 |
|
''השרוף'', בעל סיפור החיים קורע הלב, התגלה כלא אחר מאשר חיים צינוביץ'. התגובות על הגילוי חלוקות בין המריעים לנפגעים. אייל בירנברג על התרמית והגימיק.
|
|
| מוזיקה • אייל בירנברג • יום א', 7/5/2000, 16:32 |
|
| |
הזמר חיים צינוביץ' היה תמיד עוף זר ומוזר בנוף המוזיקה המקומית. הוא פרץ לתודעה המוזיקלית הישראלית כזמר צעיר ומלא אמביציה, והתרסק על קרקע המציאות. מכירות התקליט הראשון שלו, "בפרוייקט הג'יבריש", שכלל את השיר "סוניה", לא עלו יפה. צינוביץ' הבין שגימיק של שירה בג'יבריש אינו מושך מספיק - הוא אולי שובה את האוזן לשניות מספר, מעלה אצל המאזין חיוך, אולי גיחוך קל, אבל אחרי האזנה ביקורתית של דקה או שתיים, גורם למאזין להחליף תדר. ג'יבריש לא יכול לשמש כעלה תאנה על ערוותה של איכות המוזיקה.
אחרי הוצאת אלבום נוסף שלא נחל הצלחה, חבר צינוביץ' אל צמד ה"ראפרים" הישראלי - בועז וינון. יחדיו, הם שיחררו סינגל חדש, באנגלית. אבל גם ההרכב/גימיק החדש לא צלח את המצעדים כמצופה. יתרה מכך, היחיד שטרח ושידר את הסינגל החדש היה הערוץ הקהילתי בכבלים, שמשדר רצועות קליפים ארוכות כדי למלא חורים בשידור, בשעות בהן הוא סבור שקהל הצופים מאס בשקופיות מידע על החלפת שלט לא תקין, ועל סרטי "הום סינמה". צינוביץ' הפנים עוד לקח: לא רק רצפים של מלל ג'יברישאי תמוה לא יביאו לו את התהילה, גם קולות תופים אנושיים לא יעשו את זה, גם אם ברקע הוא ישיר באנגלית עילגת.
הכישלון השני הותיר את צינוביץ' אובד עצות. הוא נאלץ לעסוק בתחום האפור של מוזיקת פרסומות, ותר אחר הגימיק הבא.
בשבוע שעבר, יום שישי ה-28.4, במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", פורסמה כתבת פרופיל על "השרוף". השרוף, כך נכתב, הינו קורבן טראגי של שתי תאונות: האחת, תאונת עבודה, אשר גרמה לו לשיתוק, והשאירה אותו מרותק לכסא הגלגלים, והשניה שריפה, בה נלכד בלא יכולת להימלט, בשל שיתוקו. שריפה שהותירה בו צלקות, פיזיות ונפשיות.
מתוסכל מאכזריות החיים אותם חיי, תיעל השרוף את תסכולו כי רב אל כתיבת השירים - מתוך אהבה לבחורה בעברו. (אבל רגע, השירים לא נבעו מתסכול?), והנה בימים אלה, אחרי מסע מפרך של זחילה בפרדסים, וחיים במקלטים, שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון, כי השרוף עומד להוציא דיסק חדש. הידד!
טראגי? אבל עם סוף טוב. קורע לב? וודאי, ואפילו סוחט דמעה או שתיים. חומר עתיר רייטינג, אין ספק. ידיעות שיחקו אותה.
אבל (והרי תמיד יש אבל)...
השרוף, הרי הוא לא אחר מאשר חיים צינוביץ'. אותו זמר מלא אמביציה. אותו זמר מחפש גימיקים. אותו זמר ששב ונכשל בכל אלבומיו. אחרי שהתחפש למחייה (ה)שפה (הג'יברישאית), ולכוכבן /זמר אמריקאי (לא זו הייתה מטרת השירה באנגלית?) החליט לשבור שיאים, והתחפש למסכן, נכה, מצולק, עני, ביישן, מוכה גורל, ו...מוכשר.
התרמית נחשפה על־ידי אתר האינטרנט החדשותי "עניין מרכזי", ב-30.4, יומיים לאחר פירסום הכתבה ב"ידיעות אחרונות", וידיעות נותרו עם חצי תאוותם בידם. הסיפור אמנם עתיר רייטינג, אבל שקרי כולו.
הסוגייה הזו מעלה שאלות רבות, אתיות בעיקרן:
בראש ובראשונה, השימוש בזהות בדויה, זהות שקרית. ההתחזות. באינסטינקט ראשוני, זה "כאילו בסדר", "כאילו מותר". הזמר חיים כהן, כידוע, השתמש בשם בדוי, והוא ידוע יותר בכינויו 'אדם'. אף אחד לא זעק חמס. הזמרת ריטה לא פרסמה במשך שנים את שם משפחתה. כך גם אילנית. סופרים רבים משתמשים בשם עט: מארק טוויין הוא הדוגמא הראשונה והטריוויאלית העולה בראשי. כל זה טוב ויפה, אבל במבט שני, זה מריח רע, רע מאד. הזהות הבדויה נרקחה במתוכנן ומראש, תוך שימוש במניפולציות רגשיות: הוא מסכן, הוא עני, הוא סובל, הוא השרוף שלנו. הדבר אפשר לצינוביץ' סולידריות כלל־ארצית מיידית וכמעט מלאה עם דמותו הבדויה. הזהות הותירה פן מסתורי: המסכה, שמו של השרוף. אלו מעוררים עניין מידי אצל השומע והקורא. מכאן ועד הבעת עניין בשיריו של השרוף, הדרך קצרה.
צינוביץ', בניסיונו הארוך של מגע עם קהלים, הבין שהוא איננו מסוגל לעמוד מולו כזמר בפני עצמו, לאחר שלא נחל הצלחה עם שני הפרוייקטים בהם עסק בעבר. צינוביץ' נאלץ להשתמש במניפולציות כדי לעניין את הקהל במוזיקה שלו. צינוביץ' הוליך אותנו שולל - הוא משך אותנו באף כדי ליצור עניין גובר בשיריו. לא עוד מוזיקה טובה העומדת בפני עצמה; לא עוד קופון בונוס כגימיק, בתוך אריזת הדיסק; אפילו לא עוד גימיק כמו "קנה דיסק וקבל כרטיס חינם להופעה". הפעם הגימיק הוא: קנה דיסק, וכך תרוויח שניים - גם דיסק, וגם תתרום לאדם שחייו התאכזרו אליו. האמנם? לאו דווקא: אמנם תרוויח דיסק, אבל התרומה תנתן לזמר העבר הכושל, והמחופש. לא מוסרי ולא אתי.
זווית אחרת של השאלה האתית היא עד כמה רחוק הגימיק מגיע. יש להניח שלו היה צינוביץ' מתראיין באמצעי תקשורת זה או אחר, אשר יודע ומכיר את הסוד, והיה מסיר את מסכת פניו (ומסכת שקריו) בסוף הראיון, היינו סולחים לו, אולי גם מבינים. אבל צינוביץ' מתח גם את התקשורת. הוא עשה גם בה שימוש לצרכיו האמביציוזיים. הוא בדה סיפור חיים, והתראיין כאדם אחר. הוא נתן לעיתון שלם ומכובד ליפול בפח. יש להניח שמישהו נתן ראשו על תחקיר כושל בידיעות. וזה, כבר הרבה יותר מסתם לא יפה ולא אתי.
שיתוף הפעולה לו זכה צינוביץ' מצד איש תקשורת וותיק ועתיר ניסיון כדידי הררי, שהיה שותף פעיל ביצירת הבדיה, גם הוא מעורר תמיהות. כשנבדקים הפרטים לעומק, מסתבר, על פי פרסומיו של "עניין מרכזי", כי דידי הררי היה אמור לשלשל לכיסיו אחוזים נאים מרווחי התקליט העתיד לבוא. כמו כן, התכוון דידי לחשוף את זהות "השרוף" בתוכניתו החדשה, המתוכננת לעלות בעתיד הקרוב בערוץ השני. לא אשתמש במילה המפורשת, מחשש פן יבולע לי, אבל מה הייתם אומרים אתם לו שמעתם על מעשה לא אתי שנעשה על־ידי איש תקשורת בכיר, שקיבל, לכאורה, בתמורה למעשים שכאלו, רווח כספי, ותועלת תקשורתית תעמולתית (יש לשער שעניין החשיפה בתוכניתו של דידי הררי היה זוכה לתהודה גדולה)?
צינוביץ' טעה. הוא טעה לא רק בכך שהטעה, אל בשיקול המרכזי שהוביל אותו לעשיית המעשה: הוא קיווה שסיפור כזה יעניק זריקת מרץ באחוריה של הקרירה הרדומה שלו, ובעודו מנסה להזניק את הקרירה אל שיאים חדשים, הוא קבר אותה.
חיים - חוזרים לנגן בפרסומות!
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש