 |
|
עכשיו, אחרי שכולם קראו את המגילה, אולי כדאי להביט במסמך הזה מכיוון קצת שונה.
|
|
| תרבות והיסטוריה • יובל רבינוביץ • יום ג', 21/3/2000, 23:19 |
|
| |
בכל התנ"ך לא תמצאו סיפור עסיסי יותר. העברית המקראית והזהירות בה נכתבו הדברים מקשים קצת על הקורא בן ימינו ליהנות ממנו. לכן, כשירות לציבור, להלן הסיפור האמיתי, בלי כחל וסרק, והאמינו לי - הכל כתוב במגילה, לא המצאתי דבר.
עלינו לזכור שהמגילה, אם היא אכן מתארת מעשה שהיה, נכתבה על־ידי המנצחים. פרטים רבים הושמטו, כנראה - במיוחד אלו שהיו יכולים להאיר את הגיבורים באור לא חיובי. מצד שני, התקינות הפוליטית עוד לא היתה באופנה, ונראה שתיאור הרציחות אינו לוקה בחסר. אולי להיפך. מהעדר מקורות טובים יותר, והיות ואינני מתיימר להיות היסטוריון, אניח שכל המתואר במגילה אכן אירע.
כיצד נראו החיים בממלכת פרס של אותם הימים? בן זמננו לא היה חש שם בנוח. הוצאות להורג בשל עניינים של מה בכך היו דבר שבשגרה, כפי שנראה מהדברים; כל אדם היה חייב לציית לכל גחמה שהגיעה ממקורבי המלך; אי ציות היה יכול לעלות בחייו של עם שלם; המלך עסק רוב הזמן במשתאות, ואפילו למלכה היה אסור לפנות אליו ללא רשותו - גם פניה כזו גררה אחריה עונש מוות.
במצב עניינים זה, כשכל בר דעת היה, כנראה, מתרחק מחצר המלוכה כמפני מגפה, היו אנשים רבים שבחשו בקדרה וניסו להפיק מהמצב את המיטב עבורם. כפי שנראה, היה זה משחק באש. ראשם של כל המעורבים היה בסכנה. המנצח גרף את כל הקופה. המפסיד איבד את כל עולמו.
סיפורנו מתחיל בשנת 3 למלכותו של אחשורוש, מלך צעיר שהחליט לחגוג את מלכותו במשתה גדול, שארך 180 יום. מיד לאחר מכן ערך משתה לכל תושבי שושן הבירה, שארך שבוע ימים. ביום השביעי למשתה ציוה להביא את ושתי אשתו ממשתה הנשים המקביל, כדי להראות לכולם את יופיה.
ושתי, לטעמי הגיבורה היחידה בכל אופרת הסבון הזו, סירבה להופיע בפני עדת הגברים ששתתה לשוכרה שבוע שלם. חמת המלך בערה בו, ובו במקום התייעץ בשריו הקרובים, שאמרו לו כי ושתי ביזתה לא רק אותו, אלא את כל השרים, האורחים, העמים והגברים שבעולם.
לכן הוטל עליה עונש שהכתוב נמנע מלפרט, שהלם מן הסתם את היקף העבירה החמורה.
לאחר מכן, חמת המלך 'שככה', והוא זכר את אשר עשה לושתי; לשון אחר - ההנג־אובר חלף. מיד התנדבו משרתיו לאסוף בתולות יפות מראה מרחבי הממלכה בכדי למלא את החלל הריק.
כאן אנו מתוודעים לאיש הרע בפרשה. אדם שיכול היה ללמד את אריה דרעי פרק או שניים במניפולציה פוליטית - מרדכי. הוא היה פטרונה של נערה יתומה, 'בת דודו'. אין הכתוב מפרט באיזו משמעות יש להתייחס למילה 'דוד', אך כלפי חוץ היא הוצגה כ'בתו', ושמה שונה מהדסה לאסתר. וכך מתהלך המניפולטור בשם פרסי למהדרין (על שם האל מרדוך), ו'בתו' קרויה על שם האלילה עשתורת. הוא אימן אותה היטב לקראת תפקידה כשלוחתו בחצר המלך, והזהירה לבל תגלה את יהדותה.
לא ידוע אילו שיעורים אחרים כללה הכשרתה, אך לא היה לה כל קושי לנצח את יריבותיה ולהפוך למלכת פרס.
בהמשך 'נודע' למרדכי על תכניתם של שני סריסים לחסל את המלך. הוא העביר את המידע למלך באמצעות אסתר, תוך הקפדה על שתי נקודות: שמו יוזכר כמביא המידע והדבר יירשם ב'ספר דברי הימים לפני המלך'.
בשלב זה, לאחר שדאג לרישות כה מוצלח בחצר המלוכה, היתה דרכו סלולה למאבק בפוליטיקאי עולה, יהיר, אכזר וכנראה לא חכם במיוחד - המן.
לא היה קשה להתגרות בהמן. די היה בכך שלא השתחוה בפני פמליית המן, ובכך עבר על מצוות המלך. לפמליה דווקא דאג להודיע שהוא יהודי, דבר שנמנע ממנו בהזדמנויות אחרות. מן הסתם צפה את העומד להתרחש. כשהסבו את תשומת לבו של המן לכך שמרדכי מפר את מצוות המלך ולא משתחוה (המן לא שם לב לכך בעצמו), החליט המן להרוג את כל היהודים. אין הכתוב מפרט כיצד הגיע המן למסקנה המוזרה הזו, ולדעתי טמון הדבר בדבר־מה שאמר מרדכי לפמליה. מכל מקום, המן ניגש לאחשורוש, והודיע לו שישנו עם שלם המפר בשיטתיות את מצוות המלך. העם מפוזר בכל רחבי הממלכה, והוא מציע להשמידו. עלותו המשוערת של המבצע - עשרת אלפים ככרות כסף.
אחשורוש נתן להמן את הסמכות והתקציב הדרושים למבצע השמדת היהודים. הוכרז מועד, יג' באדר, בו יירצחו כל היהודים וייבזז רכושם.
הגיע הזמן לשלב הבא בתוכניתו של מרדכי היהודי. הוא לבש שק ואפר, לבוש מבוקש מאד בקרב היהודים בכל מקום שאליו הגיע רוע הגזרה. בלבוש זה, ובניגוד מפורש לחוקי הממלכה, הגיע אל שער הארמון בזעקו זעקה גדולה ומרה. אסתר נבהלה מאד מכל ההצגה. דו־שיח מרתק התנהל בשלב זה בין מרדכי ואסתר, כולו בתיווך רצים, ללא שיחה ישירה:
לאחר שאסתר שולחת בגדים אל מרדכי, וזה מסרב ללבשם, שולחת אסתר שליח אמין לברר את העניין.
מרדכי: הנה פירוט צו השמדת היהודים החתום על ידי המלך. בקשי מהמלך לחון את היהודים.
אסתר: כידוע לכל, כל אשר פונה למלך מבלי שהמלך פקד עליו לבוא, יוצא להורג. המלך לא קרא לי לבוא אליו מזה שלושים יום.
מרדכי: אל תחשבי שלא תוצאי להורג עם כל היהודים. אם לא תמלאי אחר מצוותי, את תומתי, והיהודים יינצלו.
אסתר: כנס את כל היהודים בשושן לצום בן שלושה ימים. גם אני אצום, ואחר כך אנסה לדבר עם המלך, וכאשר אבדתי אבדתי.
יתכן שיש כאן קוד. אסתר לא רצתה להיראות בחברת מפר החוק, ומרדכי בשלב זה לא רצה שיקשרו בין המלכה שיהדותה הוסתרה, לבינו, שהיה כבר יהודי מוצהר. כפי שנראה בהמשך, אסתר לא ביצעה בדיוק את כל התכנית, ויתכן שהשינוי בתכנית היה מובן רק למי שהבין את הקוד המוסכם.
שוב נזכיר כאן שרעיון הסתרת יהדותה של אסתר, שינוי שמה והמקור להתנהגות שסיכנה את כל העם היו כולם של מרדכי עצמו, שיכול היה לסמוך על הכתוב בספר דברי הימים של המלך, ובכך, כנראה, לא הסתכן כלל בעצמו. למעשה, הפעם איים על אסתר בפירסום יהדותה, כדי לשמור על שליטתו בה.
ביום השלישי לאירוע המתואר, לבשה אסתר את מיטב בגדיה, והלכה לחצר המלך הפנימית. המלך אהב את אשר ראה, קרא לה וביקש לדעת מה רצונה. לא ברור מדוע לא ניצלה הזדמנות פז זו לסיום הפרשה, ובמקום זאת הזמינה את המלך ואת המן למשתה פרטי. במשתה עצמו, סירבה לומר מה רצונה, אך הזמינה אותם למשתה נוסף למחרת. נראה שאסתר עצמה קלטה את אמנות המניפולציה בשנים שבהן היתה 'בת דודו' של מרדכי. לא ידוע לי איזה יין שתו במשתה הזה, אך שלא כמו בכל משתה של יין, לאחר משתה זה נדדה שנת המלך, הוא עיין בספר דברי הימים, ומצא את הכיתוב על־פיו מרדכי הציל את חייו, כביכול ללא תמורה.
המן עצמו, כשיצא מהמשתה, נתקל שוב במרדכי, שעדיין לא השתחוה, ובעצת אשתו הקים עמוד עץ גבוה, עליו תכנן לתלות את מרדכי. נראה שגם בשלב זה לא הבין המן באיזו כנופיית תככנים הוא מנסה לפגוע. בשלב זה המערכה כבר היתה אבודה.
בבוקר נפגשו המן ואחשורוש, ואז קיבל המן את הפקודה המוזרה מכל: תכנן מפגן של כבוד מטעם המלך לאדם אחד, ובצע את המפגן האמור למרדכי היהודי.
מקורבי המן העריכו בשלב זה נכוחה את האסון הממשמש ובא. גם להמן לא נותרה ברירה. למשתה המלכה אסתר הוא הובהל מביתו על ידי סריסי המלך.
בחלק זה של המשתה הציגה אסתר את הפואנטה, שנפלה, לכאורה, על המן ואחשורוש ההמומים כרעם ביום בהיר: המן זומם לרצוח אותה ואת כל עמה. אחשורוש הנבעת יצא אל הגן, כביכול כדי להירגע. המן ואסתר נותרו לבדם, ואז המן נפל על מיטתה כדי לבקש על נפשו. במצב זה מצא אותו אחשורוש, שחזר מן הגן, והאשים אותו בנסיון אונס של אסתר. ההאשמה הייתה מופרכת לחלוטין, וגם לאחשורוש היה הדבר ברור. הרי רגע לפני כן הוא היה עימם כשאסתר האשימה את המן בתכנון רציחתה. אפילו אם היה המן חושק באסתר, לא היה זה המקום לנסות ליישם זאת. אחשורוש חיפש תירוץ להוציא את המן להורג, דבר שהיה ברור לכל המשתתפים באירוע. המן החויר, ואפילו לא ניסה להתגונן מפני ההאשמה. אסתר לא פצתה פה בכדי להכחיש את העלילה, והמן נתלה מיד על העץ אותו הכין למרדכי. למעשה - שפר עליו גורלו בכך שלא נגזר עליו לראות את שקרה למשפחתו.
אסתר 'גילתה' לאחשורוש שמרדכי הוא האיש הטוב שגידלה כאב, הציגה אותו בפני המלך והצילה אותו מפני התנקשות. המלך העביר מיד את סמכויותיו של המן המנוח למרדכי. אסתר ביקשה בהזדמנות זו מאחשורוש לבטל את גזרת המן על רצח היהודים. במקום זאת, נתן אחשורוש למרדכי ייפוי כוח בכדי לעשות ככל העולה על רוחו. הוא לא היה יכול לחזות מה יהיה השימוש הנפשע שייעשה בסמכות זו, ואולי כן. בכלל, אחשורוש אינו מגלה לאורך כל הסיפור עניין כלשהו בגורל נתיניו, ונענה לכל בקשה של הסובבים אותו, במיוחד אם היא מוגשת בצירוף כוס יין.
מרדכי כתב מיד צו מלכותי העתיד להתבצע כעבור תשעה חודשים כמעט, לפיו ירצחו היהודים את כל אויביהם, כולל ילדים, ויבזזו את רכושם. בינתיים התקדם מרדכי מאד, עוצמתו הפוליטית גברה ואיש לא העז להמרות את פיו. הצו, שהגיע לכל פינות הממלכה, גרם לתנועת התגיירות המונית. בהגיע מועד הפוגרום המתוכנן, שחטו היהודים ברחבי פרס 75,000 איש ובשושן הבירה 500 איש, כולל עשרת בני המן. הכתוב טורח להדגיש שהיהודים לא בזזו את רכוש אויביהם. לא תאוות הבצע הנחתה אותם, אלא תאוות הנקם בלבד.
באותו יום סופר למלך אחשורוש מהו מנין ההרוגים בשושן הבירה. מנין ההרוגים בשאר הממלכה עדיין לא היה ידוע. אחשורוש שאל את אסתר מהו רצונה, כעת לאחר שכה רבים נהרגו, ותשובתה היתה: רק עוד יום אחד. ביום השני לפוגרום נשחטו בשושן הבירה עוד 300 איש, וגופותיהם של עשרת בני המן, שנשחטו יום קודם לכן, נתלו על העץ. היות ולא היתה תקשורת מהירה זמינה, לא ידעו שאר בני ממלכת פרס על הארכת הפוגרום, ולכן היום השני לפוגרום התקיים רק בשושן הבירה. יום למחרת הפוגרום הוכרז כיום חג עד עולם לכל היהודים.
חג שמח.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש