בישראל ממשיכה להתנהל מלחמת הטרור האינסופית, כאילו דבר לא קורה סביבה; בעיראק הולכים האמריקאים ושוקעים בבוץ של מלחמת גרילה וטרור הגובה מהם מחיר גדל והולך בחיי חייליהם; ארגוני הטרור האיסלאמיים, ובראשם "אל־קעידה" (האם ארגון בשם זה קיים כלל?) ממשיכים לבצע, בתדירות של אחת לכמה חודשים, פיגועי ראווה במקומות שונים בעולם – פיגועים שלעומתם נראים אלה המבוצעים בישראל כמו משחק ילדים.
בקיצור, עולם כמנהגו נוהג.
ובכל זאת, נדמה לי שפיגועי הטרור שהתרחשו ב-11 במרץ במדריד מהווים נקודת מפנה בהיסטוריה הקצרה של מלחמת התרבויות בה אנו מצויים כיום.
הפיגועים, שגבו מחיר של כמעט מאתיים הרוגים בבת־אחת (קציר דמים של מעל 20 פיגועים ממוצעים בישראל), אירעו שלושה ימים לפני הבחירות הכלליות בספרד. משהתברר כי מפלגת השלטון הובסה בבחירות אלה, לנוכח הזעם הציבורי על התנהלותה אחרי הפיגועים, הוסטה תשומת הלב מהפיגועים עצמם אל תוצאות הבחירות.
אכן, המחשבה שהבוחר הספרדי שיחק לידי מבצעי הפיגועים בהחליפו את השלטון, כאילו זו היתה מטרתם המרכזית של המפגעים, הינה מחשבה מטרידה ביותר; אך לדעתי אין זו הסוגייה העיקרית המסתמנת בעקבותיהם. הסוגייה העיקרית היא שבפעם הראשונה בתולדות המלחמה הנוכחית (מלחמה שייתכן ובעתיד יקראו לה "מלחמת העולם השלישית") החליט הצד האיסלאמי, מתוך שיקול דעת קר רוח, לפתוח חזית חדשה על אדמת אירופה המערבית. זוהי אירופה שעד כה נתפסה, ועדיין נתפסת, כבת־בריתו של האיסלאם, גם אם באופן פאסיבי בלבד.
פיגועי טרור כשלעצמם אינם תופעה לא מוכרת באירופה, אך ברור כי פיגועי ה-11 במרץ מייצגים סוג שונה לחלוטין מזה שהכירו האירופאים עד כה. את מעשי הטרור שהתרחשו באירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה ניתן לחלק למספר סוגים עיקריים:
1. פיגועים שבוצעו במסגרת סכסוכים מקומיים, כגון הבסקים נגד הספרדים, הקורסיקאים נגד הצרפתים והאירים הקתולים נגד הבריטים. פיגועים אלה היו, רובם ככולם, בעלי היקף קטן יחסית, והם כוונו ליצירת רושם תקשורתי הרבה יותר מאשר להשגת הרג המוני. בחלק ניכר מהארועים דאגו ארגוני הטרור להודיע מראש למשטרה על כוונתם, על מנת שזו תפנה את מוקד האירוע מקהל פוטנציאלי. ככל שעברו השנים פחתה תדירותם של מעשי טרור אלה, ומבצעיהם הולכים ומצטיירים כחבורות של תמהונים שההיגיון העומד מאחורי מדיניותם הינו פחות ופחות ברור, בעיקר לאור דעיכתה המובהקת של הלאומיות באירופה, והפיכתה של היבשת כולה לאיחוד פוסט־מודרני ורב־לאומי. יצוין, עם זאת, שלכך יש גם יוצאים מן הכלל, כמו הפיגוע שביצעו האירים בשנת 1998 בעיירה אומה, ובו נהרגו 28 בני־אדם.
2. פיגועים שבוצעו במסגרת מאבק שחרור נגד מדינה אירופאית כובשת, כמו למשל מאבקם של האלג'יראים נגד הצרפתים. מכיוון שהכיבוש הקולונאליסטי האירופאי ביבשות אחרות הסתיים ברובו מייד לאחר מלחמת העולם השנייה, הרי שסוג זה של פיגועים מעולם לא היה נפוץ, ובודאי לא בשנים האחרונות.
3. פיגועים שבוצעו על אדמת אירופה, אך כוונו נגד צד שלישי כלשהו, בעיקר ארצות־הברית או ישראל. בין אלה ניתן לציין, לדוגמה, את הפיגוע באולימפיאדת מינכן ב-1972, את הפיגועים בשדות התעופה של וינה ואתונה, את חטיפת מטוס "אייר־פראנס" לאנטבה, ועוד רבים אחרים.
פיגועי ה-11 במרץ אינם משתייכים לאף אחת מהקטגוריות הנ"ל, והם יוצאי־דופן גם בהיקפם. למעט הפיצוץ במטוס "פאן־אמריקן" ב-1988 מעל אדמת סקוטלנד, מעולם לא בוצע באירופה מעשה טרור כה גדול ורב נפגעים, ובמקרה זה המטרה היתה אירופאית לחלוטין.
הקטגוריה אליה משתייכים פיגועים אלה היא הקטגוריה אליה משתייכים מרבית פיגועי הטרור מאז ספטמבר 2001, ואשר ניתן לכנותה בשם הארוך והמסורבל קמעה: "פיגועים שמטרתם להרוג כמה שיותר לא־מוסלמים".
ובכל זאת, אין זה מובן מאליו שהאיסלאם הקיצוני מחליט להפנות את נשקו כלפי אזרחי אירופה המערבית. אזרחים אלה היוו עד כה את המשענת העיקרית של האיסלאם הקיצוני בזירה התקשורתית והתעמולתית. מאז ה-11 בספטמבר ניהלו ארגוני הטרור האיסלאמיים ארבע זירות של טרור. הראשונה, בארה"ב ובמדינות הכבושות על־ידיה (אפגניסטן ועיראק); השניה, בישראל; השלישית, ברוסיה; והרביעית, במדינות פריפריה, חלקן מוסלמיות, החשודות ככאלה שאינן עוינות במידה מספקת את המערב, או שאינן מסורות דיין למטרות העל של המאבק האיסלאמי. במסגרת זו בוצעו בשנתיים האחרונות פיגועים באינדונזיה, סעודיה, מרוקו, טורקיה, קניה ועוד.
בתוך כל שפך הדם הזה נותרה אירופה כאי של ביטחון ושלווה; מקום בו אינך צריך לחשוש בעלותך על אוטובוס או רכבת, בהיכנסך למועדון או בית קפה, או בעמידתך בתוך קהל גדול. האירופאים, מצדם, ידעו היטב להעריך את מצבם, וסיפקו את התמורה הנאותה, בהיותם המבקרים החריפים ביותר של ארה"ב וישראל, וכמי שתמיד, לצד הגינוי האוטומטי למעשי הטרור, יכולים "להבין מה מביא צעיר מוסלמי לשים על עצמו חגורת נפץ ולאבד עצמו לדעת".
אלא שהאירופאים שכחו את טבעה של העריצות. הקנאות האיסלאמית היא עריצות; היא נמצאת עדיין בשלבי התהוות וצמיחה, אך היא עריצות. וטבעה של העריצות הוא שבסופו של דבר, היא פונה נגד ידידיה ומיטיביה. הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן העריצות הנאצית בראשותו של היטלר, אשר החליט, בשלב קריטי של מלחמת העולם השנייה, לפתוח חזית חדשה נגד ברית המועצות, שהיתה בת־בריתו עד אותו שלב. העניין הוא שעריצות היא ישות המונעת מעצם טבעה על־ידי כוחות של הרס. בשלב הראשון, הרציונלי כביכול, היא פונה להרוס את אויביה המובהקים, אך בסופו של דבר היא תפנה להרוס גם את ידידיה, ולאחר מכן את עצמה.
מוקדם מאד בשלב זה לקבוע שהחל תהליך ההרס העצמי של האיסלאם הקנאי, אך העובדה שכה מהר הוא הפנה את נשקו כלפי אירופה עשויה להיות, בפרספקטיבה היסטורית, נקודת המפנה במלחמה, אשר ממנה תתחיל נפילתו. לכן אסור לנו למהר ולקבוע, לאור תוצאות הבחירות בספרד, שהאירופאים בחרו בדרך הפייסנות. לבני יבשת זו תמיד לקח יותר זמן מלאחרים להכיר בסכנות העריצות. זו הסיבה שצורות העריצות החמורות ביותר בהיסטוריה צמחו באירופה. גם להיטלר הם אפשרו להשתולל כמה וכמה שנים לפני שהמלחמה הפכה את הכל למאוחר מדי.
באותה מידה אין ליפול במלכודת התעמולתית שהושמה לפתחנו, כאילו בחרו הטרוריסטים לפגוע בספרד עקב תמיכתה של מדינה זו במלחמה שפתחו האמריקנים בעיראק. הטרוריסטים יודעים היטב, שגם אם ממשלות מסוימות באירופה (ספרד, איטליה, פולין ועוד) בחרו לשתף פעולה עם האמריקאים, הרי שדעת הקהל במדינות אלה אינה שונה מזו הקיימת בשאר ארצות אירופה – כלומר, דעת קהל מתנגדת בכל מאודה למלחמה בעיראק ומתעבת את ארה"ב. ולכן יש להבין את פיגועי ה-11 במרץ כפשוטם; כפיגועים שבאו להרוג כמה שיותר לא־מוסלמים, לזרוע הרס, פחד והרג ברחובות אירופה השלווים, ולרמוז רמז עבה במיוחד לאירופאים, לאמור: גורלכם לא יהיה שונה מגורל כל הכופרים בעולמנו זה.
בבואה להתמודד עם המציאות החדשה, הבעיה החמורה ביותר של אירופה היא מיליוני המוסלמים החיים בתוכה. באירופה ישנם כיום בהערכה גסה כעשרים מיליון מוסלמים, ומספר זה רק גדל והולך עקב ההגירה הבלתי־פוסקת והריבוי הטבעי הגדול של המוסלמים. די בכך ששבריר אחוז מאוכלוסייה זו יבחר בדרך הטרור, והנה לכם אלפי טרוריסטים פוטנציאליים. ברור שמערכת המודיעין, המשטרה והממשל האירופאית הנוכחית לא מסוגלת להתמודד עם מצב שכזה. בוודאי נכון הדבר כל עוד מרבית אזרחי אירופה משלים את עצמם שהטרור הוא "בעיה של מישהו אחר", ואין שום סיבה לוותר בעטיו ולו על המאפיין השולי ביותר של החיים האירופאים השלווים. בכך נבדלת אירופה, בין היתר, מארה"ב, שם הבינו כולם מייד אחרי ה-11 בספטמבר, שמה שהיה לא יהיה עוד, ושיש לנקוט בצעדים חמורים, כולל כאלה הפוגעים במידה מסוימת בחירויות האזרח שהיו נהוגות עד אז. יחלפו עוד כמה וכמה פיגועים נוסח אלה שאירעו במדריד, עד שיקומו אזרחי אירופה השאננים ויבינו שהעולם השתנה.
במאמרים מסוג זה יש להיזהר מאוד מפני הנבואה. ובכל זאת, המציאות הנפרשת בפנינו בקצב בלתי צפוי מצביעה על כיוונים בעלי סבירות גבוהה יותר מאחרים. אין לי אלא לשוב פעם נוספת אל ההשוואה ההיסטורית הבנאלית משהו, אך זו הקרובה ביותר אל מציאות חיינו - אל מלחמת העולם השנייה. כל זמן שהשתוללה המלחמה באירופה, ישבו להם האמריקאים שקטים ושלווים וחשבו שכל זה אינו נוגע להם. כאשר תקפו היפנים את פרל־הרבור, בסוף 1941, קיבל היטלר את אחת ההחלטות התמוהות ביותר שלו, והכריז מלחמה על ארה"ב. זאת, כחצי שנה אחרי שהכריז מלחמה על ברית־המועצות. ההחלטות הללו, לפתוח חזיתות חדשות נגד אויבים רבי עוצמה, חרצו את גורלו. כמו האמריקאים ב-1941, האירופאים של ימינו טעו לחשוב שיוכלו לחיות את חייהם השלווים, כאשר בשאר חלקי העולם הולכים ומתרחבים שדות הקטל. הפיגוע במדריד הוא תחילת הדרך לשינוי התודעה האירופאית. בניגוד לימי מלחמת העולם השנייה, השינוי לא יתרחש ביום אחד. בכל זאת, האירופאים שונים מהאמריקאים. אך מכיוון שאין לי ספק שפיגועים נוספים עוד יבואו, השינוי הוא רק שאלה של זמן; ואו אז ייתכן שסוף־סוף יתאחד המערב נגד העריצות שקמה עליו לכלותו.
הערת המחבר: מאמר זה נכתב לפני שהתפרסמו התמונות המראות מעשי התעללות של חיילים אמריקאים בעצירים עיראקיים. השפעתה של פרשה זו על העימות המתנהל בין עמי האיסלאם לבין ארצות הברית ובנות בריתה היא עניין הראוי למאמר נפרד.
|
קישורים
11 במרץ במדריד - עדכון חדשות באייל הקורא
מלחמה נגד האיסלאם - סיכום ביניים ראשון
מלחמה נגד האיסלאם - סיכום ביניים שני
מלחמה נגד האיסלאם - סיכום ביניים שלישי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש