שלוש צורות של בריאה מכיר האדם מהמציאות של חייו, והן משמשות בסיס לסיפורים רבים, מהמיתוסים העתיקים דרך האגדות ועד הסיפורת של ימינו. המיתוסים הקדומים ביותר עסקו בלידה כצורת הבריאה, מאחר שאותה ראו וחוו הקדמונים כמעשה יומיומי, וממנו השליכו על בריאת העולם. צורה אחרת של בריאה היא זו של ההתהוות הספונטאנית; אבל הצורה הנפוצה ביותר בספרות של רוב שנות האדם היא היצירה, כשהיוצר הוא ישות נפרדת מהישות הנוצרת. לפיכך, המלה "יצירה" משמשת כאן כהגדרה רק לאחת מצורות הבריאה.
לידה
צורת הבריאה המוחשית ביותר היא, כמובן, הלידה. האלה האם ההודית הקדומה היא שקטי, המכונה "הרחם של הכול", וככל הנראה היא זו שממנה לקח לעצמו וישנו את הרחם המיוחסת לו (ר' להלן). גם האצטקים מספרים על אלה ראשונית שילדה את שאר האלים, ואלה ילדו את האדם. האם היולדת עשויה להיות מזוהה במיתוסים גם עם המים הקדמונים וגם עם האדמה. סיפור הבריאה השומרי מדבר על האלה נאמו שהיא התגלמות הים, ונקראה "האם, ההורה הקדמונית שילדה את כל האלים"; אך בסיפור אחר נאמר כי אלת הים ילדה את העולם ואלת האדמה ילדה את האדם. לעתים, אם כי לא תמיד, יולדת האדמה את יצוריה לאחר הזדווגותה עם השמש. הנווחים רואים את אמא אדמה בדמותה של האלה הקדומה המכונה "אישה משתנית", המזדקנת עם עונות השנה ומצעירה כל שנה באביב. מהזדווגותה עם השמש נולדו התאומים הגיבורים, ואמם האדמה לימדה אותם את כל חכמתם וכישוריהם. בספריו "תמול שלשום" ו"שירה" מתייחס עגנון בכמה תיאורים נפלאים לתכונתה האימהית של האדמה, ואת הפרחים הצומחים מבטן האדמה הוא משווה לתינוק הצומח מגופה של אמו.
הרעיון שמוצא האלים והאדם מן האדמה הוא אפוא הנפוץ ביותר במיתוס. ב'שירים הומריים' מספר הסיודוס על גאיה, אמא־אדמה היוונית, שילדה את הטיטאנים שקדמו לאלי האולימפוס; אבל במיתוס המאוחר יותר על דאוקליון ופירה - הזוג האנושי שנותר לבדו בעולם לאחר המבול שהשמיד את הכול - נשללת מהאדמה זכות הלידה. נאמר, שהזוג הלך לשאול באורקל מה לעשות כדי למלא את הארץ שוב בבני אדם, והם מצטווים לזרוק מאחוריהם את "עצמותיה של אמם". מאחר שלשניים היו אמהות שונות, הם מבינים שהאם היא האדמה עצמה, ועצמותיה אלה האבנים שעל פניה. הם ממלאים את הפקודה הזאת, והאבנים שמשליך דאוקליון הופכות לגברים, האבנים שמשליכה אשתו פירה הופכות לנשים. כך, אף כי הסיפור מתעלם מהאדמה כיולדת ממש, הוא שומר בכל זאת על הקשר האורגני בין האדם לאדמה.
אחת מצורות הלידה היא הטלת ביצה, ומיתוסים רבים מקשרים את פעולת בריאת העולם דווקא עם הביצה ולא עם לידה ישירה. אלת הבריאה הפילאסגית אוורינומי הטילה את הביצה שממנה נברא העולם; האל ברהמה ההודי מתואר כ"זרע ילוד ביצה"; ובמיתוס הפיני נבראו האדמה והשמים משרידי קליפות ביצים, השמש נבראה מהחלמון והירח נברא מהחלבון. דווקא רעיון זה, הנפוץ כל כך במיתוסים הקדומים, איננו מצוי בספרויות מאוחרות יותר.
התהוות ספונטנית
מקריאת המיתוס הפיני לא ברור מה גרם לבריאת העולם מחלקי הביצה השונים; אפשר לומר אפוא שהוא התהווה מהם בצורה ספונטנית. בצורת בריאה זו החומר מתהווה יש מאין, או שצורה אחת של החומר מתהווה באופן ספונטאני מצורה אחרת. עיקרון ההתהוות הוא השינוי העצמי של החומר ללא גורם חיצוני הנראה לעין, ואחת מצורותיה המציאותיות היא התפתחות והתחלקות התאים בראשית החיים, תהליכים המתרחשים בצורה ספונטנית כמו במיתוס. צורה מציאותית אחרת של התהוות היא זו המופיעה בעקבות התפרצות של הר געש בלב הים. לפתע, יש מאין לכאורה, מתהווה אי במקום שבו היה רק ים, תופעה שבימי קדם התקשו להסבירה. זהו, אולי, הרקע למיתוס המצרי הקדום על הבריאה: מתוך המים הקדמוניים הופיעה גבעה המייצגת את האדמה, ומעליה האל אטום בדמות השמש. המים, השמש והאדמה הם שלושת היסודות שהרכיבו את העולם הבסיסי במצרים ובמקומות רבים אחרים בעולם.
העולם הצפוני הבסיסי, לעומת זאת, אינו כולל את השמש. במיתוס הגרמאני, התהווה עולם כאוטי של ענן וצללים מהתהום הראשונית, ומעולם זה התהוו מי־העולם הקדמונים. במיתוס הסקנדינבי התהוו החיים כאשר החום והקור התחברו יחד בתוך התהום הקדמונית, ויצרו את הענק אימיר שממנו התהווה העולם כולו. סיפור התהוות החיים מתוך המים מזכיר את התהוות העובר בבטן האם, ואת הימצאותו במי השפיר עד שהוא נולד; הקדמונים לא יכלו להבחין בהבדל שבין התהוות בתוך המים להתהוות מתוך המים, מאחר שלא הבדילו בין חומר חי לחומר דומם.
יצירה בדיבור
המיתוס הגרמאני מציין את המצב הכאוטי הקדום, ומיתוסים רבים מקשרים בין המים הקדמונים למצב של אי־סדר, כשהבריאה באה לא כדי ליצור משהו חדש אלא כדי להשליט סדר בעולם. סוג זה של בריאה קשור פעמים רבות גם עם הבריאה ב"הבל פה", בעזרת מלה או אמירה מסוימת. התהוות מסוג זה אינה ספונטנית, ומבחינה זו היא דומה יותר לפעולת היצירה, שבה הבורא הוא ישות נפרדת מהנברא. הסיפור המציג את המצב הזה בדרך הטובה ביותר הוא סיפור הבריאה בספר בראשית האומר: "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על־פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על־פני המים: ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור". מהצגת הדברים מסתבר שה"תהום" מזוהה עם המים, שהם אותם מים קדמונים המופיעים במיתוסים המצרי והגרמאני. מצד שני, המלה מתקשרת גם ל"תוהו", ולאי־הסדר השורר בעולם הקמאי. תפקידו של אלוהים כאן הוא להשליט סדר בעולם, והוא עושה זאת בשתי מלים המעלות אור כדי להאיר את העולם האפל.
הסיפור הזה מציג תמונה של מהפך חברתי־דתי ברור: המים הקדמונים מסמלים את האלה הקדומה, הידועה בשמה הבבלי "תיאמת". הגברים שהביאו למהפך בכוחה של האלה ושל הנשים בחברה, רואים את שליטתה כאי־סדר, המנוגד לדעתם על מה שצריך להיות הסדר בעולם. האל הזכרי מסלק את מה שהוא רואה כחושך על פני התהום הנקבית הרגשית, ומשליט את אור השכלתנות בעולם החדש.
גם העולם ההינדי הזכרי התהווה בעזרת אמירה, ויש בו הקבלה מפתיעה לסיפור היהודי: הצליל "אומממ…" גרם להתהוות האור הראשוני; ההברה "או" ביטאה את אור השמש וההברה "מה" את אור הירח. ברהמה, שנחשב לאל העליון של ההינדים, נוצר מהצליל "אה"; וישנו, הנחשב לאל הבורא ונאמר עליו שיש לו רחם נקבית, נוצר מהצליל "או"; שיווה, שנחשב לאל ההורס והוא נושא הזרע (ומעניין כאן הקשר בין בעל הזרע לבין תכונת ההרסנות) נוצר מהצליל "מה". ברור שהאל וישנו תפס את תפקידה של האלה היולדת.
סיפורים מודרניים, הקשורים ביצירה בכוח האמירה, מופיעים בדרך כלל באגדות ובסיפורת הפנטסיה של מעשי קסמים וכשפים. על המכשף או הקוסמת רק להניף בשרביטם וללחוש את הלחש המתאים, כדי לשנות את הוויית העולם בכל דרך שתעלה על דעתם. מעשה היצירה, או שינוי הצורה, המתבצעים תוך כדי אמירה, מופיעים כפעולה רוחנית; הבריאה איננה תלויה כל כך בעצם המלה, אלא בכוחו הרוחני של הבורא, או הקוסם או המכשפה, הגורמים לשינוי הרצוי להם.
יצירה כעבודת כפיים
לעומת זאת, נפוצה הרבה יותר במציאות, במיתוסים ובסיפורת המודרנית היא היצירה בחומר. בניגוד לתהליכים הטבעיים־ספונטניים של התהוות ולידה, היצירה היא עבודת כפיים, בין אם של האלים ובין אם של האדם. ייתכן שסיפורי היצירה קשורים לראשית התבטאותו של האדם ביצירת דמויות מהחיים בפיסול וציור, לאחר מיליוני שנים של עשיית כלים שימושיים בלבד. היצירה היא עבודת ה"יוצר", הכרוכה במתן צורה ואופי מוגדרים לחומר האמורפי. היצירה הקדומה והבסיסית ביותר היא זו הנעשית ב"חומר" שהוא האדמה עצמה, בעוד שהמלה המודרנית לחומר, "חימר", מופיעה בתנ"ך במשמעות של אספלט. המלה "חומר" (כמו בפסוק "בחומר ובלבנים") מבטאת את המושג הבסיסי שממנו נבעה המשמעות הכללית של חומר ליצירה (אפילו מופשטת כמו כתיבה); מבחינה טכנית, זהו שמו של סוג האדמה המכיל קאולין ומתאים ליצירת כלים ופסלים (clay באנגלית), ומשמש בתפקיד זה עד היום.
רבים הם היוצרים הזכרים במיתוסים, שניצלו את דרך הבריאה הזאת מאחר שנמנע מהם ללדת, אלא אם רכשו לעצמם רחם כמו וישנו ההודי. מרדוך הבבלי היה צריך להרוג את האלה הקדומה תיאמת כדי ליצור מגופה את הארץ על יושביה. על האל אנקי, לעומת זאת, נאמר כי הוא "גרם ליצירת בני אדם מחומר" – לא נאמר מיהו היוצר עצמו, אך ברור שהאדם נוצר מהאדמה. סיפורו של אנקי, אם כן, משמש נקודת מעבר בין הבריאה שהתבצעה בגופה של הישות הנקבית, לבין היצירה שהתבצעה בידיו ובכוחו של האל הזכר.
הסיפור המעובד, הפשוט והישיר ביותר מבין הסיפורים על יצירת האדם מהאדמה בידי ישות זכרית הוא הסיפור התנכי המופיע בספר בראשית, פרק ב': "וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים". ללא הדגשה מיוחדת, משתמע מסיפור זה כי הדבר הקשה ביותר העומד בפני הזכר לאחר יצירת האדם מהאדמה הוא להחיות אותו. לנקבה הבוראת אין בעיה כזאת, כי לכל מי שצפה בלידה ברור שהיילוד היוצא מגוף אמו, או האפרוח הבוקע מהביצה, חי מרגע נשימתו הראשונה; אבל כל מי שהכיר פסלים מחומר ידע שאין בהם רוח חיים. אולי זו הסיבה שאת האדם יצר מרדוך לא מהאדמה אלא דווקא מדמו של שר הצבא של תיאמת; ונאמר כי "הדם הוא הנפש", כלומר, עצם יצירת האדם מהדם מעניקה לו רוח חיים. הענקת רוח חיים היתה גם בעייתו של האל המלנזי קאט, לאחר שיצר את אנשיו מעץ; הוא פתר את הבעיה כאשר רקד לפניהם ובכך הפיח בהם נשמה.
"פיגמליון וגלתיאה", מאת אנג'לו ברונזינו (המאה ה-16)
סיפורי יצירה כאלה לא חדלו מעולם; הם עברו מהמיתוסים הקדומים דרך אגדות מעובדות, והגיעו עד לסיפורת של זמננו. ההבדל העיקרי בין היצירה הקדומה לבין היצירה המתקדמת הוא בין בריאת האדם כישות כללית לבין יצירת פרטים יחידאיים; כתמיד, הבעיה העיקרית ביצירה כזאת היא הפחת רוח חיים באדם הנוצר. אחת האגדות הקדומות מספרת על הפסל פיגמליון שהתאהב באלה אפרודיטה, פיסל את דמותה בשנהב והצטער על כך שהפסל חסר חיים; האלה ריחמה עליו והפיחה בפסל רוח חיים והוא היה לאישה בשם גלתיאה, שנעשתה לאישתו של פיגמליון. על סמך סיפור זה יצר המחזאי המודרני ברנרד שו את הגלתיאה שלו, במחזה "פיגמליון", בדמותה של מוכרת הפרחים הפשוטה אלייזה דוליטל; הפרופסור היגינס מפיח בה, לכאורה, "רוח חיים" בכך שהוא מלמד אותה להיות אשת חברה אלגנטית ומשכילה. רוח השכלתנות המתבטאת במחזה מזכירה את ה"אור" שברא אלוהים כדי להאיר את החושך הנקבי הקדמון.
בין המאות ה-16 וה-17 הופיע הסיפור על המהר"ל מפרג שיצר את הגולם המפורסם מחומר; את רוח החיים הפיח בו בעזרת פיסת נייר שעליה כתוב השם המפורש, אותה הניח מתחת ללשונו של הגולם. כאשר הוציא את הנייר מפיו, חזר הגולם והפך לגוש של אדמה. החייאה של יצור מחומר דומם היתה גם הבעיה שנוצרה בספרו של קולודי "פינוקיו". ג'פטו הנגר, יצר את פינוקיו מחתיכת עץ, וכלל לא התכוון ליצור יצור חי אלא לייצר בובה המופעלת על ידי יוצרה; אולם היצור יצא משליטת יוצרו והחל לחפש לעצמו חיים משלו. בסופו של דבר הילד פינוקיו קם לתחייה והפך לאדם ממש בידיה של הפייה הסנדקית שלו (המזכירה את הפייה הסנדקית של סינדרלה; סביר בהחלט להניח כי זוהי שארית דמותה של האלה הקדומה שהפיחה חיים ביצוריה).
עצם יצירת הסיפור במיתוס, באגדה או בסיפורת, ויצירת הדמויות המופיעות בסיפור, גם הוא יכול להיחשב כסוג של בריאה, לא פחות מיצירת אנשים בחומר. בימים הקדומים נחשבה הספרות ליצירה עממית (כלומר, של העם, או של האל), ושם היוצר האנושי לא נזכר כלל. עם התפתחות חשיבותו של היחיד בחברה החל להיזכר גם שמו של היוצר הספרותי בחומר הרוחני המתבטא במלים, והדמויות האינדיבידואליות שיצר. אחת הדמויות האינדיבידואליות הללו היא המפלצת של ד"ר פרנקנשטיין, שיצרה הסופרת מרי שלי. ישות זו נוצרה מגוויות של בני אדם ולא מהחומר שממנו נוצר, למשל, הגולם של המהר"ל; ולהבדיל מההנעה הראשונית באמצעות רוחו של אלוהים היא התעוררה לחיים בעזרת אנרגיה חשמלית.
ההנעה בעזרת אנרגיה מסוג זה או אחר מציינת התרחקות ממשית מהמיתוסים הקדומים, ומתייחסת בעיקר לרובוטים דמויי־האנוש, המופיעים לרוב בסיפורת המד"ב המודרנית; אבל לעתים, אין האנרגיה מספיקה כדי לעשות את הרובוטים לאנושיים ממש – לשם כך יש צורך ב"רוח" אמיתית. את הרוח הזאת מספקת, למשל, דמותה של סוזן קלווין הידועה מיצירותיו של אייזק אסימוב; עיסוקה בפסיכולוגיה של הרובוטים מציבה אותה במעמדה של האלה הקדומה, המפיחה לא סתם רוח חיים אלא גישה אנושית, אינטליגנטית ומוסרית ביצורים הדוממים, שמקום יצירתם המודרני הוא בית החרושת.
|
קישורים
גולם למנין - מאמרו של אלי אשד (חלק א')
גולם למנין - מאמרו של אלי אשד (חלק ב')
פרנקנשטיין - מאת מרי שלי (הטקסט המלא)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש