בשנת 1945 פרסם הפסיכיאטר השוויצרי לודוויג בינסוואנגר את חיבורו, "המקרה של אלן ווסט". אלן ווסט הוא שמה הבדוי של צעירה, שחיה בתחילת המאה ה-20, ושסבלה ככל הנראה מאנורקסיה והפרעת אישיות גבולית. בחיבורו גולל את סיפורה הטרגי של הצעירה, שאובחנה כסכיזופרנית לאחר כשלושה חודשי אשפוז במרפאתו בשוויץ. למרות השיפור שחל במצבה הבריאותי, חשש בינסוואנגר מאיומיה הבלתי־פוסקים להתאבד, והציב בפני בעלה את הבחירה בין אשפוז במחלקה סגורה לבין שחרור מהמרפאה. הבעל בחר בשחרור, וזמן קצר אח"כ היא שמה קץ לחייה בבליעת רעל. בינסוואנגר סבר שמתישהו במהלך ילדותה נחצו חייה לשניים: בצד אחד היה "עולם הקבר", בו הייתה כלואה באופן פיסי וחברתי. בעולם זה, שבו היה לכוד גופה, הכל נראה לה כמתפורר, מתנוון וקורס תחתיו אלי קבר. בצד האחר היה "העולם השמימי" בו שכנה נשמתה, ושם זכתה להיות באמת בת־חורין.
החיבור הותיר רושם עצום על פיליפ ק. דיק, והשפיע עליו עמוקות. במרבית יצירותיו שנכתבו בשנות השישים הוא בוחן את מושג הסכיזופרניה, ושוב ושוב מתואר "עולם הקבר" בו לכודים גיבוריו. למשל מר טאגומי, בספר "האיש במצודה הרמה", החולם חלום מטורף: "עלי להתעורר. היכן כל הריקשות היום? הוא הגביר את מהירות הליכתו. כל הנוף נראה עשן, אטום, כמו עולם הקבר". למשל דורין (בספר "כשל זמן"), הבוחנת את ציוריו של מנפרד האוטיסט, ומזהה היטב את תוכנם: "אני יודעת מה זה. זה עולם הקבר, מה שהוא צייר, נכון? העולם שאחרי המוות. את זה הוא רואה, ודרך העיניים שלו אתה מתחיל לראות". ב-"Counter-Clock World" הזמן החל לפתע לזרום בכיוון ההפוך, מה שגורם כעת לאנשים להיוולד מעולם הקבר, לאבד ידע וניסיון במהלך חייהם, ולסיים אותם בחזרה לרחם. ואילו הספר "יוביק" סובב כולו סביב "עולם הקבר" והאנטרופיה. אך יותר מכל מהדהד קולו של בינסוואנגר בספרו של דיק "שלוש הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ"', כאשר במהלך תראפיה התפתחותית במרפאתו של ד"ר דנקמאל, מבחין לפתע ריצ'רד נאט כי "מתחת שכן עולם הקבר... במחצית הדרך השתרעה שכבת האדם, אך בכל רגע יכול אדם להיזרק – לרדת כאילו הוא שוקע – אל שכבת הגיהנום שמתחת. או: הוא יכול לעלות אל העולם השמיימי שממעל, שהיווה את השלישית שבשלוש השכבות. תמיד, בהיותו בשכבת האדם האמצעית, מסתכן אדם בשקיעה. ובכל זאת, האפשרות לעלות ניצבת לפניו... גיהנום וגן עדן, לא אחרי המוות אלא כעת!... כיצד זה הושג? דרך אמפטיה. אחיזה באחר, לא מבחוץ אלא מבפנים".
כריכת הספר "שלוש הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ"'
"הקופסה השחורה הקטנה" הוא, לכן, הסיפור הקצר ביותר שמחבר בין שתי יצירות גדולות. הוא מפתח את הרעיון מ"שלוש הסטיגמטות", ודרך דמותו של מרסר הופך את "עולם הקבר" ואת האמפטיה למושגים המרכזיים ב"אנדרואידים", שם "וילבור מרסר מתחדש תמיד. הוא נצחי. בראש ההר מכים אותו ומפילים אותו ארצה; הוא שוקע לעולם הקבר, אבל מתחיל לעלות שוב, זה בלתי נמנע". אולם באיזה אופן מרסר הוא נצחי? כיצד הוא מתחדש תמיד? ומדוע זה בלתי נמנע? הפסיכותרפיה של בינסוואנגר התבססה על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של היידגר, קירקגור, סארטר ואחרים. "אנדרואידים" הוא רומן אקזיסטנציאליסטי במלוא מובן המילה, ומעלה נושאים רבים המבטאים את רוח אותה תפיסה.
נקודת המוצא היא, שהקיום האנושי הוא נתון עובדתי. גיבוריו של דיק, בדיוק כמונו, מושלכים אל עולם בעל סדר חברתי קיים, ושלא הם ולא אנחנו בחרנו בו. דיק אינו מתעניין במפקדי ספינות חלל או בגיבורי־על, ועלילותיו אינן אפוסים הירואים. עניינו מתמקד באדם הקטן, האפרורי, המנסה להתמודד כמיטב יכולתו עם המציאות אליה הושלך ושאותה על פי רוב איננו מבין.
יחד עם זאת, הקיום האנושי הוא ישות פעילה, או, בניסוחו של סארטר, ההוויה קודמת לתכלית. איננו יודעים מה סיבת קיומנו עד שלא נחייה את חיינו, ובאופן שבו הוא בוחר לחיות את חייו בורא האדם את עצמו. "שינוי כיוון או המשך ניוון! הברירה בידיכם", כפי שמכריזה הפרסומת ב"אנדרואידים". דרך בחירותיו מגשים האדם האותנטי את הפוטנציאל הטמון בו, ובאמצעותן הוא יוצק את המשמעות לחייו. לפיכך, האדם שאינו אותנטי חדל "להיות", אלא פשוט "ישנו". הוא "אדם סתם" – במקום לבחור במהותו, שהיא הגשמתן החופשית של שאיפותיו, הוא חי בסתמיות. הוא דומה לכלב מכאני בכך ש"הוא לא 'אוהב' או 'לא אוהב'. הוא פשוט 'מתפקד'. זה כמו שיעור בבליסטיקה. יש לו מסלול שאנחנו קבענו בשבילו. הוא מציית לו" ("פרנהייט 451"), או בניסוח אחר, האנדרואיד – מכונת הרפלקסים – מאופיין ע"י "ההשלמה הקלאסית. קבלה מכאנית, אינטלקטואלית, של דבר שאורגניזם אמיתי – אורגניזם ששני מיליארדי שנים של דחף לחיות ולהתפתח רוכבים על גבו – לא למד מעולם להשלים עמו". בחייו הבלתי־אותנטיים נעשה האדם אשם בהחמצת האפשרויות הגלומות בטבעו. אצל יונג ייצג ארכיטיפ הצל את כל אותן שאיפות שאין האדם מגשימן בחייו, והללו רודפות את דקארד לכל אורך הדרך: "אלוהים אדירים, הבין; זה הצל שלי. אני חייב להסתלק מכאן, במורד הגבעה!".
מתוך הבריאה העצמית החוזרת ונשנית דרך בחירותיו נובעת חירותו של האדם. זו, למעשה, החירות שהאנדרואידים אינם זוכים לה, ושאותה הם מנסים לגזול מאחרים, כמו, למשל, פריס, המתעללת בעכביש "שהזדחל באומללותו על שולחן המטבח, מבקש מוצא, מחפש דרך לחופש". חירות זו כורכת עימה את אחריות האדם למעשיו, וכאשר אדם חש כי הוא פועל בניגוד לתודעתו המוסרית מתעוררים בו רגשות אשמה וחרטה: "פעם נראו לי כולם אנושיים, אמר ריק, כשמצפוני הציק לי מפעם לפעם, בגלל העבודה שאני עושה; כהגנה עצמית, שיננתי לעצמי שהם אינם אנושיים...". בכך דומה דקארד, המפתח אמפטיה כלפי האנדרואידים אותם בחר לרצוח לפרנסתו, לנסיך ארג'ונה ב"בהגוודגיטה" המתייסר טרם צאתו למלחמת־אחים: "גופי בוער, לא אוכל עוד הוסף ועמוד על רגליי; שכן, דעתי עלי נטרפת. את מימוש הרע אחזה כאן, קרישנה! לא אוכל לתהילה לצפות אם אהיה רוצח קרובי, ולו מתוך הקרבת קודש, כמצוות המלחמה... אותם אינני רוצה לרצוח, אפילו – אירצח אני... אם נהרוג בני רשע אלה – אנו נהיה הרשעים" (תרגום: שלמה קאלו).
כאן מגיע האל לעזרתו של האדם, ומיידע אותו, שזהו חלק מזהותו האנושית. כשם שב"בהגוודגיטה" אומר קרישנה לארג'ונה: "מוטב שתמלא את תפקידך ויהא המילוי כושל, מלמלא תפקיד של אחר – ויהא המילוי מושלם; טוב מותך במילוי תפקידך אתה", כך מסביר מרסר לדקארד: "אתה עתיד להידרש לעשות דברים רעים, בכל מקום שתהיה. זהו התנאי הבסיסי של החיים, הדרישה לחלל את זהותך. כל יצור חי חייב לעשות כן, בזמן זה או אחר. זהו הצל האחרון, תבוסת הבריאה; זוהי הקללה בפעולתה, הקללה הניזונה מכל החי. בכל מקום ביקום". כך, תודות לצו האל ש"אמר שזה פסול, אבל אני צריך לעשות את זה בכל זאת", הייאוש נעשה יותר נוח.
וכמאמר סארטר, בצידו האחר של הייאוש מתחילים החיים. בבסיס האקזיסטנציאליזם עומדת ההבנה, שהקיום הוא דבר זמני. כל ניסיון להדחיק עובדה זו נועד להיכשל, כי התכחשות למוות היא התכחשות לחיים. המוות, לכן, הוא מגדיר החיים. רק באימת המוות נעשה האדם הוא עצמו בלבד, ובהבנה זו נגאל דקארד: "זה מי שאני, אמר, אני וילבור מרסר; התמזגתי איתו לצמיתות". החלטתו החופשית לחיות בפני המוות מרוממת את דקארד מן הסתמיות וההמוניות, והוא חש כי "זה כמו לחזור ולהיות שוב ילד... ועתה הוסר מעליו כל הנטל, נעלמה התשישות הכבירה, המעיקה". במובן הזה הפך דקארד לבן־אלמוות.
הפסיכותראפיה של בינסוואנגר ייחסה חשיבות גדולה מאד לחלומות. לפי תפיסתה, האדם הסובל יכול להבריא ע"י הבאת תודעתו לכלל נכונות להקשיב לקולו של התת־מודע, ה"מדבר" אליו דרך חלומות, דמיונות ויצירות ספונטאניות. לחלום נודעת חשיבות מרכזית גם במסגרת הבעיה הפסיכופיזית, וכפי שתהה ישעיהו לייבוביץ', "אולי העיקר בשינה הוא דווקא החלום! כלומר החלום איננו תופעת לוואי לשינה, אלא להיפך – השינה אפשר שהיא אמצעי לכך שהאדם יחלום" ("על עולם ומלואו"). גם אם לא תמיד הוא מגשימם, ברור שלאדם האותנטי יש חלומות ומאווים. אך "האם אנדרואידים חולמים?... מסתבר שכן; בגלל זה הם קוטלים את מעבידיהם מפעם לפעם ונמלטים לכאן. לחיים טובים יותר, בלי עבדות". אבל באיזו מידה מסוגלים אנדרואידים לחלום? ובכן, לפי יורם יובל, "חוקרי מוח רבים רואים בתופעת החלום את הצד הנפשי של פעילות מוחית, שמטרתה לעבד זכרונות ולקשור אותם לרגשות" ("סערת נפש"). ועל מה יתבססו האנדרואידים בבואם לעבד זכרונות?
אחת מתרומותיו המקוריות של פיליפ ק. דיק לשדה המד"ב היא הרעיון של אנדרואיד, שאינו מודע לעובדת היותו כזה. הפעם הראשונה בה הציג דיק אנדרואיד, החושב שהוא אדם, הייתה עוד בראשית דרכו כסופר, עם פרסומו של הסיפור הקצר "מתחזה" ב-1953. העדרה של מודעות זו הושגה באמצעות השתלת זיכרונות מזויפים. אך גם אם לכאורה זהו עוד מאפיין המבדיל בין אדם לאנדרואיד, היות ו"רק לאנדרואידים יש מערכות זכרון מושתלות; כבר התגלה שהן אינן נקלטות אצל האדם", הרי שבפועל אף אחד, לא אדם ולא אנדרואיד, אינו יכול לסמוך על מידת האותנטיות של זיכרונותיו. השאלה שנתקל בה דקארד, "אולי אתה אנדרואיד עם זיכרון מושתל, כפי שנותנים להם. חשבת על זה פעם?", היא רלוונטית תמיד ועבור כולם.
"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", כרומן שעוסק רבות בשאלות של זיוף מול אמת, אותנטיות מול חיקוי, מכיל – כמו תמיד אצל דיק – אירוניה עצמית רבה. מחד, נחיצותם של קופסת האמפטיה או של מבחן וויגט־קמפף מראה, שהדרך היחידה שבה יכול אדם להוכיח שהוא אכן כזה היא באמצעות מכונה. מאידך, שדרן הטלוויזיה, ידידכם באסטר, בעצמו אנדרואיד, הוא זה שחושף את האמת מאחורי המרסריזם. והאמת היא, שגם אם, כמו שנאמר ב"פרנהייט 451", "זה נראה כה אמיתי", הרי שוילבור מרסר אינו אלא תרמית, המגולמת ע"י שחקן עלוב נפש. האנשים שהתמזגו עם מרסר לא הבחינו בתרמית משום שהם עמדו קרוב מדי אליו: "צריך לעמוד במרחק רב מאד, כפי שעומדים האנדרואידים. להם יש פרספקטיבה טובה יותר". אך בסופו של דבר דקארד מבין, שגם אם מרסר האדם הוא זיוף, הרי שמרסר המושג אינו יכול להיות זיוף, "אלא אם כן המציאות היא זיוף".
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש