 |
|
אלפי מלים נאמרו, נכתבו ויכתבו בנסיון להסביר ולתפוס את מהותה של הדמוקרטיה, אך אחת ממהויותיה הוא קיומם של דיונים ומחלוקות. הפילוסוף האמריקאי סידני הוק ריענן כללים הנחשבים לאמיתות חבוטות, משום שבשעה שאמיתות הבסיס מוכחשות ומופרות, דווקא אז מתגלה חשיבותן, ועצם הצורך להדגיש אותן מחדש מעיד על הרמה אליה התדרדר הדיון הפוליטי.
|
|
| פוליטיקה • רון בן-יעקב • יום ד', 28/1/2004, 19:27 |
|
| |
מדוע הוק, מדוע עכשיו
בקרב ציבורים מסוימים רווחת הדעה שליהודים כעם וגזע יש יחוד אינטלקטואלי ורוחני אשר מבדיל אותם מעמים אחרים ומעמיד אותם הן בעמדת יתרון מוסרי והן בתפקיד של מובילים בתחומי המחשבה ופורצי דרך בתחומי היצירה המדעית. מהביוגרפיה של פרופסור סידני הוק, פילוסוף מדינה שפעל בארה"ב החל משנות העשרים של המאה הקודמת, אפשר לראות עד כמה הדעה הזו חמקמקה וכנראה מבוססת יותר על משאלות לב מאשר על נתונים ברורים ומוצקים. אותם חוגים מחזיקים גם בדעה שלעם היהודי יש תפקיד בעולם, להיות "אור לגויים" דרך הקניית "מוסר הנביאים" אך גם דרך ההשגים הרוחניים של בני העם היהודי. בדומה לענקי הרוח העולמיים ממוצא יהודי, גם לסידני הוק לא היה שום קשר עם "היהדות" בתפיסתה הדתית או התרבותית, למרות שיתכן והוא חווה על בשרו מעט מהיחס השלילי ליהודים.
בהקשר הזה, מעניין לקרוא את הערותיו של הוק במסתו "הרהורים על הבעיה היהודית" אודות ספרו של סארטר "אנטישמיות והיהודי": "הגדרותיו של סארטר ל"אנטישמי" ו"יהודי" ... הן סוגים של אידיאלים פסיכולוגיים שאינם מבוססים על מה שמרבית היהודים והאנטישמים הינם, אלא על איזו תדמית של יהודים ואנטישמיים שמענינת את אנשי הספרות". התשובה הזו מספקת הסבר לאותן תפיסות "הייחוד והתפקיד" של העם היהודי בעולם. לנקודה הזו הוא חזר בראיון האחרון שנתן לפני מותו, בו השווה בין התרבות ופילוסופיות החיים הישראליות והאמריקאיות: "קיים הבדל עמוק [ביניהן] ... במהותה, ארה"ב היא דחייה מוחלטת של לאומנות אתנית. כדי להיות אמריקאי אינך חייב שתהיה דבר מה בגלל מקורך". אגב, כפי שנראה בהמשך, הוק לא נרתע מעימות עסיסי - על סארטר הפילוסוף, למשל, החווה את דעתו הישירה במילים "איכותו לא ניכרת במיוחד, לדעתי".
מדברים שכתבו על הוק עולה שהוא לחם כנגד עריצות מכל צבע אידאולוגי, יהא זה מדיני, חברתי או תאולוגי, והטיף לאורח חיים דמוקרטי. "דוקטרינה דתית היא היפותזה ספקולטיבית עם היתכנות נמוכה ביותר" הוא כתב, "[לכן] אין זה מפתיע שהשקעתי עצמי בתנועה הסוציאליסטית". אכן, בתחילת הקריירה יצאו לו מוניטין בשל הידע הכביר שלו במרקסיזם וסוציאליזם, אולם משנוכח כיצד החלום הסוציאליסטי הופך לחלום בלהות טוטליטרי, הפך למתנגד חריף לקומוניזם ולוחם שמרני במלחמה הקרה. עם זאת, בבסיסו היה דמוקרט מפוכח שטען שדמוקרטיה היא המחסום נגד עריצות, אלא שהיא צריכה לעמוד על המשמר נגד אלמנטים ודעות העלולים לאכל ולמוטט אותה מבפנים.
מעט על האיש
כמה חודשים לפני פטירתו ביולי 1989, ראיין את הוק עורך המגזין קומנטרי, נורמן פודהורץ. בראיון אחרון זה סיפר הוק על ילדותו כבן למשפחה יהודית בניו־יורק בשם שאול הוק "סיפרו לי שנולדתי בדצמבר 1902 בלואר איסט סייד, מנהטן, ושאחר־כך עברה המשפחה לברוקלין. גדלתי בשכונות העוני עד שהשגתי מודעות וקיום עצמי אינטלקטואלי". המודעות העצמית הובילה אותו בגיל שתים עשרה לעימות עם התרבות היהודית, ובמאמר אוטוביוגרפי כתב "גליתי את בעית הרוע - כיצד ניתן ליישב אל כל־יכול מלא אהבה, עם עולם בו סבל הוא מנת חלקם של כל כך הרבה חסרי ישע? - מבלי שאדע על דורות של תאולוגים שנחנקו בהתמודדות עם הבעיה". הוא סרב שיערכו לו טכס בר־מצווה, ולא נעתר לאביו שניסה לשכנע אותו באמצעות טיעון ההימור של פסקל: "מה כבר אנחנו מבקשים? שתאמר כמה תפילות? מה אם תגלה שיש אלוהים? אז ביזבזת קצת זמן". בסוף נעתר הוק הצעיר לתחינת הוריו, רק משום שרצה למנוע מהם סקנדל ובושת פנים חברתית, אך בזאת הסתיים חינוכו היהודי.
באותו ראיון אחרון שלו, סיפר הוק שהוא מצטער שלארבעת נכדיו אין שום תודעה יהודית (ולכן גם ביקש לפרסם את הראיון רק לאחר מותו), והגדיר שיהודי הוא "מי שקורא לעצמו יהודי או שמתייחסים אליו ככזה וחי בסביבה בה יש משמעות להבדל בין יהודים ללא־יהודים. למרות שזו הגדרה תאורית נומינלית, היא היחידה שעושה צדק עם המושג "יהודי" כפי שמשתמשים בו ברחבי העולם".
הוק נחשב ללוחם חריף כנגד משטרים עריצים מימין ומשמאל, למרות שהתמחה במחשבה מרקסיסטית וזוהה בתחילת דרכו עם המפלגה הקומוניסטית. הוא למד באוניברסיטת קולומביה בהדרכתו של ג'והן דיואי, אך למרות השתדלותו של דיואי, לא הצליח לקבל משרת הוראה בקולומביה, "כנראה משום יהדותי, אך גם בגלל שהעזתי לכנס מפגשים במדרגות הספריה למען סאקו ו־ואנצטי (מהגרים איטלקיים שהוצאו להורג באשמת רצח תוך עיוות של החוק)". הוק לימד פילוסופיה באוניברסיטת ניו־יורק ואחר פרישתו שימש כחוקר בכיר במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד.
משיחה קצרה שהיתה לי עם תלמיד ועמית של פרופ' הוק, הסתבר לי שהוק לא היה אהוד במיוחד במדינת ישראל, אולי משום התרחקותו מהיהדות, התנגדותו לממסד דתי ודחיית אמונה דתית כלשהיא לטובת חילוניות הומנית "הרואה בחופש האישי לעבוד, או שלא לעבוד את האלוהים" כאבן יסוד במגילת זכויות האדם. למרות תמיכתו בציונות, הוק לא נמנע מביקורת על ישראל וכתב "ישנם יהודים השופטים את מדיניות החוץ [של ארה"ב] שלא מתוך יחסם להגנת הדמוקרטיה בעולם, אלא כיצד היא משפיעה על גורלה של מדינת ישראל". בדצמבר 1948 חתם הוק יחד עם אלברט אינשטיין, חנה ארנדט, ר' ישורון קרדוזו ואחרים על מכתב למערכת הניו־יורק טיימס בו הביעו התנגדות חריפה לביקורו המתוכנן של מנחם בגין, נציגה של "מפלגה הקרובה באירגונה, שיטותיה, הפילוסופיה הפוליטית ומצעה החברתי למפלגות הנאציות והפשיסטיות", מכתב המצוטט כיום על ידי גופים אנטי־ישראליים ואנטישמיים. גם באחרית ימיו המשיך הוק להיות אוהד מפוכח של הציונות. "מאז שהחלה האינתיפדה וישראל החלה להגיב בכח ... [לא־יהודים] החלו להשוות את מעשי ישראל לתועבה הנאצית ... זו השוואה ניקלת" אמר בשנת 1988. מצד שני הוא מדבר בפסימיות מלנכולית על קנאי בית שני שהאמינו בעזרת מלאכי שמיים כנגד האמפריה הרומית, "אני מאד מאד פסימי באשר לעתיד היהדות ... הערבים למדו טכניקות פרסום ... והיהודים לא משיבים מלחמה אפקטיבית [בקמפוסים]".
כללי המחלוקת הדמוקרטית
דמוקרטיה, לפי אימרה ידועה המיוחסת לווינסטון צ'רצ'יל, היא שיטת השילטון הגרועה ביותר, חוץ מכל שאר השיטות. טיעונים כנגד הדמוקרטיה הועלו כבר ביוון הקדומה, כשאפלטון כתב שבעזרת דמגוגיה ודעות קדומות ניתן להשפיע על ההליך הדמוקרטי, או שישום התהליך השלטוני איננו יעיל, או ששילטון נבחרים הוא למעשה נתינת כוח השילטון בידי מעטים. אפלטון, כתב הוק, הדגים את הטיעון כנגד הדמוקרטיה במשל הקברניט. לא יתכן שלפני צאתנו למסע בים, נעמיד את קברניט האניה לבחירה דמוקרטית, משום שקברניט מתמנה על־פי כישוריו ונסיונו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בניווט של מדינה, מעשה מסובך ומורכב הרבה יותר מאשר ניווט אניה בים.
אך איזו אלטרנטיבה יש לדמוקרטיה, שאל הוק? בסיכומו של דבר, כל אלטרנטיבה איננה אלא ישום כזה או אחר של "רודנות רבת חסד", אם זה על ידי שלטון יחיד, שלטון מעמדי, של מפלגה, של זרם דתי או אפילו של מדענים. הבעיה העיקרית שטמונה בצורת שלטון שכזו נובעת לא רק מהעובדה שכל אחד יכול לתפוס חסד בצורה שונה. הבעיה היא שאף אחד לא יכול לדעת עד מתי תימשך נדיבותו של השליט, וגם השליט עצמו לא יכול לדעת מראש עד מתי נדיבותו תחזיק מעמד. "אנחנו יכולים לשטוח תחנונינו בפני המלך פיליפ הפיכח או פיליפ השיכור, אך מי יוודא שפיליפ ישאר צלול ופיכח?".
נקודת התורפה של משל הקברניט טמונה בזיהוי המטרות והדרכים להשגתן. ניווט של אניה יכול להימדד בקריטריונים אוביקטיביים: על הקברניט להביא את האניה ונוסעיה בשלום מנקודה א' לנקודה ב'. לעומת זאת, מטרת השילטון היא השגת רווחה, אושר ושגשוג לאזרחים, אך מטרה כזו מניחה במובלע קיומו של קריטריון אובייקטיבי של "טוב מוחלט" אשר אליו שואפים. הבעיה היא שככל שננסה להגדיר את אותו טוב נשגב, התוצאה המירבית שאליה נוכל להגיע "תידמה למגדל בבל". את הידע הדרוש לקברניט אפשר לקבל על ידי לימוד טכני וצבירת נסיון בים. הידע הדרוש לשלטון תלוי בזיהוי שאיפות ואינטרסים, דברים חמקמקים ומשתנים לכשעצמם, ושליט המתיימר לדעת טוב יותר מנתיניו מהם צרכיהם משול להורה קפדן, אך באותה עת האזרח מושם בדרגת תינוק חסר אחריות. "לא בטעות אנו מכנים משטרים דיקטטוריים כמשטרים פטרנליסטיים ... יותר מרות מאשר חיבה. השליט האבהי מתייחס לילדיו כאל שפני נסיון אותם הוא יכול להעמיד בנסיונות המוזרים ביותר". חכמת השילטון איננה זהה לכישורי הניווט, ואת טיבו של התבשיל אפשר לבדוק רק באכילתו, או כפי שכתב הוק "המשתמש ולא היצרן הוא זה שמסוגל לשפוט את איכות העבודה".
אי לכך, איך ומה עלינו לעשות על מנת לשפר ולתקן את מיגרעותיה של הדמוקרטיה? התשובה, שלכאורה נראית כמעגלית, אומרת שעלינו לשאוף לדמוקרטיה טובה יותר. רוצה לאמור - להבין מהם התנאים והכללים שעל פיהם פועל שלטון דמוקרטי, ולכל הפחות להמשיך להאבק לקראתם הגשמתם. נשמת אפה של הדמוקרטיה הוא השיח והדיון החופשי, המאפשר טיפוח חוכמת מדינה בצורה טובה הרבה יותר מאשר קבלה בלתי מעורערת של פסיקות אנשים או גופים, השואפים להנציח את עצמם. אלא, מזהיר הוק, צורות מסוימות של דיון יכולות לערער את אושיותיה של חברה דמוקרטית "מכיוון שחיים פוליטיים אינם משחק; עדיין, הם מכילים במשתמע חוקים מסוימים להם יש לציית על מנת למנוע מצב בו ממשלה שנבחרה על ידי רוב חופשי תידרדר לעריצות האספסוף או דיקטטורה סיעתית". דיון פתוח הוא כמובן חלק מהתנאים לקיום דמוקרטיה. העדר דיון שכזה, ומחויבות לקיימו במסגרת כללים ברורה, עלול למוטט אותה על עצמה.
עבור משטרים טוטליטריים, אין משמעות למושגים כמו "הגינות", "חסר מעמד" או "אוביקטיביות" ככל שזה נוגע לדיונים מהותיים. האמת היא מה שהמפלגה או "חכמי הלכה" קובעים, וכך מוצדקים מעשי זוועה מטורפים כנגד כל מי שהשלטון מחשיב כמתנגד. הוק מצטט את לנין שהודה כי השיטות הפולמוסיות בהן נקט "חושבו על מנת לעורר בקורא שנאה, סלידה ובוז ... לא על מנת לשכנע אלא כדי לשבור את שורות היריב". שיטות דומות ננקטו בארה"ב בזמן ועדת מק'קרתי שחקרה מעשים לא־אמריקאים, קרי חברות או אהדה למפלגה ולרעיון הקומוניסטי.
כדי למנוע את סכנת הגלישה מדמוקרטיה, פגומה ככל שתהייה, ל"רודנות נדיבה", טובה ככל שתהייה אך זמנית מטבעה, עלינו לדאוג לפחות שהדיון והוויכוח ישארו חופשיים. מטבעם של ויכוחים ודיונים שהם הופכים לעימותים והתנצחויות, ונוצרת הסכנה שאלה יתדרדרו ויגרמו לסתימה הרת אסון בצנרת השיח הציבורי. לשם כך יש לחזור ולשנן את הכללים בסיסיים שבמסגרתם מתנהלות מחלוקות פוליטיות. במאמרו הקלאסי שפורסם ב-1954 (תקופת הרדיפות של הסנטור מק'קרתי) "האתיקה של המחלוקת", מונה הוק את עשרת הכללים הבסיסיים, והרי הם בקיצורים מסוימים:
- אין שום נושא או אדם החסין בפני ביקורת.
- החובה להתוודע לכל העובדות הזמינות.
- ראשית יש להפנות ביקורת כנגד מדיניות, וכנגד אדם מסוים רק אם הוא אחראי לאותה מדיניות, ונגד מניעיו ומטרותיו רק אם ישנה עדות בלתי תלויה.
- למרות שמילים מסוימות מותרות על פי החוק, אין זה אומר שהן מותרות מבחינה מוסרית.
- לפני שאתה תוקף את מניעי היריב, ענה לטיעוניו.
- אל תתייחס ליריב פוליטי כאל אויב אישי, אויב המדינה או אויב נסתר לדמוקרטיה.
- אחרי שענית לטיעוניו הגרועים של מתנגדך, הצג בפניו טיעונים חיוביים התומכים בדעתך.
- יש להודות בחוסר ידע ולהמתין עם השיפוט כשאין עדויות מכריעות.
- רק במתמטיקה ולוגיקה ניתן להוכיח שדבר מה לא יתכן, לא כך ביחסי אנוש. למרות שדבר מסוים הוא בגדר היתכנות לוגית, אין זה אומר שהוא אפשרי. תמיד יש איזון בין אפשרויות.
- החטא הנורא ביותר הוא הסירוב להתדיין, או נקיטת פעולות שחוסמות כל דיון.
באמצעות חזרה על כללים פשוטים וברורים אלו, "שמתמצתים את שיטת החקירה המדעית", ניסה הוק להזהיר מפני המצב אליו הידרדר השיח הפוליטי והחברתי, ולהראות שהתיקון עובר דרך האימוץ של רוח החקירה המדעית, של המחויבות העיקשת לקיום "דרך חיים דמוקרטית" כקירוב ל"דמוקרטיה" שהיא עימות מתמשך המותיר אחריו "לא שנאה בוערת אלא הצטברות של ידע".
אין שום נושא חסין מביקורת, כולל הנושא "שיח חופשי". הדרך להתמודד עם מבקרי השיח החופשי אינה דרך סתימת פיות אלא על ידי המשכת הדיון הפתוח. אם מתנגדי הדיון הפתוח ממשיכים להחזיק בדעה דמוקרטית, הרי שפתוחה בפניהם הדרך להודות בסתירה מהותית בחשיבתם או להסתכן בחריגה מכללי הדיון החופשי המהותי, ובכך להפוך לסכנה לדמוקרטיה אשר תאלץ להתגונן כנגדם. חשוב להוסיף שכללי הדיון אינם פועלים בחלל ריק, משום שהם נבנים על תשתית חינוכית עליה הוק כתב רבות, אך זה נושא החורג ממסגרת מאמר זה.
הוק כתב שהדמוקרטיה "היא יותר מאשר דפוס ממוסד של התנהגות. דמוקרטיה היא הצהרה של עמדות מסוימות וערכים החשובים יותר מאשר קבוצת מוסדות כאלה או אחרים, משום שהעמדות וההתייחסויות והערכים האלה אמורים להנחות ולבקר שינויים מוסדיים". מזווית הראיה הזו, דמוקרטיה נתפסת כתהליך ניסויי מתמשך, היא "דרך חיים" הלומדת, מבקרת ומתקנת את עצמה. בדמוקרטיה האזרחים מתחייבים לפתור בעיות פוליטיות, חברתיות וכלכליות תוך שיח פתוח, אפילו אם הוא הופך לעימות ומחלוקת מרה. רמת המחויבות לניהול המחלוקות שהאזרחים מטמיעים ומפגינים, קובעת במידה רבה את פניה, אופיה וחוזקה של הדמוקרטיה, ואת יכולת החברה למצוא פתרונות ולהתמודד עם בעיות. חוסר רצון או חוסר יכולת לנהל דיון ולאפשר מחלוקות פוליטית מאפיין משטרים עריצים, ומחויבות גוברת והולכת לכללי העימות הפוליטי מחזקת את הדמוקרטיה ומקטינה את סכנת הנפילה בידי רודן, נדיב או אכזר ככל שיהיה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש