 |
|
לפני כשבועיים הגיעה לחנויות התקליטים קופסה משולשת ובה המיטב של חנן יובל מתחילת דרכו ועד היום, שירים שהוא כתב לעצמו ולאחרים, שירים שלו שהוא שר עם אחרים, ושירים שכתבו אחרים בביצועו. ראיון לא אובייקטיבי עם גידי אהרונוביץ'.
|
|
| מוזיקה • גידי אהרונוביץ' • יום ג', 7/10/2003, 20:00 |
|
 |
|
האמת שחנן יובל תמיד נדמה לי כאיש מוכשר מאד, מעניין מבחינה מוסיקאלית, על אף שבדומה לחווה אלברשטיין הוא זכה לתדמית של זמר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.
לא כך הדבר, כפי שאפשר להיווכח מהאזנה לשלושת הדיסקים של האוסף. הוא עשה הכל – פולק ופולק רוק, ריתם־אנד־בלוז, רוק מתקדם, רוק פסיכודלי... והוא לא פחד לגעת גם במוסיקה קלאסית או מזרחית. אודה על האמת – שנים אני מקשיב לו ברדיו, ונפעם כל פעם מחדש מיכולת ההלחנה שלו. כבר שנים רציתי לגשת אליו ולהגיד לו שאני מאד אוהב את עבודת ההלחנה שלו, אבל רק עכשיו התאפשר לי להגשים חלום.
לא אנסה לתאר את הקריירה הענפה של חנן יובל ככותב, מלחין, מפיק, מעבד, ואף איש קולות רקע בהמון תקליטים של אחרים. אנסה להביא מדגם של הדברים החשובים, כפי שהם באים לידי ביטוי בקופסה החדשה. למעשה, להקשיב לחנן יובל זה כמו להסתכל על כל מה שקרה במוסיקה הישראלית מאמצע שנות השישים עד היום.
ביום שני האחרון ישבתי בביתו של חנן יובל במשך כארבע שעות ודיברנו. ועכשיו, כשאני יושב לכתוב את הכתבה עם הקלטות השיחה, אני מגלה שקשה לי לחתוך חלקים החוצה. הכל כל־כך זורם ומעניין. חנן הוא איש שיחה מרתק: לא רק כאשר הוא מדבר על מוסיקה, אלא גם על ספרים, על כלכלה, ובכלל. יצא לי להתרועע בחיי עם אנשי אקדמיה מתחומים שונים, בעלי שני תארים ושלושה, ומזמן לא נהניתי משיחה אינטליגנטית ורחבת אופקים כמו זו שניהל איתי חנן יובל.
חנן נולד בקיבוץ משמרות וגדל עם מאיר אריאל ושלום חנוך. אני שואל אותו על השכלתו המוסיקאלית ועל דרכו המוסיקאלית הוא מספר: "הייתי ילד מאד מוסיקלי. בגיל 9 הופעתי בפרדס־חנה בחיקויים של אנשים, חיות וזמרים מפורסמים. בגיל 13 התחלתי ללמוד גיטרה – אבל לא באופן מקצועי, סתם אקורדים. בגיל 15 הלכתי ללמוד אצל חיים אסולין, היום ראש המחלקה לגיטרה באקדמיה ושופט מאד ידוע בעולם בתחום הגיטרה. שם למדתי ממש לנגן, חומר של באך וכו'. עוד לא הסתדרתי עם תווים במיוחד. הייתי משנן הכל. עד היום אני יכול לשבת עם חבורת זמר ולהכתיב לחמישה קולות על המקום את השיר בכל חמשת הקולות. פיתחתי זיכרון צילומי ושמיעתי מוסיקלי מצויין.
"בשמינית השתתפתי בחוג דרמה בתיכון. המורה שלנו אמר לי שאני חייב ללכת ללהקת הנח"ל. שתבין, להקת הנח"ל היתה אז נערצת ופופולרית יותר מכל דבר שיש היום. ישראל היתה מדינה קטנה. טלוויזיה לא היתה ולהקת הנח"ל היתה הדבר הכי מושמע ברדיו של אותם ימים. לא ידענו איך הם ניראים, רק שמענו. התחלתי לשלוח מכתבים ללהקת הנח"ל והם לא ענו ולא ענו ולא ענו, ובחוצפה שאני לא יודע עד היום מאיפה היתה לי, הלכתי למטה שלהם ביפו, שם אריה לבנון עבד עם הלהקה. הוא שאל אותי מה אתה יודע לעשות, אמרתי לו שאני מנגן בגיטרה ושר. הביאו לי מהמחסן גיטרה חלודה. אז לא הייתה הגיטרה כלי מקובל בלהקות צבאיות, היה אקורדיון, אולי תופים ואיזו חצוצרה.
"אריה לבנון שמע, ואמר שהוא רוצה אותי, אבל לא היה מקום. למזלי בזמן הטירונות הועף אחד מחברי הלהקה דאז בגלל בעיות משמעת, וחיפשו מישהו עם קול גבוה, וכך התקבלתי. כשהשתחררתי, הצטרפתי כמלווה ליואל דן באמריקה. ב-1968 בשביל ישראלי לנסוע לאמריקה היה קשה יותר מאשר לירח. שם שמעתי המון מוסיקה. בערב הראשון הלכתי לראות את אלה פיצ'גראלד, ביום שמרטין לותר קינג נרצח ראיתי את דיוק אלינגטון באולם מלא בקהל שחור בלבד..."
וכשהוא ממשיך ברשימת השמות וההרכבים שהוא ראה, אני מזיל ריר בשקט...
"כך יצא," הוא אומר, "ששמעתי הכל."
בשנים האחרונות מרצה חנן יובל בפני בני נוער כדי לפתוח להם את האוזנים. "אני טוען שהם לא מתקדמים", הוא אומר, "הם צרי אופקים. אני שמעתי BBC, פרקי חזנות, להקת הנחל, פרנק סינטרה, מוסיקה קלאסית וג'ז, ומתוך זה בחרתי את הטעם המוסיקלי שלי. הם לא מנסים אפילו לבחור. הם בוחרים במה שמאכילים אותם. מה שלא בגלגלץ או ב- MTV לא נחשב, לא מוכר ולא ראוי."
אני מהנהן ונזכר בהמון שיחות ששוחחתי בשנתיים האחרונות בעבודתי עם חיילים. התפלאתי שהם לא מכירים את פול סיימון וקינג קרימזון. זוהי כמובן הכללה, אבל בכל זאת...
"כשחזרתי לארץ," ממשיך יובל, "התחלנו לעבוד על השלושרים, הושפענו מאוד מהביטלס, ושומעים את זה לאורך כל האלבום. דני סנדרסון ניגן לנו בגיטרה חשמלית."
באלבום זה שר חנן יובל כסולן את "צרות טובות". לאחר ההצלחה המסחררת של השלושרים, שאפילו השתתפו בפסטיבל הזמר החסידי, התפרק ההרכב וחנן יובל היה חבר בלהקות רוק פסיכדליות ומתקדמות: "כף התקווה הטובה" ו-"שובבי ציון".
"ואז, כשההרכבים האלה התפרקו, התחלתי לחפש את דרכי המוסיקלית. לא חשבתי שאני מלחין. מלחין זו היתה מילה גדולה. כשהתחלתי לחבר מוסיקה לטקסטים זה לא בגלל שהגעתי למסקנה שאני המלחין של המאה. פשוט חיפשתי דרך לעמוד על הבמה, ואפילו אולי להתפרנס. בעיני תמיד המילים הן החשובות, המילים הן הגורם הראשון במורכבות. יש פזמון, יש מוסיקה, הפקה ועיבוד, אבל הטקסט הכי חשוב. יש מקרים שבהם הטקסט אפילו לא מובן לרוב השומעים (כמו במקרה של "ליל חנייה"), אבל עדיין – המילים הן הפיגום ללחן. אני מרגיש משרת של מילים. לכן התחלתי עם יהודה עמיחי. החלטתי שאני לא אהיה כמו אלה שלוקחים שירי משוררים, וכמה שהמילים מסובכות, כותבים מוסיקה יותר מתוסבכת. לא האמנתי בזה. הרגשתי שאני צריך לשרת את המילים, לא להפריע להן."
זאת היתה ההתחלה. חנן יובל הלחין את "בטרם" של יהודה עמיחי. הלחן הוא ריתם־אנד־בלוז עם השפעות פסיכדליות.
הוא ממשיך ומספר: "לאחר שהלחנתי את עמיחי, חיפשתי שיר נוסף שלו שמתאים להלחנה, והילחנתי את 'שנינו ביחד וכל אחד לחוד'." אני מציין בפניו שהתחלת השיר נשמעת מאד דומה לשיר של קט סטיבנס, והוא מאשר: "כן, כולנו היינו מושפעים. זאת לא בושה."
הוצאת האלבום ההוא התעכבה, ושירים הגיעו בתפזורת לרדיו, עד שבשנת 1974 יצא האלבום הראשון של יובל, שכלל גם את "אתם זוכרים את השירים" וגם את "סוזאן" של ליאונרד כהן בתרגום נעמי שמר. האלבום הוקלט בזמנים שונים באולפנים שונים. חלק מהשירים הוקלטו אפילו על זנבות של ג'ינגלים. חנן יובל עצמו עיבד את רוב שירי האלבום, והתוצאה מאוד מיוחדת, מעניינת ואקוסטית.
האלבום יצא בהד ארצי. כמעט במקביל יצא אלבום נוסף, מערב שירי רחל – האלבום שכלל את שירו המפורסם "פגישה, חצי פגישה".
חנן יובל הוחתם ב- CBS והוציא את אלבומו השלישי "עוצם עיינים ושר". זה אלבום ניסיוני מאוד ומרתק. לדעתי, זהו האלבום המעניין ביותר של יובל; אלבום שבו הצמידו גיטרות חשמליות ללא הגברה לקונדנסור. אלבום עם הד קשה להאזנה, רווי בהשפעות פסיכודליה, רוק מתקדם ופולק־רוק. אני חושב שעד היום האוזן תופתע מההברקות שבאלבום זה.
את רוב השירים לאלבום ההוא כתב אבי כהן. הוא היה כותב את הטקסטים במסיבות, במפגשים חברתיים, על מפיות... "היינו שותים לשוכרה, וכך היו נולדים הטקסטים." חבל שהאלבום המיוחד הזה לא עלה על דיסק. שירים מצויינים מתוכו אפשר למצוא באוסף החדש, כמו "על העיר עפות יונים", "מאיר מה יהיה בסופנו", או "אל תחכי אל תשחקי", שמתחיל באקורד הנשמע כלקוח ישירות מעולמם של קינג קרימזון. שיר זה לדעתי הוא הטוב בשירי האלבום ההוא.
ב-1977 הוציא יובל מעין אוסף: "אתם זוכרים את השירים", ובו ביצועים לשירים של אחרים: "נגה" של מאיר אריאל ושלום חנוך, ועוד שירים שהקליט מחדש בפרשנות שונה ומעניינת.
שנתיים אחר־כך, כשהתחיל לאסוף חומרים לאלבום נוסף, הפסיקה CBS את חוזה ההקלטות שלו. זכור לרבים המופע של יובל בצוותא באותה השנה, שבו ניגן את מיטב שיריו וארח את שלום חנוך ואת ג'וזי כץ. המופע הוקרן גם בטלויזיה הישראלית, ועדיין אפשר לראות קטעים ממנו מדי פעם.
"ב-1980," מספר חנן, "הגיע אלי דודו אלהרר, שהפיק באותה שנה את האלבום של יוסי בנאי. יוסי הביא מילים לשיר בשם 'אני וסימון ומואיז הקטן'." יובל הלחין את השיר. לאחר ההצלחה ההיסטרית של השיר, פנה אלהרר לחנן יובל בהצעה לכתוב אלבום אישי, דומה ל-"אני ומואיז", עבור בחור בשם שושי. בינתיים נעצר שושי. משך שנה שלמה ביקרו יובל ואלהרר אחת לשבוע בכלא, דיברו עם האסירים, וכתבו שירים מחיי היום־יום שלהם. הם לימדו את האסירים את השירים, וכך יצא האלבום של שושי באגף 7, שכלל בין השאר את הלהיט "פסוליה".
שמע, אני אומר ליובל, ב-1980 להקות כמו "תיסלם" ו-"בנזין" היו מאד פופולריות. איפה אתה מוצא את עצמך בסצנת הרוק של שנות השמונים? והוא עונה "אני כבר היתי שם כשניגנתי עם 'כף התקווה'. עשינו רוק, ולא יכולתי לעמוד בכל הבלגן והרעש."
השנתיים הבאות, 1981 ו-1982, היו שנים מאוד קשות – מלחמת לבנון ותשומת הלב שהתמקדה בפער העדתי. יובל ואלהרר יצאו במופע בשם "הקוסקוס והסרפן", שמחה נגד האפליה העדתית. "באותה שנה," מספר יובל, "הכרתי באופן רציני ומסודר את אהוד מנור, והתחלנו לעבוד יחד. יש בינינו חיבור מיוחד. אהוד בעצם כותב מתוכי. אני לא מסוגל לכתוב טקסטים, אבל לו הייתי מסוגל הם היו כמו שאהוד כותב. יחד יצאנו במופע שרץ עד היום בשמות שונים".
בשנת 1982 נולדה בתו שירה, שכיום משתפת איתו פעולה. היא זמרת מופלאה בזכות עצמה. אני מניח שעם השנים נשמע גם עליה. אישית, אני מאד מעריך אצל שירה את העובדה שהיא מנסה לעשות דברים לבד בלי להשתמש ב"אני בתו של", בניגוד לאמנים אחרים שמנפנפים לא מעט בקרבת המשפחה שלהם. בלי שמות, חלילה.
ב-1984 יצא יובל מטעם מדינת ישראל לשהות בחו"ל לפרקים. הוא הופיע בפני קהילות יהודיות בכל העולם. בשנה שלאחר מכן הוציא את "דור", אלבום שמכר זהב. דור הוא גם שם בנו הבכור. האלבום מדהים ביופיו. משם לקוח השיר "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", שיש בו סולו גיטרה מרשים – שקוצץ בגירסת הסינגל, וחבל. הסינגל היה, אגב, השיר המושמע ביותר ברדיו באותה השנה.
ב-1985 הוציא יובל עוד אלבום: "באמצע החיים". אלבום מאוד אישי ויפה. ב--1989 הקליט את האלבום "כשהיונים חוזרות". שם האלבום כשיר של רוני סומק. יובל מספר: "אני ורוני חברים מאד טובים. אנחנו מופעים המון בפני בני נוער בנושאי שירה, ספרות ומוסיקה." באלבום נכללו עיבודים חדשים לשירים שיובל כתב לאחרים, בשיתוף פעולה עם האמנים עצמם: למשל, "לפעמים הלילה", שירים עם חווה אלברשטיין, "שהשמש תעבור עלי" עם ירדנה ארזי, "אני וסימון ומואיז הקטן" יחד עם יוסי בנאי, ועוד.
ב-1990 הוציא יובל אלבום מפתיע בייחודו: "הכל דיבורים". באלבום זה הוכיח שהוא יכול לשיר כמו זמר מזרחי מבטן ומלידה. אני לא מבין איך האלבום לא עלה על דיסק, שהרי באותה שנה כמעט כל אלבום חדש בארץ הודפס על דיסק.
"ב-1992", מספר יובל, "החלטתי לעשות אלבום בלי שום שיקולים זרים, להוציא אותו לבד ולא אכפת לי אם רק אחותי ואישתי ישמעו אותו." התוצאה היתה האלבום "באורות גבוהים", הכולל את "סימפונית נישואים קטנה" של מאיר אריאל. זה אלבום מרשים ביותר. חבל מאוד שקשה להשיג אותו: האלבום כמעט לא מוכר, וחבל. לעומתו, הדיסק "עשרים הלהיטים", שיצא באותה השנה, מכר זהב.
ב-2001, לאחר פטירת דודו דותן, מונה יובל לראש אמ"י.
אני שואל את יובל: מה דעתך על כל מה שקורה בשנים האחרונות בכל מה שקשור לגניבת זכויות יוצרים? כלומר, הורדת שירים בתוכנות שיתוף אינטרנט, צריבות דיסקים, וכדומה. והוא עונה: "האינטרנט זה דבר מופלא, אבל זה גולם שקם על יוצרו. זה פוגע בזכויות של אמנים, וכל הפילוסופיה של הנט שהכל בחינם זה רע מאוד. צריך למצוא דרך לגבות תשלום על השימוש במידע לטובת האמנים. מצב חברות התקליטים בכי רע. לאט לאט לא יהיה בהן צורך כלל. להפיק תקליט זה לא דבר כל כך קשה היום. אולפני ההקלטות הרבה יותר זולים, המחשוב פתר את הצורך במעתיק תווים, אבל הגניבות והצריבות שוברות את השוק לגמרי".
אני מנסה להבין מה ההבדל בין אמ"י, אקו"ם ואשכולות. "אמ"י זה גוף מקצועי של אמני ישראל, כמו שיש איגוד פועלי הבמה. זה איגוד של אמני ישראל. אשכולות ואקו"ם הם חברות תמלוגים. אנחנו האמנים – אין לנו כסף, אנחנו חיים מדמי חבר. אמ"י דואג להסכמים. אנחנו שומרים בעצם על התרבות. אנחנו עושים עבודה שמדינת ישראל היתה צריכה לעשות. זה הגוף הכי מתנדב בארץ. בלי אמנים אי אפשר לגייס כסף, להזיז דברים במדינה, בלי אמנים אי אפשר להזיז פרוייקטים."
אני שואל את חנן האם הוא עדיין מחפש טקסטים כמו פעם? "אני קורא המון שירה. לפני כמה חודשים חבר שלי היה בחופשה בצפון הוא הביא לי טקסטים של מישהו שפשוט קרעו אותי מבפנים. הלחנתי אחד מהם. הלכתי לאולפן והקלטתי לו, ושלחתי לו בדואר. אני לא יודע אם אני אשתמש בזה."
מה עוד לא אמרנו? לא ציינו שיובל הוא מפיק מצויין, הלחין המון שירים לאחרים, הפיק ערב מצליח וגם השתתף בו, וגם השתתף בערב המצליח "השלושרים על גשר הירקון". הפיק את "החברים של בני", את האלבום של שייקה לוי. הוא גם עשה קולות רקע בהמון תקליטים, ייסד את פסטיבל "ימי זמר" בחולון, ומן הסתם השתתף בעוד הרבה פרוייקטים שקצרה היריעה מלתאר. וכקוריוז, לילדים שגדלו בשנות השבעים יובל מוכר כזמר מאחורי השיר "אניה" או הזמר של "לשפן יש בית".
כל העבודה המופלאה של האיש הזה דחוסה בשלושה דיסקים שיש בהם חומר של ארבעה, עם שלוש חוברות, ובמחיר של כמאה ש"ח.
הדיסק הראשון בקופסה הוא בעיקר חנן יובל המוכר והאהוב, עם השירים המוכרים יותר. בשני חומר מאלבומי הסולו הניסיוניים והמעניינים. הדיסק השלישי מכיל דואטים, שירים שהוא שר במסגרות מוסיקאליות בהן פעל כמו השלושרים, שובבי ציון, החברים של בני, וביצועים שלו לשירים של אחרים. הקופסה שוברת את הסטיגמה של חנן יובל כאיש של שירי ארץ ישראל, שמראים לפעמים בערוץ 33 ומשמיעים ביום הזיכרון. הקופסה מראה לנו מוסיקאי מוכשר, רגיש, מיוחד ומופנם.
בהזדמנות זו אני רוצה לציין לטובה גם את יאיר שרגאי, שאחראי על העיבודים לרוב שיריו של חנן יובל ברוב האלבומים, ועשה עבודה מופלאה ממש.
חנן יובל הוא איש צנוע. מהשיחה איתו עולה אווירה של "שב מולי בכורסה, ספר לי מה כואב לך ואני כבר אמצא פתרון". מין איש שאתם יכולים תוך רגע לפרוק מולו הכל. הרגישות האישית הזו באה לידי ביטוי גם במוסיקה. המלצתי: לכו, קנו את הקופסה, התחברו לאוזניות, קחו את חוברות הטקסטים, ותתמכרו לגיוון, לאישיות ולרגש.
המאמר פורסם במקביל גם ב"אוקפי", ירחון לשירה, לספרות וליצירה מקורית.
|
קישורים
האוסף המשולש - באתר IBooks
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש