אחחח, כבר מזמן לא נהניתי כל כך מטלוויזיה. אני יושבת מול המסך ומדי כמה דקות גועה בצחוק. לא צחוק של שמחה לאיד (סוג הומור השנוא עליי בדרך כלל). צחוק שצוחקים עם מישהו ולא עליו. צחוק שצוחקים מחיבה. טלוויזיה בדרך כלל לא מצחיקה אותי פיסית, למעט אולי הסימפסונס ופה ושם טלוויזיה בריטית. זאת ועוד: ז'אנר התכניות החדש, שאפשר לכנותו "שעשועוני מציאות", בדרך כלל גורם לי כמעט לבכות נוכח הבערות, האיוולת והרשעות הנחשפות בו. אז למה אני נהנית כל כך מן התכנית החדשה של ערוץ "בראוו", Queer Eye for the Straight Guy?
מכיוון שאף ערוץ לא לקח על עצמו עד כה לחשוף את הקהל הישראלי לתוכנית זו, כדאי אולי לספר על מה המהומה. המתכונת של Queer Eye קבועה לאורך כל פרקיה. הצוות הקבוע, המכונה The Fab Five, מונה חמישה בחורים חביבים וכריזמטיים, כולם גאים למהדרין, וכל אחד מהם מתמחה באחד מחמשת התחומים הבאים: אופנה, טיפוח, עיצוב פנים, תרבות, אוכל ויין. מדי פרק, "מתלבשים" חמשת המופלאים על ברנש סטרייט שבפניו "משימה": להציע נישואין לחברתו, לצאת לדייט, להזמין חברים לארוחה, וכיו"ב. לאחר ביקור הערכת מצב בביתו של הסטרייט טעון־הטיפוח, המלווה לרוב בהערות מבדחות על מצב ארון הבגדים, הריהוט וההגיינה האישית של הברנש, חברי החמישייה לוקחים אותו לקניות ולמסע טיפוח. עם שובם הביתה, הם מגלים שמומחה עיצוב־הפנים שיפר את מראה הדירה לבלי הכר, ומומחי האוכל והתרבות מלמדים את הסטרייט חדל האישים, בחיבה ועם הרבה צחוקים, להכין מיני תרגימא וכיצד להתנהג באירועי תרבות מסוגים שונים. בסוף התכנית, צופים חמשת המופלאים במסך וידאו בתלמידם המסור מיישם את התורה שלמד על זוגתו, משפחתו וחבריו, ומרימים כוסית לחייו.
ההערות שמשמיעים חברי החמישיה על מלתחתו וביתו של התלמיד התורן הן משעשעות, אך לא מרושעות או מעליבות. כך, למשל, כשטיפלו במהנדס תוכנה שאמור היה להציע לחברתו לעבור לגור אתו, העיר אחד מהחמישה על התסרוקת שלו: "It's like Jesus Meets the Osbornes". תכולת ארון המקלחת של "קורבן" אחר עוררה זעקות פלצות מעושות מפי שני החברים שעסקו בריקונו. וכן הלאה, וכן הלאה.
לכאורה, מדובר בתוכנית שעלולה להרתיח את נכבדי קהילת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס: תוכנית המחזקת את הסטריאוטיפ ההומוסקסואלי, המעודדת את המוני העם האמריקאי להמשיך ולחשוב על הומואים כיצורים נשיים, רכרוכיים, המקדישים למראה ולסטייל חלק נכבד משעותיהם. אבל איכשהו, זה לא מעצבן. זה מרענן ומלבב.
למה? כי עייפנו מהייצוג של הומוסקסואלים ולסביות בטלוויזיה. בסדרות עלילתיות אמריקאיות טיפוסיות, בהן העלילה מתרכזת סביב עולמם של הסטרייטים, מהווה דמות ההומו - תמיד אחד, פוטוגני, רגיש ומתלבט - מעין "קומיק ריליף", שהמתרחש בחייו אינו במוקד הדברים. לחילופין, אנו זוכים למנה גדושה של "חינוכיות" - המסר המייגע של סובלנות יועבר כנוסחה לעוסה. ההומו תמיד יהיה "מנוגד לסטריאוטיפ", כדי לחנך את הצופה הנבער/ת להתנער מאמונות ההבל שלו ולהבין ש"ההומו הוא בדיוק כמונו". אבל לא ממש בדיוק. קצת בצד, קצת חריג, לא ממש באינטראקציה עם הדמויות הסטרייטיות הראשיות. וריאציה מרעננת היתה הגרסה הבריטית, המקורית, לסדרה Queer as Folk (ששודרה בישראל תחת השם "הכי גאים שיש"), אך גם זו זכתה, עד מהרה, לגרסה אמריקאית סכרינית עם, איך לא, המון מוסר השכל.
ב-Queer Eye סוף סוף פוגשים הצופים ציבור גאה שלא מתבייש בסטריאוטיפים שלו, אלא להיפך: מאמץ אותם בהומור עצמי ולא מעמדת חולשה, בלי להתנצל עליהם ובלי לחנך בעדם או נגדם. ציבור הרואה בטוב טעם, בהתחשבות, בנקיון ובאסתטיקה ערכים ומשאבים שכדאי לאמצם ולא לצחוק עליהם. ציבור שאינו מחכה ליד המושטת מהחברה הסטרייטית ולאישור כלשהו לאורח חייו, אלא מכיר באורח החיים הזה כנתון ומושיט יד נגדית, ציבור הנכון לחלוק את היתרונות שבסגנון החיים שלו עם הציבור הסטרייטי כדי להפוך את העולם הסטרייטי לעשיר וצבעוני יותר. ציבור שאינו מנסה "להתחפש לסטרייט" כדי לרצות את הצופים ולחלות את פני הסטרייטים במנחות של קונפורמיות.
מה שלא פחות חשוב, ב-Queer Eye פוגשים גברים סטרייטים שאינם מתנהגים בבורות, בהתנשאות או ברשעות כשהם באים במגע עם העולם ההומסקסואלי. גברים המוכנים להכיר בכך שעולמם האסתטי, התרבותי והרוחני יכול להשתפר במפגש עם הקהילה הגאה, והמקבלים את העצות להן הם זוכים בענווה, בהומור ובחברות אמת. בעידן בו ניאנדרטלים חמומי מוח מסוגלים להכות אנשים צעירים למוות בשל נטייתם המינית, כמו בפרשת מת'יו שפרד הזכורה לשמצה, האפשרות לדו קיום שהוא יותר מסובלני - דו קיום מחוייך וחברי - היא לא רק מצחיקה ומחממת לב. היא הכרחית.
|
קישורים
מת'יו שפרד - עדותו של אביו של מת'יו במשפט של רוצחיו
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש