"בל נמאן ללמוד כל לימוד עטור שיבה ורב שנים. יש לשקוד על קריאת כתבי החכמים הקדמונים, יש לעסוק בדעות ובסיפורים של סופרי הקדמונים ותמיד לשאוף לדעת על אנשים ודברים מימים עברו, שכן נאה לו לאדם שלא להיות בור בכל דבר שהוא. ומשמצמיח אלוהים בנפש נבטים חדשים של החכמה הנובעת ממנה ובה, יש לדחוק לקרן זוית את תורת האנשים המלומדה".
(פילון האלכסנדרוני)
הבסיס התרבותי המוצק מורכב מארון ספרים וארון דיסקים וארון אומנות פלסטית (ובעת האחרונה גם מארון קסטות וידאו ו-Bookmarks של כתובות אינטרנט). את ארונו של "בן תרבות" ניתן לחלק לשלושה מדפים:
א. מדף היצירות המהוות מסד לתרבות במובנה הרחב ביותר. נכסים כלל אנושיים (התנ"ך, הברית החדשה, מחזאות ופילוסופיה יוונית, אומנות מיצרית עתיקה וכו').
ב. מדף הייצוג ההיסטורי, כלומר נציגות מובילה מכל תקופה היסטורית במערב או במזרח.
ג. המדף השורשי (האתני). אף אנגלי לא ישליך את צ'וסר ושייקספיר. אף גרמני לא ישליך את שילר וגתה ואף סקנדינבי לא ישליך את הסאגות מארונו. כך גם אין כל סיבה שיהודי ישליך מארונו או יתנכר לתלמוד, לרמב"ם או ליהודה הלוי.
נסיון להתנכר ל"מדף" מסויים בדור אחד גורר הסחפות דווקא למדף זה בדור הבא. כך למשל תחילת המאה ה-20 השכלתנית והמודרנית דחתה את הייצוג של ימי הביניים. בארון הספרים השכלתני לא היה מקום לאבלאר ואלואיז או למלך ארתור ובוודאי לא להבלים כגון ספר האלכימיה והנומרולוגיה של קפלר. סוף המאה ה-20 מחבקת את ימי הביניים, חוקרת אותם ונוברת בהם (ומגלה אותם) יותר מכל תקופה אחרת.
כך הדבר גם עם "ארון הספרים היהודי" (או המדף השורשי־יהודי שבארון התרבות). דור המייסדים לא חשב שראוי לשמור את ספרי בית־אבא משום שברור שהם תמיד יהיו (אם לא בארון שלי העשוי ארגזי תפוזים בקיבוץ אז בארון העץ הכבד של אבי ברוסיה). השורשים היו טריוויאליים כל־כך שלא היה צורך להנחיל אותם לדור הבא. דור זה הפך עבור בניו את הבורות בעיניינים יהודיים וההתנכרות - לאידיאולוגיה; גם כיוון שארון העץ ברוסיה נשרף ונעלם, והיה זה מנגנון להתמודדות עם האובדן.
לדור השלישי יש מן קנאה. בני־גילם באוקספורד או ריקיוויק יכולים לשלוף מהמדף את הספר הכרוך בכריכת עור, צ'וסר או סאגה עתיקה, אותו ספר עצמו שסבא קרא בו. והלב מתכווץ. גווילי הגמרא אינם, שירי יהודה הלוי שגם סבא בקיבוץ היה בקיא בהם - נשכחו. אז מתחיל החיפוש אחר כל זה. חיפוש תרבותי מודע־לעצמו. חיפוש שמונע גם על־ידי התנערות של עצמאות הן מדור ההורים והן מהממסד שנתן את הספרים הללו בחזקתם המוחלטת של הדתיים.
לחזרה אל ארון הספרים היהודי תוצאות לא תמיד צפויות. רבים דווקא מתרחקים מהיהדות הדתית הממסדית כתוצאה מהכרת הכתוב. רבים מחליטים על דרכם החלטה מודעת מתוך הכרת מירב המקורות. כאשר נפתח ארון הספרים ומתגלה העושר, הפלורליזם, מגוון האפשרויות והעובדה שמעולם לא היה בעולם היהודי קול יחיד, יש ערעור על הנסיון של הרבנות הראשית להאכיל את החילונים בכפית. מכאן מובנת ההתנגדות ל"חזרה לארון" מצד הדת הממסדית, פן, חלילה, תאבד את כוחה אותו קנתה בזכות בורות החילונים.
התנועות ליהדות מתקדמת (קונסרבטיבים, רפורמים וכו') פורחות היום דווקא מתוך הרצון של בני הדור השלישי לחילוניות להכיר את היסודות ללא התיווך האורתודוכסי הצר.
לסיכום, יש מקום למדף השורשי־יהודי בארון התרבות. הכרת מדף זה יכולה להוביל אותנו רק לנורמליות, הן כצעד שיהפוך את האיטלקטואל הישראלי לשלם יותר ומתוסבך פחות והן כצעד שיחזק את הפלורליזם ביהדות.
פסח שמח.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש