 |
האם הגיע הזמן לבחינה מחודשת של עקרונות מוסר המלחמה? האם אזרחים הם אכן בגדר מטרה לא לגיטימית במלחמה? האם אבד הכלח על חוקי המלחמה המערביים?
|
|
| פוליטיקה • יזהר מזרחי • יום ד', 22/10/2003, 21:58 |
|
 |
|
| דרזדן, 1945 |
|
מזה מספר שבועות רוגשת הארץ סביב "מכתב הטייסים" – אותה עצומה שכתבו מספר טייסי מילואים בחיל האוויר ובה הם מצהירים כי יסרבו לבצע משימות חיסול של מחבלים בשטחים, אשר במסגרתן, לדעתם, עלולים להיפגע אזרחים. ההתפתחות האחרונה בפרשה זו, נכון לעת כתיבת מאמר זה, היא עתירה שהגישה לבג"ץ קבוצה הכוללת, בין היתר, סופרים ישראלים. בעתירה מתבקש בית המשפט להורות למערכות החוק לחקור ולהעמיד לדין את מי שנתן את ההוראה להפציץ את ביתו של סלאח שחאדה, איש חמאס עזתי, ביולי 2002; בפעולה זו נהרגו, נוסף על שחאדה, עוד 15 תושבים שגרו באותו בנין ובבניינים סמוכים. חברי הקבוצה מאיימים שאם לא ייעתר בית המשפט לבקשתם, יפנו לבית הדין הבינלאומי בהאג וידרשו ממנו לחקור ולהעמיד לדין את הקצינים והמדינאים הישראלים, שכן לדעתם פעולת חיסולו של שחאדה הינה פשע מלחמה.
הסופר יזהר סמילנסקי הסיר את חתימתו מן העתירה ברגע האחרון, וזאת, לדבריו, בשל האיום הכלול בה בפנייה לבית הדין הבינ"ל. הוא מסכים, עם זאת, שהפעולה הייתה פשע מלחמה ושהאחראים לה צריכים להיענש. בראיון עמו, שהתפרסם ב"מוסף הארץ" ב-10 באוקטובר, מסביר סמילנסקי את עמדתו: בין ישראל לפלסטינים מתנהלת מלחמה; במלחמה זו מותרים דברים מסוימים, אך אסורה פגיעה באזרחים; אין הוא מתנגד באופו עקרוני לחיסול נקודתי של מחבלים, אך הוא מתנגד לפעולות כאלה כאשר נהרגים בהן אזרחים; בכלל, אין הוא קורא ליציאה מיידית של ישראל מהשטחים, אלא כאשר ייחתם הסכם שלום בין הצדדים. בינתיים עלינו להילחם, כמובן תוך ציות לכללי המלחמה המקובלים, ובראשם הימנעות מפגיעה באזרחים ומביצוע פשעי מלחמה.
הדיון הציבורי הזה, שמטבע הדברים קיימת בו ערבוביה של פוליטיקה, תקשורת, יצרים, דעות ואידיאולוגיות, ראוי שיביא אותנו לסוגיות העקרוניות החשובות באמת שמסתתרות מאחורי כל המלל ויחסי הציבור. אחת מהן, ואולי החשובה שבהן, היא שאלת הלגיטימיות של פגיעה באזרחים במסגרת מלחמה.
הבה נרחיק למספר רגעים כמה עשרות שנים אחורה, אל ימי מלחמת העולם השנייה. עם תום המלחמה התפנו הבריטים להעניק אותות כבוד והוקרה לגייסות שלחמו באומץ והצילו את מולדתם מן האויב הנאצי. ההוקרה הציבורית הכללית לכוחות הלוחמים לא הסתירה את ההתנגדות שהתפתחה בקרב חוגים מסוימים לכיבודם ועיטורם של אנשי ההפצצה של חיל האוויר המלכותי. אלה, טענו המתנגדים, עסקו בעיקר בהפצצת ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בגרמניה ובצרפת, פעולה אשר מחד לא תרמה דבר לניצחון, ומאידך, נגועה בכתם המוסרי הכבד של הרג מאות אלפי אזרחים שלא השתתפו בלחימה.
הוויכוח הציבורי על הלגיטימיות של הפצצות האוויר שהנחיתו בעלות הברית על גרמניה בשנים האחרונות של המלחמה הזדקר כחריג היחיד אל מול ההסכמה הכללית שרווחה בקרב מרבית אוכלוסיית העולם סביב אמיתות היסוד ההיסטוריות: מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמת הטוב ברע; היטלר ובני בריתו היו התגלמות הרשע, האלימות והרצח עלי אדמות, ומצווה הייתה להשמידם ולסלקם באופן מוחלט; לא הייתה כל אפשרות של פשרה או דו־קיום עם מפלצות מעין אלה, והברירה היחידה הייתה "להיות או לחדול", משמע - לנצח את האויב. העולם כולו גם ידע היטב שבשנות המלחמה רצח המשטר הנאצי מיליוני אזרחים באופן שיטתי, אזרחים שלא היו קשורים בשום דרך למלחמה עצמה, ושלא שיתפו פעולה בשום צורה שהיא עם אויביה של גרמניה. למרות זאת, טענו רבים באירופה ובארצות הברית, אסור היה לבעלות הברית לשלוח את מפציציהן לתקוף את הערים הגרמניות ולגרום בכך למותם של אזרחים רבים כל כך.
מן העבר השני הועלו טענות נגדיות, ובראשן הטענה כי ההפצצות מעולם לא כוונו ישירות נגד אזרחים. היו אלה הפצצות על אזורי תעשייה, מסילות ברזל ומרכזים לוגיסטיים, שמטבע הדברים ממוקמים באזורים אזרחיים, ובהתקפה עליהם נפגעים גם אזרחים. אך כאשר מפציצים מפעל לייצור מטוסים טבעי הדבר שייפגעו פועלים העובדים בו ופועלים אלה נחשבים לאזרחים, למרות שעבודת יומם היא תרומה ישירה לפעולתה של מכונת המלחמה הנאצית.
זוהי, כמובן, אמת חלקית בלבד. לא כל המטרות שהופצצו היו מטרות נקודתיות כמו מפעלים ותחנות רכבת. ככלל, דיוק ההפצצות באותם הימים היה עלוב לעומת המקובל כיום, ורק כ-20% מהפצצות אכן פגעו במטרותיהן. מדובר היה ב"הפצצות שטיח" קלאסיות, כלומר הגדרת תאי שטח גיאוגרפיים תוך השמדת כל המצוי בהם. חלק מתאי השטח האלה היו ערים מאוכלסות בצפיפות, כמו דרזדן וקלן, שמספר ניכר מהבתים הבנויים בהן היה עשוי מעץ ונוח לבעירה.
בסרט טלוויזיה בריטי שעסק בנושא הועלה טיעון נוסף בזכות ההפצצות. גנרל בריטי צוטט שם כאומר: "באמצעות ההפצצות המסיביות שלחנו מסר ברור לעם הגרמני - זהו המחיר אותו אתם משלמים על תוקפנותם ורצחנותם של מנהיגיכם. דעו לכם כי מעשיה של גרמניה לא יינקו, ושננו זאת כלקח היסטורי לעתיד לבוא". ואכן, מסכם הגנרל, הפיכתה של גרמניה למדינה פציפיסטית אחרי המלחמה יכולה להיזקף במידה רבה ללקח זה אותו למדו גרמנים רבים על בשרם.
נשאלת השאלה, האם במצב מלחמה, בו אחד הצדדים זונח לחלוטין כל מגבלה ומעצור, ומרשה לעצמו לטבוח ולהשמיד מיליוני אזרחים, חלקם הגדול על בסיס אידיאולוגיה גזענית ותו לא, צריך הצד השני להמשיך ולשמור על כל "חוקי המלחמה", קלה כחמורה, ולהקפיד שלא לפגוע חס וחלילה באזרחי האויב?
חוקי המלחמה המערביים - "מערביים" במובן זה שהתפתחו בעיקר באירופה ובארה"ב - נשענים על מספר עקרונות בסיסיים, שהמרכזי בהם הוא ההבחנה בין "אזרח" ל"לוחם". הפגיעה באזרחים הנה בלתי לגיטימית לחלוטין, אלא אם מתברר מעל לכל ספק שהייתה זו פגיעה בשוגג. ההיסטוריה מוכיחה, שברוב המוחלט של המלחמות, לרבות אלה שאחד או יותר מהצדדים שהשתתפו בהן היו מדינות מערביות, נפגעו אזרחים רבים, ולא בשגגה. חוק המלחמה הזה, למרות היותו "הגיוני" ומובן לכל נפש, מצטייר כגזרה שציבור השחקנים במערכת הבינלאומית פשוט לא יכול לעמוד בה.
מנקודת מבטו של היטלר, לדוגמה, האיום המרכזי על גרמניה לא היה מצדם של גייסות חמושים. היהודים מצד אחד, והקומוניסטים מצד שני, הם אלה שאיימו יותר מכל על שלומו וביטחונו של הרייך השלישי, לדעתו, ואלה כולם היו אזרחים ולא חיילים. אי לכך היה על הגרמנים להשמיד את היהודים, הקומוניסטים ועוד קבוצות רבות אחרות, ובהקשר זה היו חשובים חוקי המלחמה כקליפת השום. מכאן הדרך קצרה להחלטה להפציץ את תושבי לונדון במטרה להכניע את בריטניה. שהרי מטרתו של היטלר לא הייתה לשפר עמדות בגבולות או להביא הישג טקטי כזה או אחר לארצו; מטרתו הייתה לכבוש ולנצח, ומנקודת מבט זו מהו ההבדל בין אזרח לחייל? שניהם משתייכים לאותה מדינה, שבמקרה עומדת במרכז הכוונת הגרמנית.
מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה טוטאלית, ומשעה שהוברר טיבה נפרצו המעצורים גם בצד השני. אם המטרה היא להכניע את גרמניה כניעה מוחלטת, ולהשמיד את המשטר הנאצי השמדה מלאה, הרי שלא ניתן להסתפק בלחימת שריון וחי"ר, שממילא מתנהלת בצרפת, בלגיה ואוקראינה. לא ייתכן שבשעה שמיליוני בני אדם נלחמים זה בזה עד מוות על פני אירופה כולה, ישבו להם אזרחי גרמניה בטוחים ושלווים על אדמתם, ללא כל הפרעה, וימשיכו לפרנס במסיהם ובעבודתם את הצבא הנאצי שמשמיד ומכחיד אוכלוסיות שלמות על פני היבשת. הגרמנים צריכים לשלם על מעשיהם. הם צריכים להבין על בשרם מהו המחיר של המלחמה אותה הכריזו על העולם החופשי כולו. אם הם יבינו זאת וכתוצאה מכך יחסלו את היטלר בעצמם, מה טוב; אם לאו, ימשיכו לשאת בעול עד שגרמניה תישבר ותיכנע, כפי שאכן קרה בסופו של דבר.
במלים אחרות, מה להם לחוקי המלחמה הנאורים במציאות של מלחמת העולם? במה טוב יותר האזרח הגרמני היושב לבטח בפרנקפורט מאחיו שנשלח, אולי בניגוד לרצונו, לחזית בצרפת? האם פקיד חברת הרכבות, שעסוק בין היתר בתיאום המשלוחים למחנות השמדה, הנו מטרה לגיטימית פחות מבנו, שריונאי בן 19, שנשלח לחזית סטלינגרד?
ומאירופה של שנות הארבעים נחזור לארץ ישראל של שנות האלפיים, ונישאר עם אותן השאלות. והשאלות קיימות בשני הצדדים. מנקודת המבט הפלסטינית אין כל הבדל בין החייל הצעיר שעומד במחסום - מן הסתם היה מעדיף לבצע משימה אחרת לחלוטין אילו ניתנה לו - לבין אביו האזרח שיושב כעת במשרדו במרכז הארץ. שניהם ממלאים את תפקידיהם השונים במנגנון הכיבוש. האחד עושה זאת ישירות, במדים, והשני עושה זאת בעקיפין, במיסים שהוא משלם, בילדיו אותם הוא שולח לצבא, במילואים שאולי הוא עושה בעצמו, בתמיכה השותקת שהוא מעניק למדיניות ממשלת ישראל, בעצם ישיבתו במדינת ישראל. מדוע רק החייל הינו מטרה לגיטימית עבור לוחם החופש הפלסטיני? מדוע זה יישבו להם ישראלים שלווים במסעדה על חוף הים בצהרי שבת קיצית בשעה שמיליוני פלסטינים נאנקים תחת כיבוש מדכא? במה הם טובים יותר מהחיילים המיוזעים שנשלחו באותו יום ממש לבצע מעצר כזה או אחר?
ומנקודת המבט הישראלית? הבה נתעלם לרגע מהשאלות הפרקטיות באשר ליכולת להבחין בין אזרח לבין מחבל (מחבלים, כידוע, לא לובשים מדים ולא יושבים בבסיסים נפרדים), ונתרכז בסוגיה העקרונית. מה הרבותא בהבחנה בין "אזרח" פלסטיני ל"לוחם" פלסטיני? הרי "המגזר האזרחי" הוא בית החרושת הראשי למתאבדים ולמחבלים בקרב עם זה. מיהם המחבלים המתאבדים שזהותם נודעת ברוב המקרים שעה קלה אחרי כל פיגוע? נערים ונערות בני 17 או 18; לעתים נשים צעירות; לעתים גבר מבוגר; במקרה אחד לפחות היה זה ערבי ישראלי בן כ-50. האם אלה "אזרחים" או "לוחמים"? הרי ההבדל בין אזרח ללוחם בצד הפלסטיני נעוץ כולו בהיבט המודיעיני. הנה יושב לו ד"ר ע' בקליניקה שלו בחברון; בתיקי השב"כ ידוע כי ד"ר ע' אינו מקבל רק פציינטים במשרדו. הוא גם מכנס ישיבות בראשותו, בהן מתקבלות החלטות על פיגועי טרור של הג'יהאד האסלאמי בגזרה. האם ד"ר ע' הוא אזרח או לוחם? ומה אם המידע המודיעיני שגוי? ומה אם כלל לא היה מידע מודיעיני?
בדיוק כפי שחוקי המלחמה הקלאסיים לא התאימו למציאות של מלחמה טוטאלית כמלחמת העולם השנייה, כך הם אינם מתאימים למציאות של מלחמת היהודים במוסלמים בארץ ישראל, ובעצם למרבית המלחמות של זמננו. מרבית קוראיו של מאמר זה, כך אני משער, הם אזרחים ישראלים. כל אחד ואחד מהם יודע היטב כי מזה שנים רבות, וביתר שאת בשלוש השנים האחרונות, הוא משמש כמטרה־בכוח לטרור הפלסטיני. מדי חודש עשרות אזרחים ישראלים משמשים גם כמטרות בפועל. העובדה שהיכן שהוא מצוי חוק בינלאומי כזה או אחר שאוסר על כך עוד לא הצילה ישראלי אחד מגורלו זה. גם העובדה שארגוני זכויות אדם בינלאומיים קבעו כי פיגועי ההתאבדות נחשבים לפשעי מלחמה לא עושה, ככל הנראה, רושם מיוחד על הפלסטינים ועל מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם, אשר רובם ככולם עומדים מאחורי התפיסה הרואה בפיגועים אלה אמצעים לגיטימיים למלחמה בכופרים, ומחשיבה את מבצעיהם לקדושים מעונים.
ניתן להדגים את ה"בלבול" בין אזרחים ללוחמים בקרב הפלסטינים במישורים רבים. אביא לדוגמה אחד מהם: כאשר מחבל פלסטיני נתפס בידי הצבא הוא מובא לדין בבית דין צבאי, על־פי ההליכים הפליליים המקובלים: הארכת מעצר, הארכת מעצר עד תום הליכים, משפט ופסק דין. כלומר, עד שנתפס מתייחס הצבא למחבל כאל לוחם נושא נשק, אולי אפילו מטרה לחיסול. משנתפס הוא עובר למעמד של אזרח העומד למשפט על כל המשתמע מכך (הדבר נעשה ברוב המקרים בבי"ד צבאי משום שבשטחים הצבא הוא הריבון, אך על סמך חוקים אזרחיים). חיילים, כידוע, אינם עומדים למשפט אצל האויב; הם מוחזקים בשבי עד לסיום מעשי האיבה.
אסכם ואומר: הן מנקודת מבט היסטורית, והן בבחינה אקטואלית של המתרחש, ההבחנה המקובלת בין אזרחים ללוחמים בעת מלחמה היא הבחנה בעייתית ביותר וספק אם יש לה בסיס זולת השאיפה התיאורטית של האנושות לייצר מלחמות "נקיות" בסגנון משחקי מחשב. המציאות הרבה פחות סטרילית. ניסיתי להראות שהאיסור - שממילא אינו מקוים במלואו - על פגיעה באזרחים, לקוי הן מהבחינה המוסרית והן מהבחינה המעשית. אני סבור שכל אחד יכול להבין בעצמו עד כמה בעייתית מבחינה מעשית הפגיעה בלוחמים בלבד, בודאי כאשר האויב העומד מולך מחזיק את צבאו במתכונת של ארגוני מחתרת וגרילה הפועלים ללא מדים מתוך בתיהם. מלחמות "נקיות" לפי הספר מתרחשות כאשר הנתונים בשטח מונעים פגיעה באזרחים, כמו למשל מלחמת יום הכיפורים שהתנהלה ברובה במדבר סיני בין גייסות שריון וחי"ר. אך אלה הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. רוב המלחמות אינן מתקיימות בתנאי מעבדה, ולרוע המזל, ברובן מחליט אחד הצדדים, ממניעיו שלו, לפגוע במכוון באזרחים תוך מציאת אינספור צידוקים פוליטיים ומוסריים לכך. עלינו לשקול שוב את תקפותן של מוסכמות תיאורטיות שממילא לא תופסות במציאות ולחשוב בצורה אחרת לחלוטין על המלחמה המתנהלת לפתחנו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש