השנה ציינו 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. רבות נכתב ונאמר על המחדל המודיעיני – ראיית כל סימני המלחמה ללא פירוש המצב באופן מציאותי, ועל המחדל הצבאי – העיכוב בגיוס כוחות המילואים והימנעות מפתיחה במכת מנע. פחות מזה עוסקים במחדל המדיני, ובכך שמלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה בעלת מטרות מדיניות – רצונם של המצרים להשיג בחזרה את הגדה המזרחית של תעלת סואץ, שהיתה חיונית לכלכלתם, והסירוב הישראלי לניסיונות של משא ומתן מצידם.
מבחינה זו יש, למרבה הצער, קווי דמיון לא מעטים לימינו אנו. כמובן שיש הבדל בין מצב־הרוח הציבורי בימי "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר" לימים אלה, בהם כולם שותפים להסכמה באשר לחומרת המצב והרצון לשינוי. אלא שהמאפיינים השולטים ברגשות הציבור דומים.
אז כמו היום היתה ההשקפה הרווחת שאנחנו שולטים במצב וניתן להמשיך עם הסטטוס־קוו כל עוד נרצה בכך. ממשלת ישראל תמכה במדיניות של "אף שעל", לא התנגדה ולא מנעה הקמת יישובים יהודים בשטחים הכבושים. ערב מלחמת יום הכיפורים אף גובשה מדיניות רשמית בעניין, הידועה בשם "מסמך גלילי", שעיקריו הם: הקלות ליזמים ישראלים בשטחים, הקמת יישובים חדשים, וחיזוק מערך ההתנחלויות. ניתן לראות בכך את אחד השלבים שהובילו למה שנקרא לימים "מפעל ההתיישבות ביש"ע". כיום שולטים המתנחלים בכמחצית משטחי הגדה, תוך השתלטות על נכסים ערבים בתואנות של מקומות קדושים ליהדות (מוצדקות בחלקן). הם מרוסנים בידי הממשלה (שרוב חבריה תומכים במתנחלים מבחינה אידיאולוגית) רק כאשר המצב גולש משליטתה, כמו בפרשת נוער הגבעות.
(צילום אילוסטרציה: באדיבות ג'סטין מקינטוש. תחת רשיון CC Attribution 2.0)
אז רווחה ההשקפה שגבולות נרחבים מהווים הגנה טובה יותר מפני מתקפה ערבית. התארכות קווי האספקה בחזית המצרית והצורך לפנות את יישובי רמת־הגולן ערב המלחמה מעמידים בספק תפיסה זו. כיום עדיין קיימת תפיסה זו בקרב חוגים פוליטיים מסוימים שאינם מוכנים לשום פשרה טריטוריאלית.
אז רווחה התפיסה שגבול סטטי, ללא ערך מדיני ממשי, הוא ערובה להגנה על הגבול. התפיסה של קו בר־לב המבוססת על קו הגנה סטטי המאויש בחיילים, טנקים ותותחים היתה שנויה במחלוקת כבר אז: האלופים טל ושרון התנגדו לצורת הגנה זו ותמכו בהיערכות של כוחות שריון ניידים הערוכים מעבר לקו התעלה. כמו כן, הקמת הקו על הגדה הקדמית של התעלה הייתה מוטעית הן מבחינה אסטרטגית – במעבר מצרי של התעלה, הקו ייפול מיידית ולא יצליח לעכב את המצרים ולתת שהות להתארגנות הכוחות מאחוריו, והן מבחינה מדינית – ההתעלמות מכך שתעלת סואץ היא עורק החיים המצרי והתבצרות בצידה המזרחי תהווה גורם מדרבן למצרים לניסיון לפרוץ את קו ההתבצרות אל מעבר לתעלה. גם כיום רווחת תפיסת הגבול הסטטי, בצורה אחרת – תרופת הפלא של החומה בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית שאמורה לתת את המענה הביטחוני. רעיון הגדר יכול להשיג את מטרתו רק בתנאי שמעבר לחומה אין ישובים יהודים, דבר ההופך את הגדר לחסרת משמעות.
אז כמו היום נהגו הישראלים בזלזול והתנשאות כלפי הצד הערבי. ההשקפה הרווחת בשתי התקופות היא שהערבים מבינים רק כוח, וע"י שימוש בלתי מוגבל בו נכריח אותם להתנהג כרצוננו. הקונספציה של יום כיפור הייתה שמדינות ערב לא יעזו לחצות את הגבול ולהתקיף את ישראל בשל כוחו המרתיע של צה"ל והתבוסה הגדולה והמשפילה שספגו במלחמת ששת הימים. בפתיחת מלחמת יום הכיפורים ירדה השקפה זו לטמיון. כיום רווחת התפיסה בקרב כוחות הביטחון, וחלק גדול מהציבור, לפיה שימוש בלתי־מרוסן בכוח צבאי יביא את הפלסטינים לסף שבירה. מעל שלוש שנים נמשכת האינתיפאדה, ועדיין אין סימן לכך.
לפני מלחמת יום הכיפורים הייתה ההשקפה על איכות הלוחם הערבי שלילית ומזלזלת. לאחר המלחמה התברר שכאשר מטרות הלוחמה מתוכננות ומוגדרות מראש, הלוחם הערבי מצטיין בלחימה לא פחות מזה הישראלי. כיום ישנה נטייה לזלזל במוטיבציה הפלסטינית ללחימה, ולחשוב שכוחו של צה"ל ירתיע את הפלסטינים מביצוע פיגועי טרור. למעשה, ההשפלה היומיומית שעוברים הפלסטינים מידי צה"ל במחסומים ובמקומות אחרים, העונשים הקולקטיבים הכבדים והתעללויות שונות, דוחקים רבים מהפלסטינים להרגשה של חוסר מוצא ולפנייה לדרך הטרור. גם בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים סבלה ישראל מגלים של פיגועי טרור וגם אז לא הוסקו המסקנות הפוליטיות הנדרשות – אי־אפשר לשלוט על עם אחר בניגוד לרצונו לאורך זמן.
הגישה ביום הכיפורים הייתה של הכללת כל מדינות ערב במושג הרחב "הערבים", ללא התייחסות להבדלים בין מדינות שונות, לאופי המשטר והחברה שבהן, ולדעות וגישות שונות בחברות הערביות. כיום אנחנו נוטים לראות את כל העולם המוסלמי כמקשה אחת המתבטאת דווקא בצורתה הקיצונית ביותר – הפונדמנטאליזם האיסלאמי. שוב מתבטא כאן עיוורון (שחלקו מדעת או מרצון) כלפי הבדלים וגווני ביניים בחברות הערביות.
אז כמו היום לא פעלה הממשלה בדרך של מתן הזדמנות וניסיון לדרך מדינית. גולדה מאיר דחתה את יוזמות גולדמן ויארינג. אריק שרון קיבל לכאורה יוזמות כמו מיטשל, טנט, וזיני, אך לא נקט אף צעד ממשי לביצוען. בנוסף, בשתי התקופות גובו גישות אלו בידי אישים מתונים יותר בממשלה, במעשה ובמחדל. שרים מתונים בממשלת גולדה כיגאל אלון ואבא אבן, ויונים כפנחס ספיר ו־ויקטור שם־טוב לא יצאו כנגד מדיניות הממשלה ולא מנעו אותה. ממש כך שיתפה פעולה מפלגת העבודה עם מדיניותם של אפי איתם, איווט ליברמן ובני אלון בממשלת שרון הקודמת, וכך עושה שינוי בממשלה הנוכחית.
גולדה מאיר (איור: סינפסה)
ישנה סברה הגורסת כי מלחמת יום הכיפורים היתה אולי נמנעת, או מביאה את ישראל למצב פחות חמור, אילו קיבלה גולדה ב-1971 את הצעת סאדאת למו"מ. באותה מידה ניתן לשער שמצבנו כיום היה יכול להיות טוב יותר לו ממשלת ישראל הייתה מנסה למצוא גם פיתרון מדיני (הכרוך מעצם טיבו בויתור על שטחים גדולים ועקירת התנחלויות) לצד המשך הלחימה.
גם מדיניות הממשלה בנושאים חברתיים, אז והיום, היא התעלמות מוחלטת. גולדה התייחסה ל"פנתרים השחורים" בבוז ובזלזול ("הם לא נחמדים"). ממשלת שרון מתעלמת ממצוקתם של הקשישים, החולים, הנכים, המובטלים והאמהות החד־הוריות.
הציבור הישראלי היה שרוי גם אז בסיסמאות – "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר", "הערבים לא יעזו להתקיף אותנו" ו-"הזמן פועל לטובתנו". כיום רווחת הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח", ובשתי התקופות – "הערבים מבינים רק כוח" ו-"העולם כולו נגדנו".
הציבור ברובו דחה אז, ממש כבימינו, ביקורת חיצונית, וזו יוחסה אך ורק לעוינות כלפי ישראל. כותב אמנון רובינשטיין בספרו "מהרצל עד רבין והלאה": "ככל שחולפות השנים שלאחר המלחמה [ששת הימים] ורעיון ארץ־ישראל השלמה קונה לו תמיכה רבה, כך מחריפים קשייה של ישראל בזירה הבינלאומית, עד שסופם בעימות כמעט מתמיד, המסתיים בגינוי תמידי של ישראל. שורשיו הפוליטיים של מעמד ישראל בזירה הבינלאומית והדרכים להתמודד עם מצוקתה חייבו עיון קר וענייני, מהסוג שהדריך את בן־גוריון בשנות החמישים; אך בישראל שלאחר המלחמה – ישראל המנצחת ורדופת זכרונות החרדה – מקבל העימות בין ישראל לעולם ה'גויי' משמעות חדשה – למרות הסיוע הגדל והולך, שנותנת ארצות־הברית לישראל. משמעות זו באה לידי ביטוי גם ברחוב הישראלי וגם בקרב מקבלי ההחלטות בירושלים. 'העולם כולו נגדנו' הפך להיות לא רק להיט פופולרי, אלא גם 'אני מאמין' מדיני. 'עמי אירופה, שלא עזרו לנו בשואה, אינם זכאים להטיף לנו מוסר', מגיבה גולדה מאיר על הביקורת הגוברת נגד מדיניותה." גם בשלוש השנים האחרונות נטען בממשלה ובקרב הציבור שהביקורת על ישראל נובעת ממניעים אנטישמים ומיחס חד־צדדי לרעת ישראל, דבר הנכון רק בחלקו ולא ניתן לפסול בו כל ביקורת.
גם כלפי דעות השונות מהקונצנזוס לא הייתה אהדה בקרב הציבור, אז כבימינו. כאשר העלו שמיניסטים תהיות במכתבם לראש הממשלה באשר לנכונותה האמיתית של ממשלת ישראל לשלום, הם עוררו זעם ציבורי. ההצגה הסאטירית של חנוך לוין, "מלכת האמבטיה", הורדה מעל בימת התיאטרון הקאמרי לאחר הצגות ספורות ערב לחץ ציבורי. בימינו אנחנו רואים את היחס לאמנים ה"מעיזים" להביע עמדה שונה מזו של ממשלת ישראל ורוב הציבור, ואת ההתעלמות מתוכן דבריהם של הסרבנים והתמקדות בעניין הסרבנות בלבד.
גם ההאשמה לגבי המצב הייתה אז כהיום מכוונת כלפי היונים. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים הואשמו היונים כתומכים בגישה שגרמה לה, מכיוון שבגללם, כביכול, לא ננקטה מכת מנע. (למעשה, ממשלת ישראל נמנעה מכך בשל חשש לאיבוד הגיבוי והעזרה של ארה"ב במלחמה). כיום ישנם רבים המאשימים את תהליך אוסלו, מחולליו ותומכיו, במצב הנוכחי. בכך הם מתעלמים מחוסר יכולתה של ישראל לשלוט באוכלוסייה עוינת הולכת וגדלה לאורך השנים ובשמירה על רוב יהודי במדינה.
גם אז היו אישים שראו את המצב בצורה אחרת והציעו דרכים אלטרנטיביות. לובה אליאב התפטר מתפקידו כמזכ"ל מפלגת העבודה וכתב משל על ספינה הקרבה לעלות על שרטון, ורק שחף אחד מבחין בכך ומנסה להזהיר את הקפטן. כיום מבקרים פוליטיקאים כיוסי ביילין ויוסי שריד את השימוש המופרז בכוח, וקוראים לחתירה למו"מ מדיני. גם כיום נוטים לזלזל בקולות הקוראים לאימוץ דרך אחרת.
במלחמת יום כיפור הובלטה תלותה של ישראל בארה"ב, בכך שהמשך הלחימה היה תלוי ברכבת האווירית האמריקאית. כיום דווקא המדיניות הניצית והכוחנית ביותר היא בת מימוש רק בזכות אישורה של ארה"ב. התלות המוחלטת של ישראל בארה"ב גרמה למומחים בשתי התקופות (אז מזרחנים, כיום כתבים ופרשנים צבאיים ולענייני ערבים) לראות את המדיניות הכלל־עולמית דווקא בפריזמה האמריקאית התוקפנית יותר.
אז תמכו המזרחנים ואנשי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים בהמשך המלחמה הקרה ובהתנגדות לדטאנט (מדיניות ההפשרה של ארה"ב ביחסיה עם בריה"מ). הם קיבלו בשמחה ובאהדה את ההפצצות האמריקאיות המסיביות על צפון ויאטנם שהעמידו בסימן שאלה את המשכיות הדטאנט. בימינו תמכו כל הפרשנים הצבאיים ומומחי הביטחון בתקיפתה של ארה"ב את עיראק בתואנות של נשק להשמדה המונית, שהתגלו כמופרכות לאחר סיום המלחמה.
מה ניתן ללמוד מהשוואות אלה? בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור נדמה היה לרוב האזרחים כי מצב ה"סטטוס־קוו" שאליו הגיעו ישראל ומדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים יימשך כל עוד ישראל תהיה מעוניינת בכך. כיום, התפיסה הרווחת בקרב הציבור הישראלי היא שרק הצד הפלסטיני אשם במצב שנוצר ובהימשכותו. שתי התפיסות נובעות לטעמי מאותה נקודת השקפה – מדינת ישראל היא צדיקה בין תוקפנים והמצב שהיא נמצאת בו נכפה עליה. מלחמת יום כיפור הפריכה את האמונה כי הסטטוס־קוו יכול להימשך, כי מדינות ערב יוותרו על דרישות מדיניות החיוניות להן ולא יתקפו את ישראל, וכי גבולות נרחבים מבטיחים טוב יותר את ביטחונה של ישראל. דעות היונים, שנדחו בזעם לפני המלחמה, אומצו דווקא ע"י ממשלת הליכוד כמה שנים לאחריה, והראו שיש עם מי לדבר בצד השני.
בימינו מסכים חלק ניכר מהציבור עם טענת הממשלה שאין אלטרנטיבה מדינית למצב, וצריך להמשיך כרגע בלחימה, שהיא ורק היא תחסל את הטרור. בימים אלה מתגבשות אלטרנטיבות לדרך הממשלה (שכמו ממשלת גולדה בוחרת בדרך אי־העשייה) בדמותם של המפקד הלאומי (הצהרת עקרונות ישראלית־פלסטינית ביוזמת עמי איילון וסרי נוסיבה, ההולכת וצוברת תמיכת אזרחים בשני הצדדים), ומסמך הבנות ז'נווה (מסמך הבנות בין פוליטיקאים ישראלים מהשמאל ופוליטיקאים פלסטינים המהווה בסיס להסכם קבע).
לדעתי, גישה המתחשבת גם בצרכיו ורצונותיו של הצד השני, פתיחות לגישות והשקפות שונות, וניסיון כן ואמיתי לשינוי המצב, גם במחיר של ויתורים כואבים, תביא את ישראל למצב טוב יותר. גישה שונה עלולה להוביל אותה לאסון, כפי שכבר קרה בעבר.
|
קישורים
המפקד הלאומי - עדכון חדשות באייל הקורא
הבנות ז'נווה - עדכון חדשות באייל הקורא
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש