 |
|
על הצורה בה עמיר פרץ תופס את משמעות המושג ''שוק חופשי'', וגם קצת על ש''ס ועל מפלגת העבודה הנורבגית.
|
|
| פוליטיקה • דובי קננגיסר • יום ג', 21/9/1999, 21:23 |
|
| |
היום דווח בעיתונים על סגירת המתפרה האחרונה במצפה־רמון, פעולה שתביא את הישוב לרמת אבטלה של כ-14 אחוזים. כצפוי, מיהר נציג הנדכאים באשר הם, עמיר פרץ, לזנק ולהצהיר הצהרות על המדיניות ההרסנית של הממשלה, על חוסר הרגישות החברתית, ועוד כהנה וכהנה הצהרות שכבר התרגלנו להתעלם מהן, בעיקר כאשר הפרצוף הפולט אותן עוטה שפם מטופח. לא שאנחנו אטומים לאומללותם של אלו שנזרקו ממקום עבודתם, אלא פשוט שהתרגלנו כבר לכך שהמאבק שפרץ וההסתדרות מנהלים לכאורה למען הפועלים הפשוטים, נעשה בדרך כלל דווקא למען הוועדים החזקים, אלו שזוכים להטבות הולכות ומתרבות ולהשפעה פוליטית ניכרת.
אך מסתבר כי הפתרונות היצירתיים שפרץ מציע למצב הקיים מראים על פחות השקעה מאשר התירוצים המגוונים לשביתות הפוליטיות הרבות שנקט בהן בשנים האחרונות.
בראיון לערוץ 1, התאונן פרץ כי בעבר, אם מפעל כלשהו היה עומד בפני קריסה, כל שהיה על מנהיג הפועלים המודאג לעשות היה להרים טלפון לראש מנה"ר (מנהל הרכש של צה"ל), לזרוק כמה מילים טובות (או רעות, תלוי) על המפעל, ומיד היה צה"ל מוציא הוראה לרכוש מצרכים בכך וכך מיליוני שקלים מאותו מפעל כושל. אכן, פרץ מציע לנו כאן הסדר כלכלי מרתק ומעניין, שללא ספק מסביר דברים רבים מאוד בנוגע לתקציב העצום של צה"ל לעומת היכולת העלובה שהוא מפגין, בין אם בשדות הקרב של ימינו, ובין אם בטיפול בחיילים. בלי להפסיק כדי למצמץ, המשיך אז פרץ והתלונן שכיום, כך טוענים שלטונות הצבא, "כבר אסור," וכאן הוסיף כמה סימני קריאה ווקאליים. אין ספק, חוצפה מעין כמוה.
צה"ל היווה במשך תקופה ארוכה את פח הזבל של המדינה. נוער שלא חינכו היטב בבתי הספר זכה לחינוך בצבא, אוכלוסיות שלא זכו למעמד גבוה בחברה החיצונית זכו לעמדות שררה מטילות אימה בחברה הצה"לית (מבטיח אני לכם כי אין לבני עדות המזרח כל עדיפות על בני אשכנז בנוגע להקפדה על משמעת, ובכל זאת - כמה רס"רי משמעת אשכנזים אתם מכירים?), ובכלל - כל מי שלא הצליח למצוא את מקומו המקצועי בעולם הפרטי, ידע שתמיד יוכל לחזור ללבישת המדים ולקבל משכורת קבועה ומובטחת.
כיום, צה"ל כבר נוקט בצעדים של התיעלות. מכרז השקמיות, שנפל בסוף בשל התנאים הקשים שהוצעו למתמודדים, היה אמור להוציא את ניהול השקמיות מידיו של צה"ל, ובכך לחסוך בכוח אדם ובמשאבים (כלי רכב, חשמל, ניירת), ואולי אף להכניס לקופת צה"ל כמה שקלים בדמות ארנונה שישלמו מפעילי השקמיות לצה"ל. צה"ל נוקט במדיניות של צמצום מספר התקנים לאנשי קבע, ומוציא לפנסיה מוקדמת אזרחים עובדי צה"ל שנשארו עד כה בצה"ל מכוח האינרציה בלבד, כמו גם מסרב להעסיק עובדים חדשים במקומם, ואלו שכן מועסקים, מוגבלים לצעירים מתחת לגיל 30 ואף פחות מכך.
כל אלו, כמו גם צעדי התייעלות אחרים, עשויים לצער את מר פרץ עד מאוד. בעתיד לא יהיה ניתן לסמוך על צה"ל שיספק תעסוקה מפוקפקת לכל דיכפין, וישראל תאלץ להתמודד עם כלכלת שוק אמיתית, כזו שתצריך את הישובים בנגב להשקיע לא בפשיטת יד, פן יפשטו בסופו של דבר את הרגל, אלא דווקא בחינוך של הדור הצעיר כדי לספק מצע אנושי עשיר יותר להקמת מפעלי תעשיה באזור. כמו כן, ישובי הנגב יאלצו להגיע למסקנה שהפיזור הרחב שלהם עומד בעוכריהם, והישובים יתקבצו לאזור קטן יותר, גם במחיר של נטישת ישובים מסויימים מאחור, לפחות עד שהריכוזים החדשים יתחילו לשגשג.
המנה"ר לא יביא את הישועה, מר פרץ, והגיע הזמן שנכיר בכך כולנו, וגם ההסתדרות. ההסתדרות צריכה גם, בהזדמנות זו, ללמוד לא רק לצעוק את מה שהיא חושבת שהיא צעקת הפועלים, אלא גם להכיר במציאות, ולהציע לפועלים הרעבים לעבודה פעולות לתיקון מצבם. גורל האדם, בסופו של דבר, הוא בידיו, ואל לו לשים את כל מבטחו בממשלה.
ד'ה ש"ס שואו
ש"ס ממשיכה באופרת הסבון הקטנה שלה. תקציר הפרקים הקודמים: אריה, שובר הלבבות, נעלב כאשר אודי (אהוד ברק בהופעת אורח), דרש ממנו להתפטר מתפקידו, ועזב את הארץ. על המקום שנשאר בליבו של עובדיה יוסף ובתפקיד מנהיג ש"ס נאבקו ישי וסוויסה, כאשר לבסוף אימץ לעצמו יוסף את ישי, כשגילה שסוויסה עדיין שומר אמונים לאריה. בינתיים רחש אליקים מזימות והצליח להוציא את יעקב חמד, מנכ"ל "מעיין החינוך התורני", מתפקידו. יוסף, שנטל של מיליוני דולרים מונח על צווארו, סירב לאפשר לחמד להגיש בג"ץ, מפחד שמא ההליך המייגע עשוי לדחות את העברת הכספים בעוד מספר חודשים. אך חבר מועצת החכמים, הרב שלום כהן, שהוא גם דודו של חמד, איים להתפטר ולפלג את המועצה, אם לא יתאפשר לאחיינו להגיש את הבג"ץ. עובדיה יוסף, איש משפחה שכמותו, לא עמד באיומים, ואפשר לבסוף לחמד להגיש את אותו בג"ץ מיוחל. כל זאת, על רקע חזרתו של אריה, שובר הלבבות, אל חיקה של ארץ הקודש, תוך המהומי אהבה כלפי המקובל כדורי, שאינם אלא חיצי קנאה המופנים כלפי הרב עובדיה, שכזכור, נטש את אריה בעבור יפה־זקן אחר. בקרוב הסרט.
השר הנורבגי
אהוד ברק, כך דווח בידיעות אחרונות היום, גם הוא התלונן, והפעם בפני חברי מפלגתו שלא הצליחו להכנס לכנסת. "אין," מירר ברק כאשר הודיע להם על נחישותו להעביר את החוק הנורבגי, "אין מי שיעבוד בכנסת ובוועדות." אולי הוא היה צריך לחשוב על זה כששינה את חוק יסוד: הממשלה, והושיב עוד כמה חברים מסיעתו המדולדלת אל שולחן הממשלה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש