 |
|
יום בחייו של סטודנט ישראלי ממוצע.
|
|
| חינוך והשכלה • יאיר אבלסון • יום ה', 15/1/2004, 13:47 |
|
| |
הסיפור הבא מתאר יום בחייו של סטודנט ממוצע בארץ. אין לו מוסר השכל. אין בו אמירה חריפה על הבעיות המדיניות והבטחוניות האופפות אותנו בכל רגע. אין בו הטפת מוסר על צורת חיינו. אפילו יאוש אין בו. מה שיש בו הוא הסבר, על דרך הדוגמא, מדוע הסטודנטים הם הציבור המקופח, העני, והמפוספס ביותר בישראל.
הבוקר מתחיל כמו אצל אחד האדם: השעון מטרטר, היד מגששת אחר אותו כפתור אדיב שיעניק לנו רק עוד כמה דקות מתוקות של שינה, אך לבסוף גם אני נכנע לכרונוס האכזר, ועושה את דרכי אל חדר המקלחת. כשאני מקולח ומסורק־חלקית, ואחרי מנת קפאין הכרחית, אני עושה את דרכי אל הקמפוס, להרצאה הראשונה לבוקר זה.
רבע שעה לפני תחילת ההרצאה, ואני עולה על האופניים ומדווש במרץ. צריך לתפוס מקום טוב, שכן המרצה הזו ידועה בקולה החלוש, חמישים הסטודנטים הראשונים עוד מצליחים לתפוס מקומות בטווח שמיעה, אך יתר 200 הסטודנטים נאלצים להסתפק בחצאי מילים ובטלפון שבור מהשורות הקדמיות. בכניסה, כרגיל, יש תור של כמה אנשים. בדיקות הביטחון נהיו יותר קפדניות מאז הפיגוע באוניברסיטה העברית - לא רוצים לקחת שום סיכונים. אני נכנס, מחנה את האופניים וקושר אותן. מאז הפעם האחרונה שמישהו "שאל" את המושב, אני לוקח אותו איתי בתיק. עוד קצת משקל, נכון, אבל מושב חדש יעלה לי עוד 50 ש"ח שאין לי כרגע.
אני מגיע לאולם ההרצאות 10 דקות לפני תחילת השיעור, אך כבר אחרתי את המועד. לפעמים אני חושב שיש סטודנטים שממש ישנים בכיתה הזו בכדי לשמור מקום. אני מתיישב בשורה העשירית ומביט בחלל בעוד 250 סטודנטים זורמים אל הכיתה, חלקם לא שייכים לשיעור (הם נרשמו בלית ברירה לקורס בשעות הערב, אבל מעדיפים להגיע עכשיו כדי שאחר הצהריים יהיה פנוי לעבודה). עד מהרה גם המדרגות והמעברים מתמלאים באנשים. המרצה מגיעה ואני מתחיל לשמוע חצאי משפטים: "נגדיר מונח ... לינאריזציה של המשוואה ... הוכחנו..." ונופל אל תוך עולם המשוואות המתמטיות.
אחרי עוד שיעור ועוד תרגול, אני עדיין מנסה להשלים חלק מהחומר שפספסתי בזמן המילואים. לצערי, פספסתי רק שבועיים, כך שלא מגיעה לי עזרה ממשרד הדיקן. המרצים לא מוכנים לחזור על הסברים שהם עברו עליהם בכיתה ("תצלם את החומר, תלמד אותו ותבוא אלי עם שאלות קונקרטיות"), ואני מדשדש את דרכי ברחבי שטחים לא מוכרים.
רק נגמר התרגול האחרון, וכבר אני צריך לזוז. הפר"ח שלי (ילד נחמד שאני חונך בפרויקט החינוך האוניברסיטאי) מחכה לי עוד חצי שעה. אני צריך ללמד אותו היום חפיפת משולשים. איך בדיוק זה הולך? כבר עבר כמעט עשור מאז הפעם האחרונה שנגעתי בחומר הזה. אין לי זמן לחזור גם על זה בבית. לא נורא, אני אסתדר עם חומר הלימוד שיש לו. אמנם הייתי מעדיף בכלל להשאר בבית ולעבוד על עבודת ההגשה שיש לי, אבל הפרויקט משלם לי 45% משכר הלימוד, מה שאומר שנשאר לי פחות לממן מהכיס שלי.
כן, הגשתי בקשה למלגה. אבל לא לקחתי בחשבון את חטאי הרבים: הורי עובדים שניהם ויש להם רכב בבית, ואני גם לא שייך לשום מיעוט אתני, וגם לבושתי לא באתי משום עיירת פרובינציה. אני סתם אדם מהישוב, ולכן, אני לא זכאי למלגה. חרף חטאי הרבים הללו, הורי עדיין לא יכולים לשלם את לימודי בעצמם, ולכן אני צריך לעבוד בזמן הלימודים (כמו רבים מחברי) בכדי לשלם את שכר הלימוד. אני בטח לא מקנא באחד מחברי - לו יש גם תינוק בן שלושה חודשים, והוא צריך לפרנס את הבית, ללמוד, לטפל בתינוק ולשלם את שכר הלימוד שלו. לי אין אפילו חברה בימים טרופים אלו.
אחרי הפר"ח הגיע הזמן לעבוד קצת בכדי לממן גם את הדירה שבה אני גר. למזלי, מצאתי דירה זולה יחסית עם עוד שני שותפים, אז לא יוצא לנו לשלם יותר מדי - אבל עדיין צריך לממן את הדירה ושאר ההוצאות איכשהו. מחלקת הביטחון של האוניברסיטה היא פתרון נוח מאוד בימים אלו, אבל הם משלמים שכר מינימום וזה פשוט לא מספיק לי, אז אני ממלצר. העבודה יותר קשה, אבל יותר משתלמת. במהלך הקיץ עבדתי שעות נוספות והצלחתי לחסוך קצת, כך שכעת אני יכול להרשות לעצמי לעבוד "רק" 4 פעמים בשבוע, 6-7 שעות כל משמרת. הבעיה היא שהמיתון משפיע על כל הענפים, וגם על ענף המסעדות. בחודשים האחרונים מגיעים פחות לקוחות למסעדה ואלו שמגיעים אוכלים פחות (או לפחות מאכלים יקרים פחות), ובהתאם, גם משאירים טיפים קטנים יותר. כשאני מניח את המגש בפעם האחרונה, העייפות כבר התחילה להשפיע עלי, אבל אני יודע שהיום שלי עדיין לא נגמר.
אני חוזר לדירה, מתקלח ובודק דוא"ל. ההורים מספרים על הדואר שהגיע - כמה מכתבים מהבנק, משהו מחבר שטיילתי איתו בדרום אמריקה ומכתב מהביטוח הלאומי. הנה התחלנו שוב... "הרינו להודיעך כי אין בידינו רשומות על עבודתך בין חודשים זה וזה לפני שנתיים וחצי. אם לא תמציא אישורים על עבודתך בתקופה הנ"ל עליך לשלם סך של 100 ש"ח עבור כל חודש בתוספת ריבית והצמדה בלה בלה בלה". אני עובד כמה שאני יכול, וברגע שאני לא עובד אני צריך לשלם יותר ממה שאני משלם בזמן שאני כן עובד! איזה אבסורד...
גם צה"ל לא שכח אותי. עוד מעטפה חומה הגיעה לביתי. שוב יש לי מילואים של שבוע וחצי בדיוק באמצע תקופת המבחנים. אני מרים טלפון למשרד הקישור של יחידתי, אבל כבר אחרי עשר בלילה, ואף אחד בצבא לא עובד בשעות כאלו מאוחרות. אבל זה לא ממש משנה: מניסיוני משנים קודמות אני יודע שאין לי אלא להתייצב במועד שנקבע לי ולאף אחד לא אכפת שאני צריך ללמוד ולהבחן. גם מבחינת המחלקה זה לא ממש משנה. אם לא הייתי במילואים יותר משבועיים, אינני זכאי להנחות. נכון, מגיע לי מועד מיוחד (בעוד שנה, אחרי שהכל כבר נשכח פעמיים) אם אכשל במועד ב', אבל יומיים אחרי שמסתיימים המילואים יש לי מבחן ואני חייב לגשת אליו מבלי ללמוד.
השעה כבר אחת־עשרה, אבל יש לי עבודה להגיש בעוד יומיים ואני חייב לסיים אותה. הראש כבר לא עובד כמו שצריך, אבל אחרי כוס קפה חזק וחצי חבילת שוקולד אני שוב מוכן לעבודה ומתחיל לשבת על החישובים של השאלה השלישית. הספר ההוא מהספריה היה מאוד עוזר לי עכשיו, אבל לא נשארו ספרים. גם אלו שכבר מגיעים לידי מוזמנים שלושה חודשים קדימה. כל אחד מקבל את הספר לשלושה ימים ומעביר אותו הלאה. אפשר לחשוב שלאוניברסיטה אין מספיק כסף לקנות עוד כמה ספרים. העיקר שהם בונים בניין חדש כל חצי שנה.
בשעה ארבע לפנות בוקר, כשהשמיים מתחילים להתבהר, אני נזכר שיש לי הרצאה בשמונה. אני מכוון את השעון לעשרה לשבע והולך לישון.
זוהי שגרת יומם הבלתי פוסקת של סטודנטים רבים. כך, יום־יום במשך שלוש עד חמש שנים (יותר עבור סטודנט לרפואה), בעבור כמאה וחמישים אלף איש ברחבי ישראל. העיקר שהחינוך מעל לכל.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש