 |
|
גם כיום, שלוש שנים לאחר אירועי אוקטובר ולמעלה מחודש לאחר פרסום מסקנות ועדת אור, עדיין ישנם גופים רבים המנסים להחזיר את ה''דו-קיום'' הישן, הטוב והמרגיע. היום, ימים ספורים לאחר שהנאדי ג'רדאת חמקה בין כוחות צה''ל בג'נין, ועשתה את הדרך עד חיפה לפוצץ שם את הדו-קיום, צריך לבחון שוב באומץ את טיבו של זה, ואת טיבו של הדיאלוג אשר רבים וטובים מנסים לנהל.
|
|
| פוליטיקה • שלום (שולי) דיכטר • יום ג', 14/10/2003, 11:58 |
|
| |
בעקבות הדיבורים החוזרים ונשנים על דו־קיום ועל הצורך בדיאלוג, נזכרתי באירוע מביך בו השתתפתי לפני קצת יותר משלוש שנים. כה מביך היה האירוע, למעשה, עד שגם היום, כאילו כלום לא קרה, ניתן ללמוד ממנו. הייתי שם, בכנסיית נוטרדם בירושלים, בין קהל המאתיים־שלוש מאות איש אשר הוזמנו ביום חורף לדיאלוג בין־דתי עם האפיפיור, ומצאו את עצמם באירוע מאלף בינה.
מרגע הכניסה ברור היה מי טווה את החוטים מאחורי האירוע. הרב ד"ר אלון גושן־גוטסטין, מנהל בית הספר הבין־דתי "אליהו", התרוצץ מסביב, התקין את דוכן הנואמים, העביר יד על הקישוט, המתיק סוד עם עמיתים, והגיע עד לשורות האחרונות לוודא שבסוף האירוע, עם הינתן האות, ישלב הקהל ידיים ביחד עם נציגי שלוש הדתות על הבמה. הוא זה שכתב את המבוא הארוך לחוברת שחולקה בכניסה, והוא גם זה שביקש שקט מן הקהל לקראת כניסת המכובדים. לפני תחילת האירוע ניתן היה להבין כי עומדת להתרחש כאן הצגה מתוזמרת היטב אשר אמורה להשכיח לזמן רב את הצורך בדיאלוג אמיתי בין יהודים לפלסטינים.
לפתיחה, הציג הרב גושן־גוטסטין בנימוס רב את שותפיו להנחיה - מוסלמית ונוצרי. מיד אחר כך שב ונטל את המושכות, הציג את מקהלת הילדים היהודים ואת הרב הראשי לישראל דאז, הרב לאו. הרב לאו נתן נאום קצר באנגלית שעיקרו: "השלום הוא חלק חשוב ביותר ביהדות", ואחר כך הפליג בדוגמאות ומובאות להוכחת מסר זה. זה היה הטקסט, אבל המנגינה היתה כאומר: "אינני מבין מה רוצים מאיתנו, הרי בסך הכל אנחנו רוצים שלום." הרב סיים את דבריו בברכה לאפיפיור בבואו לירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, וצעקה עמומה שעלתה מן האולם הושתקה מיד על ידי שכנים אחראיים.
אז הוזמן השיך תייסיר תמימי, סגן ראש המועצה המוסלמית העליונה, על־ידי המנחה המוסלמית. הוא לא שמר את הברכה לאפיפיור לסוף, ולקול תשואות הקהל הפלסטיני שנכח במקום, פתח בברכת "ברוך הבא לאלקודס, בירת הנצח של פלסטין!". זאת, כמו כל הנאום לאחר מכן - בשפה הערבית. השייך תמימי הגדיר תחילה מהו צדק ומהו עושק. לאחר מכן תיאר את המציאות בין מוסלמים ונוצרים ליהודים כעושק מצד היהודים, והביא דוגמאות למכביר מחיי היומיום. אם הנאום של קודמו, הרב לאו אמר: "אינני מבין מה רוצים מאיתנו...", הרי שהשייך תמימי הביא את רשימת הרצונות: השבת כל הפליטים אל בתיהם, פרוק ההתנחלויות, הסרת הכיבוש, גישה חופשית למקומות הקדושים, ועוד. הרשימה מוכרת לכל.
השייך הביא את המציאות הקשה בכל עוצמתה אל תוך ההצגה הזו, שחשבה להיות מתוזמרת, אך לא רק באמצעות הטקסט, אלא גם בנימת הדברים. הוא נשמע תקיף, ומדי פעם נתן לקהל הפלסטיני למחוא כפיים ולקרוא קריאות הזדהות והסכמה. היהודים באולם זעו באי נחת בכיסאותיהם, מבלי להבין את המדובר, שכן כאמור הנאום נישא בשפה הערבית.
עם סיום דברי השייך, עלה הרב גושן־גוטסטין בספונטניות לדוכן. הוא התנצל בפני השייך על כך שעדיין אינו יודע ערבית, ולכן לא הבין את מילותיו. עם זאת, על סמך המעט שהבין, בעיקר מן הטונים הגבוהים, הוא מבקש להזכיר לשם מה התכנסנו כאן, ובאיזו רוח עלינו להתנהג כאן - רוח הפיוס וההרמוניה. במלים אחרות: השייך תמימי ספג, בשידור ישיר, נזיפה מנומסת מטעם המארגנים על תוכן דבריו ועל הסגנון בו נאמרו. פרשנות נוספת: דבריו של השייך הוצאו מן האולם אל ההקשר האמיתי שלהם, מחוץ למסגרת המפגש והדיאלוג הבין־דתי, ההקשר בו ברור מי מחליט מה מותר ומה אסור לומר.
האפיפיור, מפוכח וזהיר, ציין כי ביקורו כאן לא היה שלם בלי מפגש זה, ובכך נתן לגיטימציה לכל מה שעולה בו. "דיאלוג," כך אמר, "אינו כפיה של דעה אחת על חשבון רעותה." בצד הכרה בכך שמציאות החיים יחד כאן אינה קלה וגם לא תהיה קלה, שב האפיפיור והציע את הדת כפיתרון הרמוני ליחסים בין אדם לאדם ברוח היחסים בין אדם לאל. הוא מנה את יתרונותיה של הדת אשר הולכת יד ביד עם השלום: "אנו נכנסים כעת אל עידן של דיאלוג בין־דתי השואף לשלום ודו־קיום צודק יותר." בכך איחד האפיפיור את שני המסרים: צדק מן הצד הפלסטיני ושלום מן הצד היהודי. כך, לאחר כניסה לצומת מסוכן באזור שיטפונות מהסוחפים בעולם, יצא הכס הקדוש יבש.
אם עד כאן האבסורד היה ברמה סבירה, הרי שהמקום שנועד לילדים בהצגה הגדיש את הסאה. לאורך כל הטקס הופיעו יותר ילדים ממבוגרים. הילדים, כך נאמר והוסכם על ידי הכל, הם העתיד, והם אלה שישנו את מצב הדברים לטובה. בין כל דובר לדובר הופיעו מקהלות ילדים בהרכבים שונים על פי דת וביחד, הילדים הגישו למכובדים ציורי קליגרפיה מעשה ידיהם ובכלל, קישטו את האולם בנוכחותם.
אולי יש לילדים מקום בטקסים דתיים, אבל בדיאלוג שבין צדדים שבקונפליקט אין להם מקום. ניהול דיאלוג הינו נטילת אחריות פוליטית, וכמו נטילת אחריות בתחומים אחרים של החברה, מן הדין שתיעשה גם זו בידי מבוגרים. מעשה נפסד זה של הטלת האחריות על הילדים אינו נחלת אנשי הדת בלבד: גורמים פוליטיים שונים ורבים עושים שימוש נרחב בילדים, ובמיוחד לציור תמונה כוזבת של שלום, או דו־קיום. מי יציל אותם מגורל זה? איפה ד"ר יצחק קדמן כשצריך אותו?
"תפקידה של הדת," אמר האפיפיור באירוע, "הוא לדאוג להרמוניה בין בני האדם לאל, ובין אדם לאדם." אין לך הבטחה נהדרת מזו לאלה המבוססים בבוץ של קונפליקט אלים מזה מאה שנים. מארגני האירוע חשבו, כנראה, שיוכלו לפזר אבקת קסמים מעל הקונפליקט ופתאום תהיה הרמוניה. הם ניסו בעמל רב למסך את הקונפליקט ברוטב מסוכר של מקהלות ילדים והגשת תשורות למכובדים (גם זאת, כמובן, בידי ילדים).
אבל הקונפליקט לא שיתף פעולה. הוא צץ ועלה בין הדובר המוסלמי מעל הבימה לבין בני עמו המוסלמים והנוצרים בקהל. דיאלוג זה היה פנימי, בערבית. האפיפיור קיבל תרגום סימולטני בלחישה, וליהודים באולם לא נותר אלא לנחש את הטקסט על פי המנגינה. דיאלוג פנימי זה התעלם מהצד השני לקונפליקט שנכח באולם. היתה זו הבעת חולשה, אך גם השפלתם של היהודים, דרך התעלמות מכוונת מהם. יציאתו של השייך תמימי מן האולם לאחר דברי האפיפיור, זמן רב לפני סיום האירוע, ללא כל הסבר לקהל, רק הוסיפה לתחושה זו.
לפחות שלוש מסקנות עולות מארוע זה:
- יש להפסיק לאלתר את השימוש בילדים למטרות טקסי שלום. האחריות על הדיאלוג, הצלחתו או כישלונו, היא על מבוגרים.
- מי שחושב שאפשר להשאיר את חילוקי הדעות והקונפליקט מחוץ לשיח - שישוחח עם שיחים ועצים, לא עם בני אדם בקונפליקט. טיבעו של דיאלוג שבאים אליו מתוך אי־נחת, וזה מתבטא במפגש אמיתי.
- מי שרוצה להביע את חרון אפו, יתכבד ויעשה זאת, אבל יקפיד לא להשפיל את בני שיחו, שאם לא כן - ישאר עם שותפים לקונפליקט, אבל לא לדיאלוג.
בהמשך, טקס נטיעת עץ הזית שנועד לשלב את ידי נציגי שלוש הדתות, נותר בידו של האפיפיור לבדו. החלק האחרון באירוע בו היו אמורים הכל לשלב ידיים בהרמוניה (זוכרים את הנחיות הרב גוטסטין?) לא התקיים, ומה שהחל בקול תרועה הרמונית, נגמר בצלילים צורמים של דיאלוג אמיתי. כאלה החיים.
יתכן שהאמונות הדתיות הן מקור אור, אך כנראה לא שם, מתחת לפנס הזה, אבד המפתח. המפתח אבד בבוץ הטובעני של אינטרסים לאומיים ומאבקי כוח בין קבוצות. הוא מסתתר במעבה היער של הזהויות הקולקטיביות במקום בו, כמאמר המשורר, האדמה רמוסה וקשה מרוב צדק. במקומות אלה הופך האור הדתי לחושך. שם אין לחפש לא אור ולא הרמוניה, אלא להפשיל שרוולים, לנקז ביצות, לפלס דרכים ומעברים ביערות, ולתחח את האדמה בספקות ושאלות.
רק עבודה קשה ועקבית, בלי טקסים והצגות, יכולה לסייע לשינוי הדרוש לנו כך שנוכל לחיות כאן ביחד. הדת והדתיות הן חלק מן הבעיה, ומן הדין שיהיו חלק מן הפיתרון, אך אל נא יסמאו את עינינו בשירת ילדים ובהענקת תשורות. יתכבדו נא אנשי הדת, יפשילו את שרווליהם ויציעו דרכים מעשיות, תכניות עבודה וביצוע שטבע ניהולן יהיה הרחק משירת הטקסים ומאור הזרקורים.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש