ארץ ישראל הקטנה מגוונת במיוחד מבחינה נופית, הן בנוף הטבעי – הרים, מצוקים, חופי ים ומדבר - והן בנופים חקלאיים, בהם בני אלפי שנים (כגון מדרגות ההר ומעיינות הנקבה של הרי ירושלים), ובהם צעירים יחסית (כגון פרדסי השרון ושדות העמקים).
בעבר, ההתייחסות לנוף זכתה לחדור למקורותינו. אפשר למצוא אותה בציטוטים בתנ"ך ובספרות החכמים, כמו "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא" (ירמיהו מ"ו), או דברי רבן שמעון בן גמליאל: "סימן להרים – מילין, סימן לעמקים – דקלים, סימן לנחלים – קנים, סימן לשפלה – שקמים" (פסחים פרק ד' דף נ"ג). אפשר למצוא אותה בשירה ובספרות של הדורות הקודמים, כמו "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" (טשרניחובסקי), "שם הרי גולן" (רחל), ועוד. כיום, לעומת זאת, נדמה כי ההתייחסות לנוף הארץ הולכת ונעלמת, והנוף נופל קורבן ליוזמות הפיתוח השונות.
שימור הנוף בפני עצמו זכה עד היום להתייחסות מוגבלת בלבד בישראל, הן בממסד והן בקרב הציבור. בעוד ששטחים טבעיים עם נופים מרהיבים זכו ברובם להיכלל בשמורות טבע כבר בשנות השישים והשבעים, הרי ששימור היערות התעכב עד לשנות התשעים (וההגנה התכנונית על היערות אינה חזקה כמו זו של שמורות הטבע והגנים הלאומיים), ורק בשנים האחרונות החלו יוזמות לשימור הנוף החקלאי באזור זכרון יעקב, רמות מנשה ודרום השפלה.
רק באחד מששת מחוזות הארץ – מחוז הצפון – פועלת ועדת משנה ייעודית לדיון בתוכניות בנייה ופיתוח בעלות השפעה נופית רבה (ועדת משנה לנוף הגליל), ובכניסה לערי ישראל יש מפגעים נופיים בולטים, כמו תל חיריה במבואות גוש דן. תייר שרואה לראשונה את ירושלים ממחלף הראל, יראה לפניו את בית הקברות העירוני ושפכי עפר עצומים הצמודים אליו, ועוד קודם בדרכו יעבור דרך מחצבה מכוערת במחלף שורש.
עבור מתכנני הכבישים והמסילות, הנוף הוא בדרך כלל מטרד שיש לבתרו כדי לאפשר נסיעה מהירה ונוחה. המנהרות המעטות שנמצאות בכבישי ארצנו, נבנו לאחר מאבק של הגופים הירוקים, או מאילוצים תחבורתיים, אך לא ביוזמת המדינה – וכך, הצלקות נראות למרחוק. גם מחצבות לא מעטות נמצאות דווקא ליד עורקי תנועה ראשיים, כמו מחצבות כביש החוף, מחצבת שפיה בכביש יקנעם, ועוד. כאשר הוצבו עמודי התאורה משני צידי הכביש לירושלים, הציעה החברה להגנת הטבע להציב אותם באי התנועה, ולאפשר לנוסעים ליהנות מנוף ללא עמודים. ההצעה נדחתה, וגם חברת החשמל נוהגת להציב עמודי חשמל על פני הקרקע בלי התייחסות מיוחדת לערכו הנופי של האזור. שילוט חוצות פראי הפך כבר מזמן לנורמה, ובמקומות מסוימים הוא אף מוסד (נתיבי איילון, לדוגמא). ואם לא די בכך, בשנים האחרונות החלו לבלוט בנוף גם האנטנות הסלולריות, הצצות כפטריות אחר הגשם. שיקום נופי של צידי הדרכים הוא נדיר, ומתבצע בעיקר במחלפים ולאורך כביש "חוצה ישראל" (שם ניתן להתייחס אליו כעלה תאנה מצד מתכנני הכביש, שסירבו למנהר קטעים משמעותיים מהכביש באזורי הגבעות).
גם בתודעה הציבורית של האזרח הפשוט נדחק נוף המולדת לשוליים. תוכנית הבנייה הענקית של מערב ירושלים, המאיימת על עשרות אלפי דונמים של הרים הטובלים ביערות, מדרגות חקלאיות, בוסתנים ומעיינות ניקבה – נוף חקלאי בן אלפי שנים, לא זוכה לתשומת הלב הראויה בציבור הרחב, וזאת למרות שהשלכות התוכנית חורגות מהעניין המקומי של תושבי ירושלים לבדה. במסגרת התכנון העירוני ברוב ערי הארץ, אין התייחסות לנוף המקומי, וכך הולכים ונעלמים החולות של חולון, הפרדסים של רחובות ושדות התותים של רמת השרון. בנוף העירוני החדש נשתלים תמרים בכל מקום (תחת שיישארו מאפיין ייחודי של שתי "ערי התמרים" בארץ ישראל – יריחו ודיר אל־בלח), וכן מיני נוי הזרים לארץ ולנופיה כמו פיקוס, צאלון ובוגונוויליאה. שמות כמו "נווה הדרים" או "גבעת האירוסים", שבעבר קושרו בתודעה הציבורית עם הנוף הטבעי והחקלאי, עוברים הגדרה מחדש בתודעה, כשמות של מיזמי בנייה, בהם אין לראות אפילו פרח בר אחד, או דבר כלשהו שיקשור את הציבור עם ארצו שמעבר לשלמת הבטון והמלט.
גם בתקשורת ובאקדמיה ההתייחסות לנופי הארץ בשנים האחרונות זניחה לחלוטין, למרות שהנזקים הנגרמים ממדיניות הבינוי והפיתוח הקיימת הם בלתי־הפיכים.
אפשר היה גם אחרת: לטעת שקמים ושיטה מלבינה בערי מישור החוף הדרומי, אלוני תבור ועצי הדר בערי השרון, אלה אטלנטית ואלון התולע בירושלים רבתי, אשלים בבאר שבע ושיטים באילת – ובכך להקנות לכל עיר ואזור בארץ את הייחוד הנופי גם לאחר הבנייה בסביבה. ברמת השרון יישמו שיטה זו בשנים האחרונות, עם נטיעת חורשות אלוני תבור ועצי חושחש – אחד ממיני ההדר – ברחובות העיר.
יחד עם שמירת האלמנטים הטבעיים, חסרה בארץ גם התייחסות לשמירת הצביון האדריכלי של השכונות הוותיקות בערים – שכן גם זה הוא אלמנט נופי מובהק, ללא ספק. בעוד שבשנים האחרונות הוכרזו עכו העתיקה וחלק מתל אביב כאתרי מורשת עולמית, לא הוגדר בחוק הישראלי מעמד מחייב לשמירת הנוף העירוני. וכך, בשדרות רוטשילד בת"א, לצד מבנים המיועדים לשימור, צצים רבי קומות שמקומם הטבעי לא היה צריך להיות במתחם לשימור, ואילו בכניסה לעכו, עטורת התמרים על גדות הנעמן – מראה קלאסי הידוע לבאי העיר מזה מאות שנים – עתידה לצמוח שכונת מגורים חדשה ומנוכרת לנוף העיר. בירושלים, לחצים נדל"ניים קשים מונעים את הפיכת מרכז העיר לאזור שימור היסטורי. אל תבינו לא נכון – יש לבנות לגובה, גם בירושלים, אבל למה דווקא בשכונות היפות ביותר והגדושות במבנים היסטוריים?
בהפיכת הנוף לחסר חשיבות בתודעה הישראלית, מאבדת החברה הישראלית את אחד היסודות הקושרים את הציבור עם ארצו. יש להתייחס לנוף כאל חלק מהמורשת התרבותית וההיסטורית של מדינת ישראל. יש להחזיר את הנוף לתודעה הציבורית, הן על־ידי חיזוק הקשר בין הציבור והנוף – בחינוך, בטיולים ובתרבות – והן על־ידי הרחבת ההגנה על נופי הארץ, למעננו ולמען הדורות הבאים.
|
קישורים
ירושלים רבתי - מאמרו של עמית מנדלסון
חוצה ישראל - "דרך הרס", מאמרו של עמית מנדלסון
מורשת עולמית - רשימת האתרים של אונסק"ו
יפה נוף - מאמרו של עזריה אלון
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש