – פרקים בתולדות המאה ה-20" מאת דוד שחר, מספק דוגמא מאלפת למצב עניינים זה. הספר מחזיק 426 עמודים שכל כולם היסטוריה פוליטית וצבאית. לשווא יתאמץ הקורא למצוא בו ולו משפט אחד בנושאים כגון רפואה, מדע, תרבות, הגות, או כל נושא אחר שאיננו מתחומי ההיסטוריה הפוליטית והצבאית. ספר לימוד פופולארי זה היה במשך שנים, עד לאחרונה, בסיס להוראת היסטוריה בכתות הגבוהות בבתי ספר תיכוניים בארץ. בחלק מספרי הלימוד החדשים חל שיפור מסוים מצד הגישה והתכנים, אלא שגם בהם עדיין שולטת בכיפה ההיסטוריה הפוליטית והצבאית, שאותה הגדיר פופר כפולחן הכוח.
היסטוריונים שעיסוקם הוא תולדות הכח אינם חושבים כמו פופר. לפני למעלה מאלפיים שנה, פוליביוס, המפוכח מבין ההיסטוריונים של העת העתיקה, פתח את ה"היסטוריה" שלו בהערה: "הדרך המועילה ביותר, ולמעשה היחידה, לשאת בכבוד את תהפוכות הגורל, היא לזכור את האסונות שפקדו את הזולת". ההיסטוריון הצבאי החשוב לידל־הארט סבור כי ערכה של ההיסטוריה טמון בהיותה תמרור אזהרה - תיעוד המראה איך הדברים משתבשים על פי רוב, המצביע על השגיאות הנפוצות שהמין האנושי מועד לחזור עליהן שוב ושוב, והיכול להראות לנו ממה עלינו להימנע. לידל־הארט רואה ערך מעשי בלימוד ההיסטוריה והוא מצטט את ביסמרק שאמר: "הטיפשים אומרים שהם לומדים מנסיונם. אני מעדיף ללמוד מנסיונם של אחרים".
חזרה אל פופר: מדוע נבחרה דווקא ההיסטוריה של הכוח ולא, למשל, זו של הדת או השירה? סיבה אחת היא שהכח משפיע על כולנו והשירה רק על מעטים. סיבה נוספת היא שבני אדם נוטים לסגוד לכוח. פולחן הכוח לידתו בפחד, רגש שאנו בזים לו בדין. אבל אין ספק ש"פולחן הכוח הוא אחד הסוגים הגרועים ביותר של עבודה זרה, שריד מימי הכלוב, שריד לשעבוד האדם". סיבה שלישית לכך שהפוליטיקה הכוחנית נעשתה גרעינה של "ההיסטוריה" היא שמחזיקי השלטון רצו שיסגדו להם והיה לאל ידם לאכוף את רצונותיהם - היסטוריונים רבים כתבו תחת עינם הפקוחה של הקיסרים, המצביאים והרודנים.
היסטוריה כזאת, כלומר קורות הפשיעה הבינלאומית והרציחות ההמוניות, איננה נוגעת כלל במה שקורה באמת בתחום חייהם של בני האדם. חייו של היחיד הנשכח, הלא־נודע, על יגונותיו ושמחותיו, סבלו ומותו – זה התוכן האמיתי של החוויה האנושית לדורותיה. אבל היסטוריה כזאת אינה קיימת ואינה יכולה להיות. היסטוריה של הגדולים ואדירי הכוח היא הדבר שאחד מיצרינו הגרועים ביותר, הסגידה האלילית לעוצמה ולהצלחה, פיתה אותנו לחשוב שהוא חזות כל הממשי.
מערכת החינוך עודנה מבוססת על ערכי הקלאסיקה והרומנטיקה של הכוח. כך מחנכים לפולחן הכוח. במקום צירוף מפוכח של אינדיבידואליזם ואהבת הזולת, כלומר במקום עמדה כמו "החשובים באמת הם בני האדם, אבל איני גורס שמשמעות חשיבות זו היא שאני הוא החשוב עד מאוד" – מקבלים כמובן מאליו צירוף רומנטי של אנוכיות וקולקטיביזם. כלומר, חשיבות היחיד, חייו הרגשיים ו"הביטוי העצמי" שלו זוכים להפרזה רומנטית. סיסמתה של עמדה זו היא "שלוט או היכנע", היה איש גדול, גיבור השורה עם גורלו וזוכה לתהילה או השתייך ל"המונים", קבל את עולה של מנהיגות והקרב את עצמך למטרה הנעלה ביותר של הקולקטיב שלך.
המדינאי חייב להיות מנותק מגישה רומנטית, אסתטית או אוטופית כלשהיא. עליו להגביל עצמו למאבק נגד קלקלות ולא להיאבק למען ערכים "חיוביים" או "נעלים". המורה נמצא עקרונית במצב אחר. עליו לדאוג לנפשות תלמידיו. גם אם אסור לו לאכוף את סולם הערכים "הנעלים" שלו על תלמידיו, ודאי שהוא צריך לנסות לעורר בהם עניין בערכים האלה. דברים נכוחים בנושא זה כותב גם המחנך והחוקר צבי דרום: "עלינו להישמר מכל מעשה שיש בו אפילו שמץ של אינדוקטרינציה. אין לה מקום בחינוך המכבד את הפרט וחירותו, אין לה מקום בחברה חופשית השואפת לכך שהפרטים המרכיבים אותה יהיו בעלי חשיבה עצמאית".
מצד שני, חשוב שהמורה יגרום לתלמידיו להיות מעורבים חברתית ופוליטית, לעסוק באקטואליה ולנקוט עמדה. על כך אומר צבי דרום: " ... אני לא רק רשאי אלא חייב לעסוק בחינוך ערכי מכוון ואם עליי להתייחס אף לשאלות שנויות במחלוקת". השאלה היא כיצד לעשות זאת, ובהמשך מפרט דרום שלושה תנאים שצריכים להתקיים בכתה על מנת שמורה יעסוק בחינוך ערכי של תלמידיו: יצירת אקלים שבו שולטת נורמה של חשיבה ביקורתית; התלמידים צריכים להיות פעילים אישית בחקירה ובגילוי; המורה צריך לקבל כשווה ערך כל אחד מחניכיו. דומה כי דבריו של דרום משלימים ומבהירים את השקפתו של פופר. יש אפוא משהו הדומה ליסוד רומנטי או אסתטי בחינוך, שאינו צריך להימצא במדינאות.
לא זו בלבד שהניסיון לאכוף ערכים מועד לכישלון אלא שהוא גורם נזק. העיקרון שבראש ובראשונה אסור לגרום נזק לאלה המופקדים בידינו, צריך להיות מוכר כעיקרון יסודי לחינוך לא פחות מכפי שהוא יסודי לרפואה, Primum non nocere (ראשית כל, אין להזיק); יש לתת לצעירים את מה שהם זקוקים לו באופן הדחוף ביותר, כדי שישתחררו מן התלות בנו וכדי שיוכלו לבחור בעצמם. זה צריך להיות היעד הראוי למערכת החינוך שלנו, ולא יעדים "נעלים", יעדים רומנטיים ובעצם כוזבים מטבעם.
דורות של תלמידים חונכו להקריב קרבן ובזאת להשיג כבוד ותהילה, להפוך להיות שחקנים ראשיים על במת ההיסטוריה. זה המוסר המפוקפק של תקופה שבה חשובים היו רק מעטים ואיש לא נתן דעתו על העם הפשוט. התהילה ההיסטורית, שרק מעטים יכולים לזכות בה, ואשר מתעלמת מן הרבים, אינה יכולה להיות צודקת. אנחנו זקוקים לאתיקה חינוכית אחרת, כזאת שקוראת תיגר על דגמי מופת כביכול של הצלחה וגמול. עלינו למצוא צידוק לעצמנו במלאכתנו, בעמלנו, ביצירתנו, בדבר שאנחנו עושים בעצמנו, ולא באיזה בדיה רומנטית או אוטופית של "משמעות ההיסטוריה".
אליבא דפופר אין להיסטוריה משמעות משל עצמה. אלא שאנחנו יכולים וצריכים לתת לה משמעות, כזאת של מאבק למען חברה פתוחה, למען שלטון התבונה, למען צדק, חופש ושיוויון. גם אם אין להיסטוריה מטרות, יכולים אנו לאכוף עליה את מטרותינו אלו, ואף שאין להיסטוריה משמעות נוכל לתת לה משמעות. העובדות ההיסטוריות והאחרות אינן יכולות להחליט בשבילנו ולקבוע את מטרותינו. אנו עצמנו מעניקים משמעות ותכלית לטבע ולהיסטוריה. עובדה היא שבני האדם אינם שווים, אבל אנחנו יכולים להחליט להיאבק למען זכויות שוות. אנו עצמנו ודיבורנו הרגיל רגשיים בדרך כלל ולא רציונליים, אבל נוכל לנסות להיעשות קצת יותר רציונליים.
להיסטוריה עצמה אין אפוא מטרה ואף לא משמעות, אך בידינו להחליט לתת לה את שתיהן. בסופו של דבר נוכל לומר כך גם על "משמעות החיים", בידינו להחליט מה תהיינה תכליותינו ומטרותינו בחיים. הקידמה תלויה בנו, בבהירות שבה נתפוס את מטרותינו, בריאליזם של בחירותינו ולא "בחוקי ההיסטוריה" או בתהליכים היסטוריים "בלתי נמנעים", שאותם ניתן כביכול לגלות ולדעת, כפי שחושבים ההיסטוריציסטים, הטועים ומטעים את כולנו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש