|
המילים בנאליות, השירים נכתבים כולם על-פי שבלונה נוקשה כמעט, ההצהרות שחצניות וחסרות שחר או אחריות... ואינך יכול אלא לאהוב את ''אואזיס'' בכל לבך ומאודך.
|
|
מוזיקה • רועי ברלין • יום ג', 11/4/2000, 23:07 |
|
|
|
צר לי, אך בחמישיה ההפכפכה הזו, שאמנם מושתתת במידה רבה על האחים נואל וליאם גאלגר ומערכת היחסים ביניהם, יש דבר מה כובש שלא ניתן לעמוד בפניו. איזו חוצפה בריאה ובלתי מצטדקת, רוקריות ניצחת שאינה מתנצלת בפני דבר.
לא מכבר הוציאה אואזיס אלבום חדש. שמו "Standing On The Shoulder of Giants" - "עומדים על כתף ענקים". הכותרת נלקחה, ככל הנראה, מכתבי אייזק ניוטון שהעיד על עצמו כי "הגעתי למה שהגעתי רק משום שעמדתי על כתפי ענקים". למעשה, אין זו אלא הערה סרקאסטית על גובהו של אחד מיריביו של ניוטון בקהילה המדעית של אנגליה במאה ה-17. איש שלא היה נפיל כלל ועיקר...
כאמור, "אואזיס" היתה מאז ומתמיד להקתם של נואל וליאם גאלגר. נואל, האח הבכור, עודנו כותב ומלחין את רוב השירים (שיר אחד בתקליט האחרון נכתב על־ידי ליאם, ועל כך בהמשך). ליאם, לעומתו, שר את תפקידי הסולו כמעט בכל השירים (בשבע שנות הפעילות של הלהקה זכה נואל לשיר להיט גדול אחד בלבד - "Don't Look Back In Anger", מן התקליט השני).
"עומדים על כתף ענקים" הוא תקליטה הרביעי של "אואזיס". הוא כלל אינו מוצלח כשלושת קודמיו, המעולים לדידי ("Definitely Maybe" מ-1994 היה הראשון. בעקבותיו בא ב-1995 "Morning Glory", המשופע בלהיטים, אשר הביא את פועלה של הלהקה לתודעת הציבור רוכש התקליטים בישראל ובשאר העולם, וב-1997 יצא "Be Here Now").
אלבום זה מוציא את אואזיס באופן כמעט סופי מחיקו של הרוק הפופי שהיה מנת חלקה עוד ב"מורנינג גלורי", וממשיך בתהליך ה"מטאליזציה" המסויימת שהחל ב-"Be Here Now" (אם כי אין בדעתי לרמוז שאואזיס היא להקת "מטאל" או דבר מה קרוב לכך).
למעשה ניתן לומר על "עומדים על כתף ענקים" כי הוא גם מעין סגירת מעגל, מן הבחינה המוסיקלית, שכן תקליטה הראשון של הלהקה, "Definitely Maybe" ("בהחלט אולי", או שמא "בטוח שאולי"), שאינו מוכר לרבים, היה הרועש מכולם עד כה ורווי דיסטורשן.
ואולם, "דפנטלי מייבי" היה כולו משובת נעורים ורעננות, פרי עבודתם של חמישה אנגלים צעירים ונרגזים שזה אך יצאו משכונות העוני של מנצ'סטר (או כך לפחות הם נהנים לספר). זאת בעוד ש"עומדים על כתף ענקים" הוא תקליט עייף משהו, תקליט של בני שלושים בערך, אפשר לומר. היהירות והנרקסיזם, שהיו ייחודה של "אואזיס" ושורש האטרקטיביות שלה, עודם שם, אך הם ניכרים פחות, פחות מדי. למרות הצליל הכללי שהנו אכן "כבד" מעט יותר, נשתרבבו להן לתוך האלבום שתי בלאדות מתקתקות ומתחנחנות; האחת "Sunday Morning Call", היא בלאדה אקוסטית המושרת בפי נואל, שמילותיה סתומות כבכל שיר אחר של "אואזיס", אך היא נעדרת כל חן שהוא. השנייה, "Little James", היא שיר אהבה נוגה ומופלץ שכתב ליאם לאשתו ולבנם. כמה שורות מתוכו: "ג'יימס הקטן, כולנו אותו דבר/... אתה חי בשביל הצעצועים שלך/ למרות שהם עושים רעש/... תודה על החיוך שלך, בשבילנו אתה שווה הכל/ אני שר את השיר הזה בשבילך ובשביל אמא שלך, זה הכל/ כי עוד מעט כולם כבר יילכו". אכן פואטיקה צרופה. יש המכנים זאת התברגנות.
השיר היחיד אשר ראוי למקום בתקליטים הקודמים הוא "Go Let It Out" ("לך תוציא את זה"/ "יאללה, תן לזה לצאת"), המזכיר ברוחו מאוד את התקליט הקודם "Be Here Now". שיר זה אמנם יצא כסינגל, ובצדק.
ישנו גם קטע פתיחה מעניין, אשר אני מהסס אם לכנותו "אוונגארדי", בשם "Fuckin In The Bushes". קטע זה הוא אינסטרומנטלי, וכולל שביבי צלילים מתוך סרט בשם "מסר לאהבה - אייל אוף ווייט 1970". אין בו מקוריות יוצאת מגדר הרגיל, אך הוא מעניין ומשעשע, והגסויות החביבות שבו (וגם שמו), הם שזיכו את התקליט החדש במדבקה להורים מטעם הצנזורה (האמריקאית מן הסתם) הנושאת את המילים: "Explicit Content - Parental Advisory".
אמנם, אואזיס לא היתה מעולם "להקת מחאה", ורמת העומק של המילים שכותב נואל היא כזו של חדף הבועל פילה, אך עדיין ניתן לומר כי בחורים אלה ניחנו בעזות מצח מרעננת ובסגנון ייחודי. לראיה - התנתקותם מחברות התקליטים הגדולות לאחר הוצאת "Be Here Now".
אגב חוצפה ומרדנות, עולה בזכרוני קטע מצוין מתוך פרק של "משפחת סימפסון", בו בארט מחליט לקשט את אוזנו בעגיל בעקבות חברו מילהאוס. ליסה, אחותו הפיקחית של בארט מגיבה למעשהו במילים: "How rebellious, in a conformist sort of way", דהיינו "כמה מרדני, באופן קונפורמיסטי".
"עומדים על כתף ענקים" הוא אפוא תקליט סביר. הוא אינו רע כלל וכלל, ועם זאת, הוא מגלה אי־אלו סימני ריקבון. קטונתי מלנבא, אך דומני שזו תחילת שקיעתה של "אואזיס", מי יודע אם הלהקה תשרוד את המשבר השנתי הבא.
|
קישורים
|
|
|