איפה אטלנטיס?
הסופר האמריקני צ'ארלס ברליץ פירסם ב-1969 בספרו "אטלנטיס" רשימה שבה ציטט 270 השערות שונות על מיקומה האפשרי של היבשת האבודה. מעניין לעקוב אחר ההתפצלות של דעות החוקרים השונים:
כאמור, מדובר במאתיים ושבעים סמכויות שונות שהגיעו למסקנה לגבי מיקומה המשוער של אטלנטיס. מבלי לקבוע מסמרות לגבי אמינות כל התיאוריות הללו, יש לתת את הדעת על כך שכמעט חמישית מהן קובעות כי אטלנטיס לא הייתה קיימת מעולם אלא במוחותיהם של אלה שכתבו עליה. רבים מהם סברו כי אפלטון המציא את אטלנטיס כמעין מטאפורה להמחשת המדינה המושלמת שלו, ואולי שמע את השם מפי נוסעים שהביאו אותו מאזור מערב הים התיכון וצירף אותו לשמן של ערים או מדינות קיימות, שארגונן הפנימי היה מתקדם ושהישגיהן בתחומי ההנדסה האדריכלות מרשימים; וייתכן שעשה זאת רק כדי להרשים את שומעיו. חוקרים אחרים סברו כי כוהנים המצריים אמנם סיפרו לסולון סיפורים דומים לאלה שתיאר אפלטון, אבל עשו זאת רק כדי לקנות את ליבו בכך שיצרו לאתונאים תדמית של מי שהיו בעבר חזקים דים להביס צבא אטלנטידי רב־עוצמה.
תיאוריות שונות לגבי אטלנטיס ממקמות אותה גם בהקשרים שאינם בהכרח היסטוריים טהורים. חוקרים הכופרים בקיומה של אטלנטיס טוענים כי אטלנטיס ממלאת צורך פסיכולוגי – הצורך של האנושות למצוא מפלט ברעיון שפעם, בתור זהב כלשהו, הכול היה טוב יותר; עד שכוחות גדולים מכפי שאנו יכולים להעלות בדעתנו השמידו את הציוויליזציה המושלמת הראשונה של בני האדם.
אחרים סבורים שזהו לקח שימושי, משום שלדעתם הושמדה אטלנטיס בגלל ההידרדרות המוסרית של תושביה. מי שמחפש יכול למצוא בכך דמיון מסוים לחלק מההנמקות המצויות בסיפורי התנ"ך לנפילתה של ממלכת ישראל. אלה גם מקווים שכדאי שהאנושות תאמץ את הלקח של סיפור אטלנטיס ולא תביא על עצמה הרס עצמי במימדים דומים.
אלברט הרמן, היסטוריון וגיאוגרף גרמני, מאלו הסבורים שאטלנטיס הייתה בתוניסיה, ביסס חלק ניכר מהתיאוריה שלו על אפשרות של תרגום מוטעה של מה שאמרו כוהני סאיס במצרים לסולון. הוא הצביע על כך שכל המידות הנקובות בריס שאותן מביא אפלטון נחלקות בשלושים, ובשל כך הוא מניח, כי המידות המצריות ניתנו ב"שומוס" (ריס אחד שווה שלושים שומוס), ובדרך כלשהי, בניסיון לתרגם את המידות, התבלבל המתרגם והכפיל את המספרים שניתנו לו בשלושים. לא ברור אם סולון השתמש בכלל במתרגם, אבל הרמן סבר שמידותיה של תוניסיה זהות, עד לפרט האחרון, עם המידות שניתנו לגבי אטלנטיס, וכשמדד את המישור הגדול המרכזי מצא שאם מחלקים גם את מידותיו בשלושים, הן תואמות את מידות המישור שאותו מזכיר אפלטון.
חוקר גרמני אחר, כומר בשם יורגן ספאנוט, פרסם ב-1954 ספר הממקם את אטלנטיס בים הצפוני, בשפך הנהר אלבה, מזרחית להלגולנד. דיווחים על בניינים שקועים במקום מוכרים מזה זמן רב. לפי התיאוריה זו הייתה בירתה של אימפריה צפונית. ספאנוט סבר שכמה סלעי ענק על קרקעית הים הם הם שרידי אטלנטיס. הוא אף ארגן משלחות מחקר תת־ימיות, שמצאו, לדבריהם, שרשרת של קירות מקבילים, העשויים כולם מסלעי ענק. מידות הקירות האלה מתאימות לדיווחו של אפלטון. עם זאת, כמו בתיאוריית הרמן, מדובר במידות על בסיס סקאלה מוקטנת.
מפת טרה, היא סנטוריני של היום, כולל היקפה המשוער לפני ההתפוצצות. האם מחקה אחת ההתפרצויות הגעשיות הגדולות בהיסטוריה את התרבות האטלנטידית שעליה דיווח אפלטון? (צילום לווין: באדיבות NASA/JPL-Caltech)
הארכיאולוג היווני ספירידון מארינאטוס ועמיתו, הסייסמולוג אנגלוס גאלאנופולוס, פיתחו תיאוריה המסבירה את התמוטטותה המסתורית של האימפריה המינואית של כרתים ואת ההרס האדיר שפקד את עיר הבירה שלה, קנוסוס, בהתפרצות געשית שקרעה לגזרים את האי טרה (סנטוריני של ימינו) בערך בשנת 1500 לפנה"ס. במקום בו היה קודם לכן חלק מהאי נוצרה לאחר ההתפוצצות תהום תת־מימית ענקית. הלם זה השפיע גם על כרתים, הרחיב את עריה והרס את תרבותה. גלי גאות, שהיו תוצר לוואי של אותה התפוצצות, התנפצו אל חופים בכל רחבי אגן הים התיכון, והביאו להולדת אחדות מאגדות המבול הנפוצות בכל העולם. המסחר המצרי עם כרתים נקטע מייד אחר כך, ולכן אפשר שמקור האגדה שאימפריה זו נעלמה או שקעה הוא במצרים.
גאלאנופולוס פיתח את התיאוריה שלו ושל חברו בספר "מסע לאטלנטיס". הוא העלה את ההשערה כי נעשתה טעות בסיסית בתרגום ההירוגליפים המצריים ליוונית ולכן יש לבדוק את מקור הטעות. הוא האמין כי אם נוטלים את כל הנתונים המספריים שהביא אפלטון ומחלקים אותם בעשר, מקבלים תוצאות המתאימות למידותיהן של טרה או כרתים. על פי חישובים אלה מגיע אורכה של תעלת המים המקיפה את העיר המרכזית של אטלנטיס, בתרגום של המידות למילים, לא 1100 מייל אלא רק 110 מייל, נתון הדומה להיקפה של רמת מסרה בכרתים. הצבא של אטלנטיס מנה, לפי אותו עקרון, 120 אלף איש, ולא 1.2 מיליון. הצי לא מנה 1,220 אוניות אלא 120 בלבד.
סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק העלה רעיון מעניין המסביר את ההצמדה של המיתוס האטלנטידי לאי טרה (סנטוריני) דווקא. קלארק החזיק בדעה כי את אסון טרה זוכרים עמי הים התיכון ביתר דיוק משום שהוא התרחש בתקופה מאוחרת יותר מזו שלה מיוחס אסון אטלנטיס. הוא טען כי איש אינו זוכר, למשל, את רעש האדמה שפקד את סן פרנסיסקו ב-1836, משום שתושביה זוכרים בעיקר את האסון המאוחר יותר, זה של 1906, אף שהיה פחות חמור מקודמו. האנלוגיה של קלארק היא דרמטית: לו הושלכה פצצה גרעינית על שיקאגו, היו הניצולים זוכרים אותה בלבד ולא, למשל, את שריפת העיר, שאירעה בשנת 1871.
רעיונו של קלארק נוגע לתחום של זיכרון קולקטיבי עמום. לעומת זאת, העדות הממשית התומכת בתיאוריה של מארינטוס וגאלאנופולוס היא השרידים הוולקניים של סנטוריני. סנטוריני וכרתים הם איים הנמצאים בים התיכון, בתוך התחום של עמודי הרקולס, ואילו אפלטון והאגדה ממקמים את אטלנטיס במרחבי האוקיאנוס האטלנטי. אפלטון הכיר את התרבויות העתיקות והמפותחות של סנטוריני וכרתים, וידע כי התרחשו בהן אסונות טבע בקנה מידה עצום. האם קבלת ההנחה שמדובר בסנטוריני או בכרתים משמעה שצריך לזנוח את דברי אפלטון ואת החיפוש אחר אטלנטיס באוקיאנוס האטלנטי?
כשגילו האירופאים את האיים הקנריים, במאה הארבע עשרה, נדהמו התושבים שחיו שם לגלות כי קיימים בני אדם אחרים מלבדם. הם היו משוכנעים שכל האנושות נכחדה באסון נורא ורק הרים אחדים (באיים בהם חיו הם עצמם) נשארו מעל לפני המים. תושבי האיים הללו קיימו תרבות שהיו בה עירוב של תחכום רב ושל פשטות שנותרה כשריד לתקופת האבן. בין השאר, הייתה להם שיטת מונרכיה של עשרה מלכים, הם עבדו את השמש, היה להם מסדר מיוחד של כוהנות קדושות המוקדשות לשמש, הם חנטו את מתיהם, בנו בתים מאבנים מסותתות להפליא, צבעו את הקירות באדום, בלבן ובשחור, בנו אמצעי מגן גדולים ומעגליים, השתמשו ברשת מפותחת של תעלות השקיה, טבעו כתובות קעקע על עורם, יצרו חפצי קדרות זהים לאלה של האינדיאנים, בנו מנורות אבן, פיתחו ספרות ושירה ענפים וכתבו באלפבית משלהם. שפתם המדוברת, שאבדה בינתיים, הייתה כנראה קרובה לזו של הברברים (תושבי צפון אפריקה המקוריים, הלא־ערביים), ואולי גם לזו של עמי הטוארג של אפריקה – שנחשבים בעצמם, לעתים, לניצולים אפשריים של אטלנטיס.
אחת הסברות שהועלו כשנידון הדמיון המפתיע בין המאפיינים הללו לבין תיאוריו של אפלטון את אטלנטיס, היא שבימים קדומים הפכו הפניקים את האיים למעין קולוניות שלהם. אבל תיאוריה זו בעייתית, משום שהפניקים היו גזע של יורדי ים, ואילו הגואנצ'ים, תושבי הקנריים, נמנעו מהים ככל יכולתם. את ההימנעות הזו ייחסו חלק מהחוקרים למבול או לשקיעה שהזיכרון ההיסטורי שלהם השאיר צלקת טראומטית בנפשם של הניצולים.
דמיון מפתיע אחר לאינדיאנים אובחן בבדיקת גולגלות החנוטים. המדובר בטכניקת הניקוב – הנחת לוחית כסף או זהב לכיסוי המוח על גולגולת שנפגעה. אומנות עדינה זו הייתה בשימוש לא רק אצל הגואנצ'ים של האיים הקנריים אלא גם בקרב בני האינקה של פרו. אבל אין לדעת האם מקורה הוא בתרבות אטלנטידית משותפת או שהייתה התפתחות טבעית ואוטונומית אצל שני עמים שונים.
מבחינה טופוגרפית, קיים דמיון לתיאורי אפלטון בחלק מהאיים שבאוקיאנוס האטלנטי. הפילוסוף היווני הזכיר סלעים שחורים, לבנים ואדומים - ואפשר לראות עדיין סלעים וולקניים בצבעים הללו פזורים בין סלעי האיים האזוריים, האיים הקנריים ואיים אחרים באוקיאנוס האטלנטי. מזג האוויר הממוזג ואספקת הפירות הבלתי נדלית מתאימים לאיים הקנריים, למדירה ולאיים האזוריים, ואילו ההר המתרומם מן הרמה המרכזית באי טנריף יכול להיות ההר טידה שתיאר אפלטון. אפלטון מדווח גם על מעיינות חמים וקרים שיצר באיים קלשונו של האל פוסידון. מעיינות כאלה עדיין קיימים באיים האזוריים.
ז'אן אלבר פואקס הציע בספרו "ההיסטוריה התת־ימית של בני האדם" מעין מסקנה המבוססת על דדוקציה של ממצאים מדעיים מוכרים. נקודת המוצא של פואקס היא ההסכמה הכללית של הגיאולוגים ושל חוקרי האוקיינוסים עם ההנחה שעליית מפלס המים באלפי השנים האחרונות התרחשה בקצב ממוצע של שלושים סנטימטרים בקירוב בכל מאה שנה, אך קודם לכן התרחשה התרוממות עצומה של פני המים בקצב מהיר הרבה יותר. במאה העשירית לפנה"ס, למשל, היה גובה פני הים נמוך ב-135 עד 150 מטרים מהמפלס הנוכחי. להתרוממות פני הים גרמו הצפות שמקורן המסת הקרחונים האחרונים. תהליך זה לווה בגשמים ובהתפרצויות געשיות, בפרט באזורים הוולקניים של האוקיאנוס האטלנטי. ללא ספק נראה האירוע כקיצו של העולם במבול אדיר מימדים. במלים אחרות, התשלובת התרבותית האטלנטידית, שהתפתחה באיים ובחופים הסמוכים, שבהם היה מזג האוויר נוח יחסית, נעלמה בהצפות ובתוהו ובוהו הסיסמי. כל אלה, כאמור, באו בשל המסת הקרחונים הענקיים, ופואקס משער שעלייה זו בגובה פני המים היא שגרמה להתרחבות גדולת הממדים של הים התיכון - ים שקרקעיתו מתאפיינת ברצף של הרים ועמקים.
פואקס סבר כי אם נצייר תרשים של האיים האטלנטידיים כפי שהיו אז, ואם ניקח בחשבון את קרקעית הים המקיפה אותם ומגיעה לעומק של 150 מטרים או יותר, נקבל איים עם שטחי אדמה גדולים הרבה יותר. אולי לא יהיו אלה יבשות אבל די יהיה בגודלם לקיים אוכלוסיה גדולה ומתועשת, שיש ביכולתה לפתח ציוויליזציה משגשגת. לדעתו, רבים מהאיים האוקיאניים המצויים כיום בסמיכות ליבשות אלה עתידים להיחשף כאזורי אדמה יבשה. כלומר, הוא סבור שמרכזי האוכלוסייה של האימפריה הפרה־היסטורית שתיאר אפלטון נמצאו בגובה הישן של פני המים, וזה המקום שבו צריך להתרכז בחיפושים. כלומר, צריך רק לקחת בחשבון שבימי אפלטון היה האוקיאנוס האטלנטי שונה מכפי שהוא היום - קטן יותר, עם מספר רב יותר של איים, הקרובים ליבשות הסובבות אותם.
מבחינת התאמת הזמנים, תיאורית פואקס עולה בקנה אחד עם מה שידוע זה מכבר לחוקרים. אליבא דאפלטון, כוהני סאיס דיווחו לסולון שאטלנטיס שקעה לפני 11,300 שנה בערך. המדע המודרני קובע את סופו של אחרון הקרחונים האירופאים הגדולים לשנת 10,000 לפנה"ס. בערך אז התרחשה גם ההצפה הגדולה. התפשטותה של התרבות המגאליתית לאירופה התרחשה גם היא בנקודת זמן דומה, וככל שהמחקר קובע תאריכים מוקדמים יותר ויותר לתרבויות של טארטסוס, דרום ספרד, צפון אפריקה ואיים הים התיכון, מתקרבים תאריכים אלה לתקופה בה נסוגו הקרחונים וחלה ההגירה המשוערת מאטלנטיס.
סברות נוספות
הטבלה המפרטת את מאתיים ושבעים הדעות שהושמעו על ידי חוקרים שונים באשר למיקומה המשוער של היבשת הנעלמת, מראה עד כמה אין בידי המין האנושי כיום ידע מספיק לקבוע אם מדובר בגלגולו של מיתוס קדום או במציאות היסטורית שהזמן וכוחות הטבע משבשים את היכולת לחקרה כהלכה.
אם מצרפים את האגדות על שקיעת אטלנטיס למיתוס הקדום על המבול, המצוי בלא מעט תרבויות שבמשך מאות שנים לא היה ביניהן כל מגע, מקבלים תוצאות מרחיקות לכת. כך, למשל, ברור כי עמי הים התיכון שימרו מסורת משותפת של מבול בקנה מידה אדיר, אבל מסורת זו קיימת גם בקרב העמים האינדיאניים. לאצטקים, למשל היה "נוח" משל עצמם, שמו היה קוקסקוקס, והוא הציל את עצמו ואת אשתו בעזרת סירה או רפסודה מעץ ברוש. אצל שכניהם ויריביהם, האלטסקלנים, התגלתה מסורת המספרת כיצד הפליג אדם בשם צטפי בכלי שיט רחב ידיים עם אשתו, עם ילדיו, עם חיות רבות ועם גרגרי תבואה, ששימורם היה הכרחי להמשכיות קיומו של הגזע האנושי. כשהאל הגדול טקזקאסאטליפוקה ציווה על המים לסגת, שלח צטפי עיט מהרפסודה. הציפור ניזונה מגוויות שהארץ הייתה מלאה בהן, ולא חזרה. צטפי שיגר ציפורים אחדות, ומכולן חזר רק יונק הדבש, ובמקורו ענף נושא עלים. משנוכח לדעת כי הארץ החלה להצמיח ירק, יצא צטפי מכלי השיט והשאירו במקום חנייתו האחרון, על ההר קולוהואקאן. אגדות דומות ניתן למצוא גם בקרב שבטי האינדיאנים בארצות הברית, בקולומביה, באקוודור ובמקומות נוספים. בכל האגדות האלה נועד המבול להעניש את המין האנושי על חטאיו המוסריים, כשהאל מחליט להשאיר בחיים זוג או משפחה בעלי מוסר גבוה יותר במטרה להתחיל הכול מחדש.
מכאן, כמובן, קצרה הדרך למסקנה שמקורו של הזיכרון הקדום הזה הוא משותף. מאחר שבמיתולוגיה האנושית היעלמותה של אטלנטיס מייצגת קטסטרופה המזכירה את המבול, רבים מקשרים בין שני האסונות ומעלים את ההשערה כי הארץ הקדומה שקעה במבול הגדול, והעדים לכך או הפליטים שהצליחו להגיע לארץ מקלט, שימרו את הזיכרון הזה בחלקי תבל שונים.
מדי פעם, כשמתגלה מבנה מונומנטלי חדש, יש הממהרים לייחס אותו לתעלומת אטלנטיס. כך לדוגמה, בשנת 1968 התגלו שני טורי אבנים גדולות ומסותתות היטב, השקועות מטרים אחדים מתחת לפני המים ומובילות מן האי בימיני הצפוני (סמוך לאיי בהאמה) לכיוון דרום מערב, אל תוך האוקיאנוס האטלנטי. האבנים הללו מסותתות בצורה מדויקת ביותר (הן נראות כלבנים כמעט), הן מונחות בשני נתיבים ישרים ומקבילים, יש בהן פניות בנות תשעים מעלות והן רצופות במעברים מתוכננים העוברים בהפרשים קבועים בין חלקיהם – ולכן, כפי הנראה, הן מעשה ידי אדם. מכאן ואילך מתחילות הפרשנויות השונות. דיויד זינק, שהוביל משלחת לחקירת "דרך בימיני" ב-1974, הגיע למסקנה הביזארית שמדובר בעמודים שנפלו ממקדש שבנה גזע בעל תרבות אדירה שנעלם זה מכבר מהעולם – האטלנטידים – ולטענתו הם העבידו חייזרים לשם בניית המבנים המגאליתיים שלהם. צ'ארלס ברליץ ציין בספרו "אטלנטיס", כי מכיוון שנמצאו על גבי האבנים שורשים מאובנים של מנגרובים (סיבכי שיחים ועצים הנפוצים ליד אזורי גאות ושפל וביצות), שגילם בין 10,000 ל-12,000 שנה, הרי שהם נבנו בתקופה חופפת פחות או יותר למועדי הנמסות הקרחונים ושקיעת אטלנטיס; ולפיכך, לא מן הנמנע ש"דרך בימיני" השקועה במים היא שריד של היבשת הנעלמת.
"דרך בימיני": שביל אבני ענק ליד האי. בין החוקרים קימת הסכמה כללית שמדובר במעשה ידי אדם, ויש המשייכים את המבנה המדויק הזה לשרידי אטלנטיס השקועים (צילום: באדיבות ג'ון קרופורד)
המחקר ההיסטורי המודרני מתקשה כיום לאמת את שרשרת המיתוסים האינסופיים המלווה תעלומות מיתולוגיות בסדר גודל כזה. כך, למשל, שוררת כיום הסכמה בין החוקרים כי אם הייתה התיישבות לבנה באמריקה לפני קולומבוס, הרי שהיחידה שקיומה הוכח סופית ומעבר לכל ספק סביר היא התיישבות הוויקינגים בלאנסא־מדואוז שבניופאונדלנד של ימינו. זאת, על אף שעמים שונים מציגים הוכחות, לכאורה, שבניהם היו שם גם הם לפני קולומבוס; הודו, יפן, סין, אירלנד, ויילס, סקוטלנד, דנמרק, אוסטרליה, מאלי, מרוקו, מצרים, לבנון, הונגריה – לכולן יש טענות לגבי זכות הבכורה המוזרה הזאת. אבל למעט ההתיישבות של לייף אריקסון ואנשיו בקנדה, כאמור, אין הסכמה כללית לגבי אף לא אחת מהגרסאות הללו.
בנוגע לאטלנטיס התעלומה גדולה עוד יותר. לאיש אין ספקות שיבשת אמריקה היא עובדה קיימת; לגבי אטלנטיס אין הדבר כן. לאיש אין ספק כי קיימים קווי דמיון תרבותיים בין ציוויליזציות מרוחקות שברור כי לא היה ביניהן קשר רציף במשך מאות ואולי אלפי שנים. אבל אין זה ברור אם קווי הדמיון הללו הם תוצר של התפתחות תרבותית והיסטורית טבעית, או שמא יש לכולן מקור משותף, ואם כן – מהו? עד היום אין המדע יודע לפענח את מקורה של אגדת אטלנטיס ולהגיע למסקנה חד־משמעית בשאלה האם אכן מדובר במיתוס או שמא בעובדה היסטורית – מה שמותיר אותנו עם שורה של הנחות שאין איש יודע מתי ואיך נצליח לאמתן, אם בכלל.
|
קישורים
דרך בימיני - תצלומים נוספים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש