 |
האלבום המחומש משירי נתן אלתרמן הוא חובה לחובביו המושבעים של הזמר העברי, וזכות גם לכל השאר. (הפקה: רשות השידור - רשת ג'. שיווק: 'מדיה דיירקט', 220 ש"ח כולל משלוח)
|
|
| מוזיקה • ירדן ניר-בוכבינדר • יום ב', 26/4/2004, 20:00 |
|
 |
|
לילידי שנות השלושים, הארבעים והחמישים זו מתנה נפלאה: רוב השירים כאן הם תבנית נוף מולדתם. אבל 93 השירים שבאוסף מציעים הרבה לכל אחד, וגם רבים מהצעירים יותר לא יישארו אדישים. מי שהיכרותו עם הזמר העברי מתמצה בזכרונות משיעורי זמרה ובהאזנות חטופות לרדיו, ורוצה רק משהו אחד מזה בארון הדיסקים, ימצא כאן אנתולוגיה עשירה, עם שפע קלאסיקות. מצד שני, מכורים שעגלת התקליטים שלהם מלאה ימצאו כאן בוודאי עשרות שירים מסקרנים שבכל־זאת אין להם. אפשר, באופן בלתי־נמנע, להתווכח על חלק מבחירותיו של העורך גלעד בן־ש"ך (ומייד נעשה זאת), אך בסיכומו של דבר הוא עשה עבודה נהדרת בסיפוק שני הקצוות האלו, וכל הטווח שביניהם.
יש מכל הזמנים, יש מכל המינים, הב כוחות לתוצרת הארץ
מיוצגים כאן כמעט כל מלחיני הז'אנר: וילנסקי, כמובן, ארגוב וזעירא, כמובן, וגם סמבורסקי וולבה (נציגי שנות השלושים), נעמי שמר, יאיר רוזנבלום, נחום היימן, נורית הירש, שם־טוב לוי, כמה רוסיים וחסידיים, וגם כמה הפתעות (שלמה ארצי!). יוני רכטר מאכזב בעיני ב'ערב עירוני' ("שקיעה ורודה בין הגגות"), אם כי עורכים מוזיקליים ברדיו חושבים אחרת כנראה. ומי לא הלחין, כנראה, להיטים למילים של אלתרמן? בולטים בחסרונם דוד זהבי, מוני אמריליו, ומתי כספי (שמופיע רק כמעבד).
רשימת המבצעים מגוונת אף יותר: בין השאר שושנה דמארי, יוסי בנאי, יונה עטרי, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, אילי גורליצקי, הגבעטרון, הדודאים, הפרברים, רבקה זוהר, עפרה חזה, יפה ירקוני, שמעון ישראלי, יזהר כהן, אריק לביא, להקות צבאיות, מקהלות וחבורות זמר, שחקנים שלעת מצוא חטאו בזמרה, וגם כמה קוריוזים: מתוך מופע טלוויזיוני מ- 1980 מבצעים את 'אלימלך' מוטי גלעדי(!) עם קורין אלאל(!), כשלזו עדיין היה מותר לקרוא "מותק".
וכמובן, המילים: רוב השירים נכתבו בשנות השלושים והארבעים, אך למרות כמה מילים שהפכו מסתוריות (לרוץ תמאם? קָתָר? סָוָה־סָוָה?) הם עדיין רעננים. והרי אלתרמן עדיין חי ובועט בתרבות המקומית. אלבום כזה הוא הזדמנות להשחיז את סכיני הפולמוס, לבחון שוב את יחסו הבעייתי של המשורר לנשים בחייו (כפי שנלמד מהעיתונות, ומשתקף בפזמוניו), לתקוף או להגן על הבובות החבוטות של הלאומיות הציונית, השד העדתי ומפא"י. אבל אם כבר נמאס מכל אלה, האלבום הוא הזדמנות טובה לא פחות להישען אחורה, להירגע, ולהתרפק על הוירטואוזיות הלשונית של הפזמונאי הגדול ביותר שהיה כאן. פזמונאי שהמשקל והחרוז לרוב אינם אילוץ עבורו, אלא קרש קפיצה; שידע לשלוף בקלילות נון־שלנטית, כך נראה, חרוזים ממזריים כמו "מחר נלך ונתחתן, סוף לויכוח, חשוב היטב עד שתגיע לחופה; האהבה היא תוך־תוכו של התפוח, אבל בנישואין לוקחים את הקליפה", או "אמנם רדפנו הבלים, אבל הנה הראש הרכנו; אם כתר הוא יישא או דלי - אין שום הבדל, בסוף יישן הוא", או "דצמבר חודש מקוטר ריחות תפוח ומטר, אתה נותן כוחות גנוזים להרוגי התמוזים".
אבל מי שבאמת רוצה להתענג על המילים, מוטב שיחפש את חלקו הראשון של הפרויקט - הספר 'צריך לצלצל פעמיים' מ- 2002, ובו אותם השירים, בדפוס גדול ומנוקד, עם הזחות נאותות וציורים של קדישמן. בקופסת הדיסקים יש חוברת מילים, אבל היא מודפסת בכתב קטן, לא מנוקד, לא כוללת בתים שהזמרים לא שרו (מזון אהוב על נברנים), ולמרבה הרוגז - זרועה שגיאות הגהה על כל צעד ושעל.
כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש
רוב השירים המוכרים של אלתרמן נמצאים כאן, ולצידם רבים פחות מוכרים. הבולטים בין אלו שלא הוזמנו למסיבה הם 'ליל חניה', 'בלדה על חמוריקו' ו'סיום' ("אל תרכיבו משקפיים"). בחירת הביצועים מוצלחת לרוב, וחותרת כאמור למגוון רחב של קולות וסגנונות. שתי בחירות, עם זאת, הלכו קצת רחוק מדי: של אבי פרץ, 'אוריאנה', ושל ברי סחרוף, 'עוד חוזר הניגון'. בבירור אלו נסיונות למחווה (או שמא חנופה) לשני ז'אנרים שכבודם במקומם מונח - הזמר המזרחי והרוק, שניהם בנוסח שנות התשעים. אבל שני הביצועים האלו, שאינם מאוד גרועים כשלעצמם, פשוט אינם משתלבים בסביבה. זה לא ששוחרי רוק או מוזיקה מזרחית יקנו את האלבום בזכותם. גם לא סביר ששוחרי הזמר העברי שיאזינו לאלבום פתאום יפסיקו לפחד ויתחילו לאהוב סלסולים או גיטרות חשמליות; סביר יותר שיתעצבנו וידלגו על הרצועות. אם כבר פזילה לרוק, מוטב היה לבחור את השלושרים ב'פגישה לאין קץ' (כאן שרה אותו חוה אלברשטיין), שמייצגים היטב, בנגינה ובאופן השירה, את המעבר בין הזמר העברי הישן לרוק.
כשאומרים מלחינים ואלתרמן, אומרים משה וילנסקי וסשה ארגוב. מספרים שאלתרמן העריך את וילנסקי יותר מאשר את ארגוב. מעניין אם בגלל חוסר משווע בהבנה מוזיקלית, או שבסתר ליבו הוא לא רצה תחרות אסתטית לחֵן מילותיו: 24 לחנים של וילנסקי יש באוסף, ועוד שניים בהשתתפותו, ורובם די חסרי־השראה, אם כי 'הנערים הספנים' ו'בכרמי תימן' נהדרים. כדאי, עם זאת, לשים לב לוילנסקי המעבד: 17 שירים, וכל אחד ואחד מהם מציג יצירתיות והפתעות בעיבוד, אם מקשיבים.
עשרת השירים של ארגוב באוסף הם, למותר לציין, צפיחית בדבש. שניים מהשירים המוכרים ביותר שלהם מובאים כאן בביצועים המקוריים והלא־מוכרים. הראשון הוא 'אליפלט'. הביצוע המקורי הוא כידוע של 'התרנגולים', אבל המקורי־המקורי, וזה פחות ידוע, הוא של להקת הנח"ל. אפשר לשחק "מצא את ההבדלים" בין נוסח המילים בו לזה הידוע (יש הרבה, כולם קטנים). אבל מה שעוד יותר מסקרן בו הוא הסולנית: תרצה אתר, שידועה יותר כמשוררת, וכבתו של אלתרמן. יש לה קול חמוד, אבל קטן, ושירתה חסרת־בטחון משהו - לא מה שמצפים לשמוע בלהקה צבאית. ביצוע מקורי מפתיע אף יותר הוא ל'שיר ערש'. במשך השנים ביצעו אותו רוחמה רז, חוה אלברשטיין, מתי כספי, אורה זיטנר, אריק איינשטיין, רונית אופיר. כולם (למעט אולי רוחמה) שרו אותו לאט, בליריות נוגה (אם גם עם חיוך קטן), וזה כנראה נכון ומתאים לשיר. אבל כאן נזכרים שבמקור הוא בעצם של ליצן המלך במחזה. שמעון בר שר אותו (ושמעון כהן עיבד) קצבי ורקיד, קברטי, הומוריסטי במופגן, עם ליווי ג'זי של קלרינט, קונטרבס, תופים, וחצוצרה (עם עמעם). למי שכבר שמע כמעט הכל בזמר העברי, השיר הזה לבדו מצדיק את קניית האלבום.
ואם מדברים על אלתרמן וארגוב, אולי יקום מפיק זריז ויעלה מחדש את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'? זה שאנחנו דור ה"מגיע לי" לא אומר שלא מגיע לנו!
הסמרטוט הוא תימני, אבל הבוץ שיכנוזי
חצי דיסק מתוך החמישה מוקדש לפרק נשכח קצת בזמר העברי, ומוזר קצת במבט מהיום: "שירי תימנים". בשנות השלושים והארבעים, כך נראה, היו העולים מתימן מעין חיות־מחמד של הציונות. שניים־עשר שירים מופיעים כאן ברצף, ומספרים סיפור על תימנים, או מפי תימנים. הם זרועים "מלים של תימנים" (יא חביב); סטריאוטיפים (קטנים ורזים, מרובי־ילדים, עובדים בניקיון); לחנים של אשכנזים שמנסים מאוד לשלב סלסולים וסולמות מזרחיים; ואפילו זמרים אשכנזים שמנסים את כוחם בח' וע'. בעידן התקינות הפוליטית שלנו זה כמעט בלתי־נתפס. אין ספק שהשירים האלו התיישנו, אבל בסך הכל התיישנו בחן.
בסוף הדיסק יש פרק בונוסים, ובו הקלטות ראשונות, "ענתיקות" (בין 1935 ל- 1959), של 11 שירים שמופיעים באלבום גופא בגרסאות חדשות יותר. גם מחוץ לבונוסים יש באוסף כמה הקלטות ישנות וחורקות; נראה שמשותף לבונוסים שאין בהם ערך מוסף מוזיקלי רב בהשוואה לגרסאות ה"רשמיות" של האלבום. אין זה אומר שהם חסרי עניין: במיוחד מרגשות שלוש המוקדמות ביותר, מ- 1935-6, אחת שהוקלטה בלונדון ושתיים בברלין. בדיסק כתוב מי הזמרים, המנצחים, האולפנים, ואפילו מספר התקליט - אבל מה שבאמת מסקרן הוא הסיפור: כיצד נולדו היוזמות להקליט שירים מארץ ישראל, מי ארגן, מי מימן, והזמרים - האם הם מישראל? יהודים מקומיים? מצמרר קצת לחשוב שהתפאורה היא ברלין של 1936.
שעמד על דלתייך סחרחר משיאים
ב- 1972 הפיקו גלי צה"ל את 'ערב שירי המשוררים' הראשון. מאז ועד היום שפעו הפופ והרוק הישראליים לחנים וביצועים לשירים אמנותיים (ליריים), להבדיל מפזמונים. הבחירה בשיריו של אלתרמן נראית טבעית, אולי מתוך ההרגל לשיר מפזמוניו, ואולי בגלל החריזה והמשקל. ואכן, חלקו האחרון של האוסף עשיר בשירים כאלה (באופן אירוני, בשלושת ערבי שירי המשוררים של גל"צ, הנציגות היחידה של אלתרמן היתה דווקא הפזמון התמים 'דצמבר').
אין חולק על כך ש"שירי המשוררים" כוללים כמה מהיצירות המוזיקליות הנפלאות ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. אבל אם המטרה המיוחלת היא סינרגיה בין מילים ומוזיקה, האם היא מושגת? לדעתי, הכשלונות במבחן זה רבים מן ההצלחות. 'תיבת הזמרה נפרדת' ("על העיר עפות יונים") הוא דוגמה מאלפת לאחת המלכודות האכזריות שאורבות למי שמלחין שיר אמנותי. מבחינה מוזיקלית הוא מוצלח מאין כמוהו: הלחן של נחום היימן מסחרר, השירה והנגינה הלוהטות של 'הפרברים' מצטרפות ליצירת אחת הפסגות של האוסף כולו. באופן פרדוקסלי, הצלחתו זו היא גם שורש כשלונו. גם לאחר האזנות רבות קשה לקלוט בכלל על מה מדבר השיר. אין בעיה לשמוע כל מילה בו - הגייתם של 'הפרברים' מופתית - אבל קשה לקשור ביניהן. מילותיו של שיר, להבדיל מפזמון, אינן פועלות ברובד ישיר, ונחוץ קשב וריכוז כדי לפענח אותן. וכאשר המוזיקה כל כך סוחפת, פשוט לא נשאר קשב פנוי למילים. אני מכיר היום את מילות השיר, ומבין אותן במידה שאני מבין, רק בזכות עיון בחוברת המילים תוך מאמץ לקרוא אותן ללא מוזיקה. השלם יצא קטן מסכום חלקיו; מוטב היה לשיר בלחן הזה פזמון פשוט יותר.
דו־קיום מוצלח יותר, לטעמי, בין שיר אמנותי למוזיקה מושג ב'שיר משמר' ("שמרי נפשך") של ארגוב. מעבר להתאמה הרגשית של המוזיקה למילים - תחושת האיום, הקלאוסטרופוביה - אולי הוא נשכר מכך ששורות השיר עצמאיות במידה רבה. ניתן לקרוא אותן כפרגמנטים קצרים, בעלי אפקט מצטבר; להבדיל מ'תיבת הזמרה נפרדת', המספר סיפור שחלקיו אינם עומדים בפני עצמם, ולכן דורש ריכוז לטווח ארוך יותר. אבל אפילו כאן, כשהמילים לא נפגעות מהמוזיקה, אני לא משוכנע שיש באמת יתרון בהיותן מושרות על פני קריאתן ללא מוזיקה.
אך רחב מים לב גָבֶר, מי עוברו באין משוט?
כמעט בסוף האוסף נמצא השיר שבביתי נבחר למלך שלו. די במפתיע: אמנם לא שיר נשכח, אבל גם לא נזכר לעתים קרובות, וכדאי להיזכר בו יותר. 'ספני שלמה המלך' ("עציון גבר") הוא אחד הלחנים המלהיבים ביותר של נעמי שמר. גיל אלדמע ידוע בעיבודיו הצנועים וה"שקופים", אבל כאן הוא הבין עם מה יש לו עסק, והניח לעצמו להשתולל עם התזמורת. השיר יכול היה להיות סעיף בפני עצמו בנימוקי הועדה שהעניקה לאלדמע את פרס ישראל. גם אילנה רובינא הסולנית עושה את מלאכתה היטב. אלתרמן הלביש כאן, על שלושה פסוקים במלכים א' (פרקים ט' ו־י'), את כל המיתולוגיה האירופית (אנגלית?) של צי מלך; המוזיקה מפיחה חיים במיתוס אד־הוק הזה, מבלי לאבד את הקריצה. המנגינה של שמר מתוחכמת ביותר, אך בתחילת הפזמון - שאותו שרים כביכול הימאים - היא השכילה לעבור למנגינה פשוטה ומחוספסת, כך שקל לדמיין חבורת מלחים שרה אותו ליד שולחן עץ, כוסות רום בידם - או שיכר מתמרי הארץ.
ויש עוד המון על מה לספר: עוד הרבה שקדים וצימוקים יש באוסף, ומרור מתוצרת הארץ, שירים מצחיקים ושירים קורעי לב (וגם שירים משעממים, ושירים מרגיזים). אבל מוטב לסיים כאן, ולהשאיר קצת חדוות גילוי גם לקורא־הקונה.
|
קישורים
פולמוס על "אליפלט", ושירי נעבעך אחרים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש